מאאתיים, אבו יויו וקולולוש: מסע בשפה הירושלמית 🏛️

יום ירושלים כאן, ויש המון דרכים לחגוג אותו. אבל יש סוד אחד מירושלים שאי אפשר לעטוף בנייר מתנה, אי אפשר לטעום במחנה יהודה, ואי אפשר לראות בכותל - השפה הירושלמית.

תארו לכם שאתם עולים לאוטובוס בירושלים, ושומעים שני ילדים מתווכחים: "אחי, היה עליו פאוול, תן לו להפריק! אתה כזה פסאי, אבל אל תדאג, יש לי במבליק בילקוט". אם הבנתם הכל - מזל טוב, אתם ירושלמים. אם לא - אל תדאגו. בסוף הפוסט הזה גם אתם תדברו ירושלמית.

✨ למה דווקא לירושלים יש שפה משלה?

לפני שמתחילים - שאלה הגיונית: למה דווקא בירושלים נוצרה שפה כל כך מיוחדת? למה לא בחיפה? לא בתל אביב? (טוב, גם שם מדברים בסלנג, אבל לא בכזה היקף וזה לא כזה ייחודי למקום כמו בירושלים)

הסיבה היא ההיסטוריה של העיר: ירושלים תמיד הייתה עיר של עליות, של עדות מכל העולם, ושל קהילות שחיות זו לצד זו. ערבים, יהודים מארצות הבלקן שדיברו לדינו (שפה יהודית-ספרדית), יהודים מצפון אפריקה ומעיראק, נוצרים, ועוד ועוד. ועוד. כל אחד הביא איתו מילים מהבית - וכשהן התערבבו ברחוב, נולד הסלנג הירושלמי.

הידעת? 🤔 בלשנים מזהים בשפה הירושלמית שלוש שפות מרכזיות שמשתלבות בעברית: לדינו, ערבית, ויידיש. רוב מילות הסלנג הירושלמי האהובות הן בעצם מילים זרות ש"התעברתו" - והפכו לחלק טבעי מהשפה.

🏃 שואב המים שהפך לאבא

בואו נתחיל עם מילה מפורסמת אחת שכל ילד בארץ מכיר במשמעות אחרת - אבו יויו.

ברוב הארץ קוראים למשחק הזה שבו האבא נושא את הילד על הגב בשם "שק קמח". אבל בירושלים? אבו יויו.

למה?

הפרשנות העממית אומרת שזו פנייה לאבא: "אבא, יו-יו!", כלומר "אבא, טלטל אותי!". פרשנות חמודה, אבל לא נכונה (לפי החוקר הלשוני רוביק רוזנטל). הסיפור האמיתי הרבה יותר מעניין:

בתחילת המאה ה-20, בירושלים שררה מצוקת מים קשה. לא היו ברזים בכל בית, וההסתדרות העירונית עוד לא חיברה את כולם לרשת המים. אז הסתובבו בעיר שואבי מים ערבים (שנקראו בערבית "סַקָּא"), עם נאדות מים מעור עיזים על הגב, ומכרו מים מהמעיינות לתושבים.

הם היו צועקים ברחוב בערבוב של לדינו וערבית: "אגוואה יו, סקּא!" - שזה אומר "אני מים, שואב המים!". הילדים ברחוב, שאהבו לחקות אותם, היו רצים אחריהם וצועקים "אבא יו, אבא יו יו" - וכך נולד שם המשחק.

הידעת? 🤔 המקור של "אגוואה" הוא בלדינו, שפה יהודית-ספרדית שהתפתחה אחרי גירוש ספרד ב-1492. עד היום משתמשים בה דוברי לדינו מבוגרים בישראל. וכמובן - שככה גם אומרים "מים" בספרדית ובאיטלקית

🎯 משחקי שכונה: מילון קטן לילדים שלא נולדו בירושלים

לירושלמים יש שמות משלהם כמעט לכל משחק קלאסי של ילדים. תכינו את עצמכם:

• אבן ג'וק = אבן, נייר ומספריים

• ארץ = קלאס (המשחק עם הריבועים על הרצפה)

• חיי שרה = עמודו (משחק כדור של מסירות ופגיעות)

• דודה דינה = הקדרים באים (משחק ריצה)

• אג'ואים (או עג'ואים) = גוגואים (גלעיני משמש)

• אלמבוליק (או "אלם סלם פאצ'קה") = דודס, משחק המקלות העתיק

• פוררה = פורפרה (סביבון גדול)

ויש משחק אחד מיוחד שאי אפשר לתרגם - קולולוש. כשרוצים לתת כמה גולות, אג'ואים או סוכריות במתנה לחברים, מעיפים אותן באוויר וצועקים "קולולוש!" - וכולם קופצים לתפוס. המילה מגיעה מ"קולולו", שזה הצהלולים שמשמיעים בשמחות.

הידעת? 🤔 לכדור שאיתו משחקים את "חיי שרה", יש בירושלים שם משלו: קיפודור. כן, ככה. "הבאתי קיפודור חדש, בואו נשחק חיי שרה!" - משפט שיישמע לכל ירושלמי הגיוני לחלוטין, ולכל ישראלי אחר כמו צופן סודי.

⚽ כדורגל ירושלמי: עם מילון משלו

אם תושבי ירושלים ייצאו לשחק כדורגל - יש להם מונחים משלהם.

• להפריק = לבעוט בעיטת עונשין (מאנגלית: free kick)

• פאוֶול = פאול, עבירה. גם זה שיבוש של המילה האנגלית.

• פנדל-גול - גול = חוק שכונתי שאומר שאם שרקו לפנדל אבל השחקן המשיך והבקיע - הגול נחשב!

🔵 בלורה: לא סתם גולה

ואם כבר דיברנו על משחקים שעוברים מהשכונה לשכונה, יש בירושלים מילה מיוחדת לחובבי הגולות.

בלורה היא לא סתם גולה כללית. בירושלים, בלורה היא גולה ספציפית ומיוחדת - זו שמכסחת וצולפת הכי טוב מכולן. הגולה המנצחת. הזו שאתה שומר בכיס כל המשחק ושולף ברגע הקריטי.

🍡 טעים בפה: אוכל וממתקים ירושלמיים

אם תיכנסו לקיוסק בירושלים ותבקשו "סוכרייה על מקל", אולי יבינו אתכם. אבל אם תבקשו מציצה - כולם ידעו בדיוק על מה אתם מדברים.

הנה כמה מאכלים וממתקים שבירושלים פשוט נקראים אחרת:

• מציצה = סוכרייה על מקל

• אשתנור = לאפה (פיתה עיראקית גדולה). מהמילה הערבית "עיש" (לחם)

• בומבלה = תפוח עץ אדום עטוף סוכר קריספי

• ימבמבם (או שערין בנאת) = צמר גפן מתוק. השם הראשון בא ממנגינה שמוכר אחד נהג לנגן, והשני הוא ערבית - "שיער הבנות"

• חמלה מלאן = גרעיני חומוס קלויים

• סקדיניה = שסק (הפרי הצהוב הקטן)

• פונצ'ים = כדורי שוקולד

• פיניונס = צנוברים (בלדינו)

• סיחים = שיפודים

• פטל = מיץ ממותק כלשהו. יש "פטל ענבים", "פטל תפוזים" ואפילו "פטל פטל"...

🐱 חתולה זכר וכלב בהריון: סיפור הסיפורים

ובכן, הגענו לפנינה הירושלמית האהובה ביותר.

בירושלים, המילה "חתולה" משמשת גם לזכר וגם לנקבה. סתם, ככה. אין בכלל את המילה "חתול" בלקסיקון הירושלמי. כשרוצים להבדיל, אומרים "חתולה זכר" או "חתולה נקבה". וזה נחשב ל-2 סוגים שונים של חיות...

ובכלב? בדיוק הפוך. התוצאה היא משפטים מצחיקים מאוד שאפשר לשמוע גם במרפאה הווטרינרית הירושלמית. הסופר ג'קי לוי מספר על המשפט הקלאסי שנאמר בקבלה במרפאה כזו: "הכלב של ציון בהריון, הוא צריך להוליד עוד שבוע".

הידעת? 🤔 תופעת ההגייה הירושלמית המפורסמת ביותר היא הארכת התנועה "א". ירושלמים אומרים "מאאאאתיים" (במקום "מאתיים"), "אופנאאאיים", "ג'אאאקט". זה סימן ההיכר הקולי של דובר ירושלמי אמיתי.

🚲 אופניים, סילקים ובלפים

יש לכם אופניים? בירושלים יש להם מילון שלם משלהם:

• סילקים = חישורי הגלגל (מערבית: סִלְק, "חוט")

• בלפים = השסתומים שמנפחים דרכם את הצמיגים (מאנגלית: valve)

ועכשיו, אם נשבר לכם סילק או הלך לכם הבלף - אתם יודעים מה לבקש בחנות בירושלים. אצל הירושלמים - בלי וואג'אראס.

👻 אבו ללה ושאר טיפוסים

לכל ילד ירושלמי יש את אבו ללה - השד הדמיוני שמפחידים איתו ילדים בלילה. השם בא מערבית: "אבו לילה" - אבי הלילה.

אבל יש עוד כמה טיפוסים שאתם חייבים להכיר:

• זיגי = ילד מרובע וצייתן. כזה שמסדר את הילקוט למחר כבר אחר הצהריים

• שאפוזה = נערה יפה שמנצלת את היופי שלה לעשות פוזות (מיזוג של "שאפה" ו"פוזה")

• וואג'אראס = דאווין, פוזה, רושם של "כאילו"

• פסאי = מפסידן, מי שמחמיץ הזדמנויות

🎈 לורד דק, טוש עבה

ולסיום - מילה אחת שגורמת לכל ילד שעבר לירושלים מאזור אחר להתבלבל בשיעור אומנות.

ברוב הארץ, לורד הוא הטוש העבה, וטוש זה השם הכללי.

בירושלים? בדיוק הפוך. 

טוש זה ה"עט" עם הראש השמן (מה שבשאר הארץ נקרא "לורד"), ולורד זה הטוש עם הראש הדק.

אז אם הילד הירושלמי מבקש מכם "לורד אדום לכותרת", הוא מתכוון לסימנייה הדקה. אל תשלפו את הטוש העבה. רק תגרמו לבלגן.

🗺️ כשירושלמים נותנים שמות למקומות

לירושלמים יש כישרון מיוחד להמציא שמות חלופיים למקומות בעיר. לפעמים זה כינוי משעשע, לפעמים אשליה אופטית, ולפעמים סתם הגזמה דרמטית - אבל השמות תמיד מדויקים, ולעיתים תקועים ככה כל כך חזק, שכל ירושלמי יודע על מה מדברים גם בלי הסבר.

• הדתיקן = בית הכנסת הגדול (היכל שלמה) ברחוב המלך ג'ורג'. שילוב של "דתי" + "ותיקן". הבניין כל כך עצום ומרשים, שמישהו החליט שהוא נראה כמו הגרסה היהודית של הוותיקן ברומא.

• כיכר החתוּלות (במלעיל, עם דגש על ה-ת') = זאת רחבה במרכז העיר ליד נחלת שבעה, שפעם היו שם הרבה פחי זבל, ולכן גם המון חתולי רחוב - וככה נדבק השם (כי אין חתולי רחוב בירושלים, רק חתולות, זוכרים?). היום זו כיכר מלאה בני נוער וסקייטבורדים, אבל החתוּלות נשארו בשם.

• הכוורות = שכונת "רמות פולין". הבניינים שם נבנו בצורה משונה של משושים מחוברים, שמזכירים ממש כוורת דבורים ענקית מבטון.

• אצבע עוג מלך הבשן = עמוד אבן ענקי ועתיק (כנראה מתקופת בית שני) ששוכב על האדמה במגרש הרוסים. בזמן החציבה שלו התגלה בו סדק, אז הבנאים פשוט השאירו אותו שוכב שם. הירושלמים, שאוהבים דרמה, החליטו שהוא נראה כמו אצבע של ענק תנ"כי.

• הכביש המכושף = כביש באזור ארמון הנציב / ג'בל מוכאבר, שבו יש אשליה אופטית מטורפת. הכביש נראה בבירור כאילו הוא בירידה - אבל אם שמים עליו כדור, בקבוק מים או אפילו רכב בניוטרל (אל תנסו את זה בבית...), הם מתגלגלים "למעלה"!

• כיכר המיואשים = כיכר קטנה בשכונת הבוכרים. למה מיואשים? כי בימים עברו, זה היה המקום שאליו היו מגיעים פועלים שלא מצאו עבודה, או רווקים ורווקות מבוגרים שקיוו שאולי משם תבוא הישועה והם ימצאו שידוך.

• גשר הקולב = הכינוי שילדי העיר נתנו לגשר המיתרים בכניסה לירושלים (שעיצב האדריכל סנטיאגו קלטרווה). לא כל הירושלמים אהבו את העיצוב החדשני - חלקם טענו שזה נראה פשוט כמו קולב בגדים ענקי שמישהו שכח בכניסה לעיר.

הידעת? 🤔 ג'קי לוי מספר על תופעה מצחיקה במיוחד: ירושלמים אוהבים להגזים עם הכבוד. במקום לקרוא לרחוב קינג ג'ורג' בשם הזה או בעברית "המלך ג'ורג'", הם קוראים לו "רחוב המלך קינג ג'ורג'"

🍇 פיליפינים מרומניה ושיש מנירוסטה: ההיגיון הירושלמי

לפעמים השפה הירושלמית מגיעה למקומות שמעבר להגיון של האדם המצוי. ירושלמי אמיתי יכול להגיד משפט שסותר את עצמו בתוך עצמו, ולא להבין מה הבעיה. כי מבחינתו, זה הכי הגיוני.

בשוק מחנה יהודה אפשר לשמוע משפט שהפך לאגדה: "זה ענבים שחורים. רק שהם עדיין ירוקים, ובגלל זה הם לבנים".

אבל זה לא נגמר בשוק:

• "אה, זאתי? היא עובדת פיליפינית מרומניה"

• "החלפנו במטבח את השיש לשיש מנירוסטה"

• "שמענו תזמורת איטלקית מיוגוסלביה"

• "תעביר לי בבקשה את הצינור גומי מאלומיניום"

אם הקראתם את זה לירושלמי, הוא בכלל לא יבין ממה אתם משתגעים, כי בירושלים, סתירות פנימיות זה לא באג - זה פיצ'ר.

קבלו סיכומון קצר של דורין מהאקדמיה ללשון העברית:

https://www.youtube.com/watch?v=fBbHVRKY9eI

🌟 השפה ממשיכה לחיות

המעניין הוא שגם היום, בעידן של רשתות חברתיות וטיקטוק, ילדי ירושלים ממשיכים להשתמש בחלק מהמילים האלה.

חלק מהמילים והמושגים עברו לעברית הכללית בשאר המדינה (כמו "פוסטמה" (טיפשה, מלדינו), "אוחצ'ות", "אמה" - וכבר שום ירושלמי לא חושב עליהן כעל ירושלמיות). אחרות נשארו דיאלקט מקומי - סוד קטן שרק ילדי הבירה יודעים.

כי שפה היא לא רק כלי לתקשורת. שפה היא היסטוריה חיה.

כשירושלמי אומר "אבו יויו", הוא בעצם מדבר עם שואב מים מלפני 120 שנה. כשהוא קורא "קולולוש!" - הוא צוהל בצהלולים של שמחות מהשכונה הישנה.

אז ביום ירושלים, נסו לאתגר את עצמכם: ספרו לחבר משפט אחד בירושלמית. תראו אותו מסתכל עליכם בחוסר הבנה. ואז תגלו לו את הסוד. כי שפה כזו - חבל שתישכח.

יום ירושלים שמח! ועכשיו לכו לחפש סקדיניה עם פיניונס. 🌳