שלגיה היא נסיכה יפהפייה עם שיער שחור, עור חיוור ולחיים אדומות. אמה החורגת, המלכה הרעה, לא יכולה לסבול שמישהי יפה ממנה - ושולחת צייד להרוג אותה. הצייד מרחם עליה, ושלגיה בורחת ליער, מגיעה לצריף קטן, ומגלה שם שבעה גמדים. שלגיה של 1937 הוא הסרט המצויר הראשון באורך מלא שנעשה בטכניקת cel ובצבע מלא, והראשון שהופק בהוליווד - פריצת דרך שהפכה את האנימציה למדיום של סרטים שלמים, והוא בן כמעט 90 שנה! 🎨 איך מציירים סרט בלי מחשב? בטכניקת cel animation מציירים כל דמות על גליון שקוף נפרד, פריים אחרי פריים, שמונח על הרקע הצבוע. כדי לייצר תנועה חלקה באורך מלא של סרט, דיסני נזקק למאות אלפי ציורים כאלה - והכול נעשה ביד. אבל כדי שתנועות שלגיה עצמה ייראו אנושיות ומדויקות, דיסני השתמש בטכניקה מיוחדת שנקראת Rotoscoping. הם צילמו רקדנית אמיתית שהדגימה את התנועות, הקרינו את הצילום על זכוכית, ואנימטורים עקבו אחרי התנועות קו אחרי קו, פריים אחרי פריים. זה כמו להעתיק ציור עם דף פרגמנט או שקף. הרקדנית שצולמה לשם כך הייתה מרג' בלצ'ר (שנודעה מאוחר יותר בשם מרג' צ'מפיון) - שאפילו לא קיבלה שום קרדיט לכך בסרט. היא שימשה גם כמודל לסצנה שבה שלגיה רוקדת עם שני גמדים שרוכבים זה על כתפי זה. הידעת? 🎬 וולט דיסני עצמו השתתף בפגישות הצוות, והוא גילם בעצמו בתנועות מוגזמות את כל הדמויות - כדי לעזור לאנימטורים להבין את האופי של כל גמד. יש תיעוד של זה בסרטי ה-making of מהתקופה. 👷 שבעה גמדים עם שמות ואישיות באגדה המקורית של האחים גרים, לא היו לגמדים שמות. או אופי אישי. דיסני שינה זאת לחלוטין: הצוות ישב וחשב על עשרות שמות אפשריים לפני שהגיעו לשבעה הסופיים - כל אחד עם אופי ברור ומובחן. דוק (המנהיג), שמח, רגזן, ישנוני, בשן, מנומס וטיפשון - כל שם מספר סיפור על הדמות ברגע שאתה שומע אותו. הידעת? 🎩 בסוף הסרט, שלגיה מנשקת רק שישה גמדים לפני שהיא עוזבת עם הנסיך. למה? כי ישנוני... נשאר לישון 📖 הסיפור המקורי (שהיה הרבה יותר מפחיד) הסיפור מבוסס על אגדה של האחים גרים מגרמניה ב-1812. והגרסה המקורית שונה מאוד ממה שאנחנו מכירים. במקור, המלכה הרעה ניסתה להרוג את שלגיה שלוש פעמים - ולא רק עם התפוח. בפעם הראשונה עם שרוך מחוך שהידקה עד שלגיה התעלפה. בפעם השנייה עם מסרק מורעל. ובפעם השלישית - עם התפוח המפורסם. הנסיך באגדה לא העיר את שלגיה בנשיקה. אחד מנושאי ארון הזכוכית מעד, הארון זז, וחתיכת התפוח נשמטה החוצה מפיה. בגרסת האחים גרים, המראה מכריז ששלגיה היא הכי יפה - כבר כשהיא בת 7. ובסוף הסיפור, המלכה נענשת כשהיא נאלצת להשתתף בחתונה של שלגיה ולרקוד בנעלי ברזל לוהטות עד מותה. הידעת? 🍎 בגרסת האחים גרים, המלכה מוכיחה לשלגיה שהתפוח בטוח על ידי זה שהיא אוכלת ממנו בעצמה. היא פשוט נוגסת בחלק הלבן, כי רק החלק האדום היה מורעל. דיסני השמיט את הפרט הזה. 🏰 אז למה דיסני שינה את הסיפור? וולט דיסני ידע שהוא מכוון לקהל של ילדים ומשפחות - ואגדות גרים המקוריות נכתבו לקהל אחר לגמרי. הן היו מלאות בסצנות אכזריות, מוות ואלימות שנועדו להפחיד ילדים מהתנהגויות מסוכנות. דיסני הוסיף שמות לגמדים, נשיקת אהבה, הומור, שירים ורומנטיקה - והפך מוסר השכל כבד ואפל לפנטזיה שילדים יאהבו לצפות בה שוב ושוב. הידעת? 💰 הסרט עלה כ-1.5 מיליון דולר - סכום עצום לאותם ימים - ורבים האמינו שוולט דיסני פשוט מפסיד את כספו. הם כינו את הפרויקט "הכישלון המטופש של דיסני". אבל בפועל, הסרט הפך להצלחה מסחררת ושינה את תעשיית האנימציה לנצח. 🍎 רגע קטן על... תפוח התפוח בסיפור הפך לאחד הסמלים המוכרים ביותר בתרבות האנושית - ותפוח אמיתי הוא בכלל מזון מעולה. הוא מכיל סיבים תזונתיים, ויטמין C ואנטי-אוקסידנטים. כשחלק גדול מהסיבים התזונתיים נמצאים דווקא בקליפה - ככה שעדיף לאכול תפוח טרי ועם הקליפה. אז הפתגם "תפוח ביום - ולבריאות שלום" די נכון. 🎬 למי הסרט מתאים? לכל הגילאים. כבר מגיל 4-5 ומעלה - אבל עם ההורים (כי בכל זאת יש בו כמה סצנות שיכולות להבהיל ילדים קטנים, בעיקר המלכה הרעה ויצורי היער בסצנת הבריחה. עם ילדים רגישים לסצנות אפלות - כדאי גם לדבר לפני על ההבדל בין אגדה למציאות). זה גם סרט שמבוגרים שגדלו איתו ייהנו לראות מחדש - ויגלו שהם זוכרים כל שיר בעל פה. ✨ ולמה "שלגיה" ולא שם עברי כמו "לבנה"? שאלה שרבים תוהים עליה. השם המקורי בגרמנית - Schneewittchen - פירושו "לבנה כשלג". כשתרגמו את האגדה לשפות אירופאיות שמרו על מרכיב השלג: צרפתית Blanche-Neige, ספרדית Blancanieves, רוסית Белоснежка. ובעברית בחרו ב"שלגיה" - שם שמרמז מיד על שלג, עם סיומת נשית שנשמעת כמו שם נסיכה. "לבנה" הייתה מאבדת את מרכיב השלג החשוב - וגם עלולה להתבלבל עם המילה הנרדפת ל"ירח".

כל פעם שעוברים ליד בריכת נוי אי אפשר שלא להתלהב מהפרח היפה הלבן-סגלגל הזה שצף במים עם לב צהוב זוהר, בשלווה, כאילו מציץ בנו. אז לא, זה ממש לא נופר. זו שושנת המים, ומאחורי המראה המיוחד שלה מסתתר אחד הסיפורים המסקרנים בעולם הצומח - עם אלות יווניות, אל שמש מצרי, ומלכה אנגלייה שקיבלה פרח על שמה. מי את בעצם, שושנת המים? השם המדעי הוא נימפאה (Nymphaea), והיא שייכת למשפחת הנופריים (נכון, לא טעיתם הרבה 😊). זה צמח רב-שנתי שגדל במים: השורשים נטועים בבוץ שבקרקעית הבריכה (או האגם), והעלים והפרחים צפים על פני המים. הנה כמה עובדות בסיסיות שכדאי להכיר: הפרח מורכב מארבעה עלי גביע ירוקים, עלי כותרת רבים, אבקנים צהובים, ובמרכזו עמוד עלי (המבנה ממנו מתפתחים הזרעים אחרי ההפריה) יש נימפאות "רגילות" שפורחות ביום ונסגרות בלילה, ויש נימפאות טרופיות שנפתחות דווקא בלילה משך הפריחה נמשך לרוב בין כמה שעות לכמה ימים, כאשר הפרח נפתח ונסגר לסירוגין בכל יום, עד שהוא נובל בישראל, בטבע, נמצא שני מינים מקומיים - נימפאה תכולה ונימפאה לבנה - ושניהם, לצערנו, מוגדרים כערכי טבע מוגנים בסכנת הכחדה רגע - נימפאה, לוטוס, או נופר? זה הבלבול הכי נפוץ, אז בואו נסדר אותו אחת ולתמיד: נימפאה מול לוטוס אמיתי: הפרח שבתמונה שלנו הוא נימפאה, אבל במצרים העתיקה כינו אותו "לוטוס" - וזה בדיוק מקור הבלבול. לוטוס אמיתי (שהשם המדעי שלו Nelumbo), זה שקדוש בבודהיזם ובהינדואיזם, הוא צמח אחר לגמרי מבחינה בוטנית. ההבדל הכי בולט: אצל הלוטוס האמיתי העלים והפרחים מזדקרים מעל פני המים על גבי גבעול גבוה, בעוד שאצל הנימפאה שלנו הפרח והעלים צפים על פני המים. נימפאה מול נופר: גם נוּפָר (שם מדעי: Nuphar) הוא קרוב משפחה של הנימפאה (ומאותה משפחת הנופריים), אבל עם כמה הבדלים בולטים: לנופר יש פרחים צהובים, קטנים יותר, שלרוב בולטים מעט מעל פני המים - ולא צפים כמו הנימפאה בישראל מוכר בעיקר נופר צהוב, שפורח בין מאי-יולי, גדל בעיקר בגליל ובעמק הירדן, ומוגדר גם הוא צמח מוגן אז כלל אצבע טוב: צהוב, קטן, ובולט מעל המים = נופר; לבן, ורוד או סגול וצף על המים = נימפאה (שושנת מים). נימפאה בבריכת נוי בשוהם. צילום עדי ברטשניידר מאיפה בא השם "נימפאה"? השם ניתן לצמח על שם הנימפות - יצורים מהמיתולוגיה היוונית שהיו חצי אלות וחצי בנות תמותה. הנימפות לא חיו לנצח כמו האלים, אבל חיו הרבה יותר זמן מבני אדם רגילים, וכל אחת מהן הייתה קשורה לפינה מסוימת בטבע: הרים, יערות, נהרות, מעיינות ומערות. הן נחשבו ליפהפיות במיוחד, ובגלל שהצמח הזה כל כך מרהיב ופורח דווקא במים - נתנו לו את שמן. מצרים העתיקה: הפרח שממנו נולד השמש זה החלק הכי מרשים בסיפור. במצרים העתיקה, מיני נימפאה (בעיקר הנימפאה הכחולה) נחשבו קדושים ונקראו (כפי שהזכרנו קודם) בשם (השגוי) "לוטוס". לפי אחד ממיתוסי הבריאה המצריים העתיקים (היו כמה גירסאות. אנחנו מדברים על הגירסה מהעיר הרמופוליס), בתחילת הזמן, מתוך התוהו ובוהו והמים הקדמוניים, צמח פרח לוטוס ענקי. כשהפרח נפתח לראשונה, יצאה ממנו קרן אור שהפכה לאל השמש רַע - זה שלעיתים מתואר גם כילד שנולד מתוך הלוטוס. זו הסיבה שהלוטוס מופיע כל כך הרבה בכתובות ובציורי קיר מצריים, לפעמים ממש מתחת לרגליו של אל השמש הצעיר. הידעתם? המצרים הקדמונים נהגו לשתות תמצית של פרחי הנימפאה הכחולה כי הרעל שבהם מכילה חומרים בעלי השפעה נרקוטית שגרמו - לדעתם - לתחושת אופוריה, וכנראה שהיה לזה תפקיד בטקסים דתיים. אל תנסו את זה בבית! רעל זה רעל זה רעל... יוון: "אוכלי הלוטוס" מהאודיסיאה גם ביוון העתיקה קיבל הצמח הזה תפקיד ראשי. בסיפור העלילה הענק של הומרוס, האודיסיאה, מגיעים אודיסאוס ואנשיו לאי מיתולוגי שבו חיים ה"לוטופאגים" - אוכלי הלוטוס. מי שטעם מהפרי או מהפרח - שכח לגמרי את הבית שלו, את המשפחה, ואת הרצון לחזור למולדת. אודיסאוס נאלץ ממש לגרור את אנשיו בחזרה לספינות בכוח, כדי שלא יישארו שם לנצח בעונג עצל. וגם בבודהיזם... הפרח הזה חשוב לא רק בתרבויות המערב. בבודהיזם, פרח הלוטוס (האמיתי!) נחשב לסמל טהרה ונאורות, ולפי המסורת - הוא צמח בכל מקום שבו נגעה כף רגלו של בודהה בעת שנולד. רק שתראו את ההבדל - הנה הלוטוס, רואים כמה שהוא גבוה מעל פני המים? הבנו את הנימפיאה. אז למה "שושנת מים"? בעברית, השם "שושנת מים" הגיע מתרגום השם האנגלי הנפוץ שלה - water lily. "שושנת" = lily, ו"מים" = water. אבל אז נשאלת השאלה המעניינת באמת: למה באנגלית קוראים לה בכלל "שושנה" (Lily. לא להתבלבל עם מה שטועים לקרוא לו בעברית 'שושנה' כשבעצם מתכוונים ל-ורד...)? הרי השושנה האמיתית והנימפאה הן בכלל לא קרובות משפחה! השושנה האמיתית היא צמח יבשתי לגמרי, עם פקעת באדמה, לגמרי לא קשורה בוטנית לצמח המים שלנו. אז למה קראו "שושנת מים"? פשוט בגלל הדמיון הצורני: עלי הכותרת המרובים שנפתחים כמו כוכב (או קערה) הזכירו לאנשים את צורת פרח השושנה האמיתית, אז פשוט הוסיפו את המילה "מים" כדי להבדיל בין השתיים ולתאר איפה היא גדלה (זוכרים את שושנת הרוחות?). זו בכלל תופעה מוכרת בעולם הצמחים. יש המון "שושניות" שכלל אינן שושניות אמיתיות, ונקראות כך רק בגלל דמיון חיצוני של הפרח (כמו חלמונית, שנקראת Arum lily, או הֶמֶרוֹקָלִיס שנקראת Daylily). הידעתם? הנימפאה לא סתם רחוקה מהשושנה מבחינה אבולוציונית. היא שייכת לקבוצה עתיקה מאוד של צמחים פורחים, מהפרימיטיביים ביותר בעולם הצומח הפורח, בעוד שהשושנה שייכת לקבוצה הרבה יותר "מודרנית" מבחינה אבולוציונית. אז השם דומה, אבל מבחינה משפחתית - הן זרות לגמרי זו לזו. איך שושנת המים "עובדת"? כמה תכונות מדהימות שעון ביולוגי פנימי: הרבה מיני נימפאה נפתחים ונסגרים באותה שעה בערך כל יום, כאילו יש להם שעון פנימי מדויק חום פנימי: אצל חלק מקרובות המשפחה הטרופיות (כמו זו של האמזונס, שנפגוש ממש עוד רגע) הפרח ממש מתחמם מבפנים כדי למשוך חרקים מאביקים - תופעה נדירה בעולם הצומח שנקראת "תרמוגנזה" הצבע משתנה: אצל חלק מהמינים, הפרח משנה צבע במהלך חייו. הוא נפתח בלבן ומסתיים בוורוד או סגול, כאיתות לחרקים "לא תודה, פה כבר הפרחתי אבקה, תמשיכו הלאה" שקיעה אחרי ההפריה: לאחר שהפרח מופרה, הוא לרוב שוקע מתחת למים, כדי שהזרעים יוכלו להתפתח שם בבטחה הידעתם? שושנות המים הן גם בית לכל מיני יצורים שושנות המים לא רק יפות - הן חשובות מאוד לאיזון האקולוגי של הבריכה או האגם: העלים הרחבים מספקים צל ומחסה לדגים, לחרקים ולדו-חיים מפני חום השמש ומפני טורפים הן עוזרות לשמור על איזון המים ומונעות התפתחות מוגזמת של אצות הרבה יצורים קטנים - כמו זחלי יתושים, חילזונות וצפרדעים - משתמשים בעלים שלהן כ"בית" זמני ושפיריות? גם! העלים השטוחים והרחבים של שושנת המים הם מקום מושלם לשפרירית לנחות עליו, לנוח בשמש, ולסרוק את הסביבה לפני שהיא ממריאה לתפוס עוד יתוש. אותם עלים מספקים גם הצללה ומחבוא לזחלי השפיריות מפני טורפים כמו דגים, בזמן שהם עצמם צדים זחלי יתושים וחרקים קטנים אחרים. ⚠️ חשוב לזכור: גם אם הפרח נראה מפתה לגעת בו או לקטוף אותו, אל תעשו את זה. חלק ממיני שושנות המים והצמחים הדומים להן (כולל הנימפאה הכחולה שהזכרנו) מכילים חומרים שיכולים להזיק, ובכלל - כלל אצבע טוב הוא אף פעם לעולם לא לגעת, לקטוף או לטעום צמחי בר בלי זיהוי בטוח ומדויק על ידי מבוגר שמבין בזה. שיא עולמי: שושנת המים הענקית של האמזונס אם חשבתם שהפרח שבתמונה גדול - חכו עד שתשמעו על קרובת המשפחה שלו, ויקטוריה אמזוניקה, שגדלה בנהר האמזונס בדרום אמריקה: העלים הענקיים שלה יכולים להגיע לקוטר של כ-3 מטרים (כמו גודל של בריכת נוי...)! העלים כל כך חזקים, שהם יכולים לשאת משקל של עשרות קילוגרמים בלי לשקוע - בזכות רשת של צלעות תמיכה שיש להם בצד התחתון שלהם הפרחים שלה מתחממים בעצמם, נפתחים בלילה בצבע לבן עם ריח מתוק כמו של אננס כדי למשוך חיפושיות, כולאים את החיפושית בפנים ליום שלם, ואז משחררים אותה מכוסה באבקה כדי שתמשיך הלאה לפרח הבא בלילה השני הפרח משנה צבע לוורוד-סגול, ואז שוקע מתחת למים תראו את זה בסרטון המהיר הזה: הידעתם? מבנה העלה הענק הזה כל כך הרשים אדריכל בשם ג'וזף פקסטון, שהוא קיבל ממנו השראה לתכנון של אחד המבנים המפורסמים בהיסטוריה - ארמון הבדולח (Crystal Palace) בלונדון, שנבנה ב-1851! לסיכום בפעם הבאה שתעברו ליד בריכת נוי עם שושנות מים - תזכרו שהפרח הקטן והצנוע הזה נשא על "כתפיו" אלות יווניות, אל שמש מצרי, ואפילו סיפור על אנשים ששכחו את הבית שלהם. ולא לשכוח - רק להסתכל, לא לגעת. מותר גם לצלם...

מכירים את המשחק הקפות? ברור. ומה לגבי קריקט? בייסבול? נכון שהם דומים? כי שלושתם שייכים לאותה משפחת משחקים רחבה, אבל שהתפתחו לכיוונים שונים לגמרי - האחד לספורט מקצועני עתיר תקציבים, השני לתרבות לאומית שלמה, והשלישי נשאר בדיוק במקום שבו התחיל: בחצר. המקור המשותף: משחק שאין לו ממציא אחד לפני שנדבר על כל משחק בנפרד, אנחנו כאן כדי לחשוף דבר מפתיע: לאף אחד משלושת המשחקים האלה אין "ממציא" מוגדר. כולם התפתחו במשך מאות שנים ממשפחה רחבה של משחקי מקל וכדור שהיו נפוצים באירופה של ימי הביניים. ההיסטוריונים מצביעים על משחק בשם סטולבול (Stoolball) כאחד האבות הקדומים ביותר - משחק אנגלי מהמאה ה-15 שבו שחקן אחד זרק כדור לעבר שרפרף החליבה, ושחקן אחר ניסה להגן עליו. כבר בגרסאות המוקדמות של סטולבול השתמשו לעיתים במחבט (לעיתים בצורת משוט), ולא רק ביד - כך שאין כאן שלב התפתחותי חד וברור מ"הגנה עם היד" ל"הגנה עם מחבט", אלא יותר ריבוי גרסאות מקומיות שהתקיימו זו לצד זו. ממשפחת המשחקים הזו, כך מעריכים חוקרים, התפצלו במקביל גם קריקט, גם ראונדרס (Rounders) האנגלי, וגם, בסופו של דבר, הבייסבול. כלומר - קריקט ובייסבול הם לא "הורה וילד" אלא יותר כמו בני דודים שירשו תכונות מאותה משפחה מורחבת. קריקט: מהחורשה האנגלית למגרש עולמי קריקט מוזכר לראשונה בתיעוד היסטורי במסמך משפטי מגילדפורד שבאנגליה, שבו מוזכר משחק בשם "creckett" ששיחקו בו ילדים. ההערכה המקובלת בקרב היסטוריונים היא שהמשחק נולד בין המאה ה-13 למאה ה-16 באזור הוילד (Weald) שבדרום-מזרח אנגליה (אזור של יערות וקרחות יער) כמשחק ילדים, ורק מאוחר יותר, במאה ה-17, הפך למשחק מסודר של מבוגרים. הצעד הגדול שהפך את קריקט למשחק מקצועי אמיתי היה בשנת 1744, כשבלונדון פורסם לראשונה קובץ חוקים מסודר - "חוקי הקריקט". נהוג לייחס אותו ל"אצילים וג'נטלמנים" שהשתמשו במגרש הארטילריה בלונדון לצורך המשחק. הקובץ כלל בין השאר את אורך המגרש המדויק (22 יארד בין שני ה'שערים'(ה-wickets)). אבל מאז המשחק רק התפתח: ב-1771 הוגבל רוחב המחבט, וב-1774 נוסף לראשונה חוק מסובך שנקרא LBW (הסבר כאן 👇) ובשנת 1787 הוקם מועדון ה-MCC (Marylebone Cricket Club) בלונדון, ומאז הוא "שומר החוקים" הרשמי של הקריקט העולמי. מה זה בכלל LBW? זה אחד החוקים המורכבים, המסובכים והשנויים במחלוקת ביותר בספורט. בגדול: אם הכדור פוגע ברגל של החובט (ולא במחבט) במקום שבו הוא היה פוגע ב-wicket (שלושת היתדות שמאחורי החובט) - החובט "יוצא". אבל יש לזה כמה תנאים נוספים - למשל, לאן הכדור פגע ביחס ל-wicket, ומאיפה הוא הגיע - ולכן גם היום, עם כל הטכנולוגיה, שופטים מתווכחים על ההחלטה הזו כמעט בכל משחק. למה קריקט מקצועני ברמה עולמית? כי הוא לא נשאר משחק חצר. הבריטים לקחו אותו איתם לכל מדינה באימפריה שלהם: הודו, פקיסטן, אוסטרליה, דרום אפריקה, קריביים - בכל מקום שהבריטים שלטו בו, הקריקט הפך לספורט לאומי עם ליגות, שחקנים בשכר, ומיליוני צופים. גם היום קריקט הוא אחד הספורטים הפופולריים ביותר בעולם, במיוחד בזכות הודו, שם משחק בין הודו לפקיסטן יכול לעצור מדינה שלמה מפעילות... בייסבול: מרעיון בריטי לזהות אמריקאית אגדה אורבנית מספרת על קצין צבא בשם אבנר דאבלדיי שהמציא את הבייסבול בשנת 1839 בעיירה קופרסטאון שבניו יורק. אבל, כטיבן של אגדות אורבניות, זה לא נכון. הסיפור הומצא ע"י איש עסקים בשם אל ספולדינג בתחילת המאה ה-20, כדי לתת לבייסבול "מוצא אמריקאי טהור" ולנתק אותו מהשורשים הבריטיים שלו: כבר במאה ה-18 שיחקו באנגליה משחק בשם דומה, "base-ball". הסופרת הבריטית המפורסמת ג'יין אוסטן מזכירה אותו ברומן "נורת'אנגר אבי", שנכתב בשנות ה-90 של המאה ה-18. יש גם תיעוד למשחק בשם הזה ששיחק בו נסיך ויילס, בשנת 1749, בסארי שבאנגליה (למרות שלא באמת ידוע עד כמה הוא דמה למשחק הבייסבול שאנחנו מכירים). מהמשחק הבריטי הזה, ומגרסה מקומית שהתפתחה בארצות הברית שנקראה טאון בול (Town Ball), התגבשו בהדרגה כמה גרסאות אמריקאיות מתחרות. הבולטת שבהן הייתה "המשחק של ניו יורק": קבוצה בשם הניקרבוקרס, שבה היה חבר אלכסנדר קרטרייט, ניסחה ב-1845 קובץ חוקים שנקרא "חוקי הניקרבוקרס". הוא אמנם לא היה הראשון שכתב חוקים לבייסבול, הייתה למשל גם גרסה מתחרה שנקראה "משחק מסצ'וסטס" - אבל הגרסה של הניקרבוקרס היא זו שבסופו של דבר ניצחה והפכה לבסיס של הבייסבול המודרני, כולל צורת המגרש של היהלום, 3 ההזדמנויות (סטרייקים) להכות בכדור, והאזור ה"פסול" מחוץ למגרש. ואכן, משחק לפי הכללים האלה נערך ב-19 ביוני 1846 בהובוקן, ניו ג'רזי. הידעת? הסיפור הזה על אבנר דאבלדיי כ"ממציא הבייסבול" כל כך הצליח, עד שבעיירה קופרסטאון הוקם לכבודו היכל, שעדיין קיים גם כיום - למרות שכולם יודעים שהסיפור, ובכן, מומצא... ולמה בייסבול הפך למשחק מקצועני בארה"ב? כי בניגוד לקריקט, שנשאר קשור למורשת האימפריה הבריטית, הבייסבול "אומץ" במכוון כספורט הלאומי האמריקאי בדיוק בתקופה שבה ארה"ב חיפשה זהות תרבותית עצמאית מבריטניה. הוא הפך לחלק מהמיתולוגיה הלאומית - "התחביב הלאומי של אמריקה" - עם ליגה מקצועית ענקית, אצטדיוני ענק, ומסורות משפחתיות שעוברות מדור לדור. והנה הגענו אלינו ול...הקפות. המשחק שנשאר - משחק אז, כן. בניגוד לקריקט ולבייסבול, אין להקפות שלנו שום תיעוד רשמי מסודר או גוף מייסד. אין ספר חוקים, אין תאריך לידה מוסכם, ואין ארגון שאחראי עליו. זה אכן ידוע שהוא הושפע מאוד ממשפחת המשחקים הבריטית - במיוחד מראונדרס - שהגיעה לארץ ישראל עם גלי העלייה מאירופה במאה ה-20 והתאזרחה כאן בגרסה מקומית, פשוטה ומאולתרת. הקפות הוא משחק עממי-שכונתי-בית ספרי, מהסוג שילדים ממציאים ומעבירים בעל פה מכיתה לכיתה ומשכונה לשכונה. הוא שייך למשפחת "משחקי הרחוב" הבינלאומית - כמו הסטיקבול (Stickball) שילדים משחקים ברחובות ניו יורק - שאגב, גם הוא גרסה מאולתרת ולא-רשמית של בייסבול. המבנה הבסיסי של משחק ההקפות דומה לבייסבול בקטנה: יש חובט, יש זורק, ויש בסיסים (שבדרך כלל הם דברים מאולתרים - עץ, תיק, אבן) שרצים ביניהם. אבל המשחק בישראל תמיד נשאר לא-מקצועי ולא-מאורגן - ובגלל זה גם כייפי! איך זה נראה בפועל: מסלול הריצה ההבדל הכי ויזואלי בין שלושת המשחקים הוא צורת הריצה: בקריקט, שני חובטים עומדים בשני קצוות של מסלול ישר אחד (22 יארד), ורצים הלוך-חזור ביניהם - כל ריצה שלמה שווה נקודה אחת. בבייסבול, החובט רץ במעגל דרך ארבעה בסיסים שמסודרים בצורת יהלום, וצריך להשלים הקפה שלמה כדי לצבור נקודה ("ריצה הביתה"). בהקפות, זה תלוי לגמרי בחצר: לפעמים זה מסלול מעגלי כמו בבייסבול, לפעמים זה קו ישר בין שני עצים - הכל מאולתר לפי מה שיש במקום ולפי ה'חוקים' שמחליטים עליהם. הידעת? מחבט הקריקט שטוח ברוחב של עד 10.8 ס"מ, עשוי עץ ערבה ומשקלו כ-1.1 עד 1.4 ק"ג. אלת הבייסבול עגולה, עשויה לרוב מעץ אלון או מייפל, ושוקלת פחות (850-900 גרם). זה לא מקרי: מחבט הקריקט השטוח נועד בעיקר להגן על 'מקלות השערים' ורק אחר כך להכות רחוק, ולכן הוא כבד ורחב; ואילו אלת הבייסבול העגולה נועדה רק להכות כמה שיותר חזק ורחוק, ולכן היא קלה ומהירה יותר לניפנוף. אבל בהקפות - כל מקל חזק הולך: קרש מאתר בנייה, רגל של שולחן/כיסא ישן, ענף שמנמן וארוך של עץ. מה שיש. בלי חישובים מדעיים... מה קורה כשחובטים? מהלך אחד בכל משחק בקריקט: הזורק מגיש כדור שמקפיצים פעם אחת על הקרקע לפני שהוא מגיע לחובט. החובט מנסה להגן על המקלות שמאחוריו (ה'שער'?) ובמקביל להכות את הכדור רחוק ממנו ככל האפשר. אם הוא מכה חזק מספיק כדי שהכדור יצא מגבולות המגרש באוויר, וזה שווה שש נקודות בבת אחת. בבייסבול: הזורק זורק כדור ישר לעבר החובט, בלי הקפצה. לחובט יש שלוש הזדמנויות להכות בכדור. אם הוא מכה אותו מחוץ לגבולות המגרש באוויר - זה נקרא "הום ראן", והוא רץ הקפה שלמה בלי סיכון ובלי שאפשר לתפוס אותו. בהקפות: הזורק זורק (או מקפיץ, תלוי במוסכמות המקומיות של השחקנים) כדור לעבר הקבוצה היריבה, והם מנסים לתפוס אותו. המטרה כמובן להכות בו מספיק רחוק כדי להספיק לרוץ בין הבסיסים המאולתרים לפני שיתפסו בכדור. יש גם חוקים כמו לתפוס את הכדור הנחבט מהאוויר (יד שמאל - פסילת המשחק של הקבוצה והחלפת עמדות, יד ימין - פסילת הזחקן ועוד). קצת פיזיקה: למה יש "נקודה מתוקה" במחבט? לכל מחבט או אלה יש מקום מסוים שבו הפגיעה בכדור מרגישה הכי "נקייה" ומעיפה אותו הכי רחוק. קוראים לזה בעברית "הנקודה המתוקה" (sweet spot). זה לא קסם, זו פיזיקה פשוטה: כשהכדור פוגע בדיוק בנקודה הזו, כמעט כל האנרגיה של המכה עוברת אליו, והמחבט כמעט ולא רוטט. אם פוגעים במקום אחר על המחבט - למשל קרוב מדי ליד - חלק מהאנרגיה "מתבזבזת" על רעידה של המחבט ביד, ומרגישים את זה כזעזוע לא נעים בכף היד. זו הסיבה שבייסבולרים וקריקטרים מקצועיים מתאמנים שעות רבות רק על למידת המיקום המדויק של הנקודה הזו במחבט שלהם. רעיון לחשוב עליו לפני משחק ההקפות הבא שלכם... הידעת? כדור קריקט שוקל כ- 155.9 עד 163 גרם לעומת כדור הבייסבול הקל יותר (142 עד 149 גרם). בהקפות - משחקים עם מה שיש. בד"כ זה כדור טניס... לסיום... אחרי כל זה - איזה משחק אתם הייתם הכי רוצים לשחק: קריקט האיטי והאסטרטגי (שיכול להימשך גם חמישה ימים!), בייסבול המהיר והמסודר, או הקפות החופשיות והמאולתרות שבהן אתם קובעים את הכללים בעצמכם?

צליל מוזר שנשמע כמו משהו מעולם אחר? סיכוי גבוה שזה טרמין! 🌟 היום נכיר את הכלי המוזר והמרתק הזה - הכלי היחיד בעולם שמנגנים עליו בלי לגעת בו בכלל! מה זה בכלל טרמין? 🤔 טרמין הוא כלי נגינה אלקטרוני מיוחד במינו. למה? כי הוא הכלי היחיד שמנגנים עליו בלי לגעת בו! 🪄 הנגן עומד מול הכלי ומניע את הידיים באוויר בסביבת שתי אנטנות מתכת - אנטנה אחת שולטת על גובה הצליל (פיץ') והשנייה על עוצמת הקול (וליום). כשהיד מתקרבת לאנטנה הזקופה, הצליל נעשה גבוה יותר. וכשהיד מתרחקת מאנטנת הלולאה, הצליל נעשה חזק יותר. 🎶 הצליל של הטרמין נשמע לעיתים קרובות מסתורי ואפילו מפחיד - בדיוק בגלל זה הוא כל כך פופולרי בסרטי אימה ומדע בדיוני! 👽 מסע בזמן עם הטרמין 📜 הטרמין הומצא באוקטובר 1920 על ידי הפיזיקאי הרוסי לב תרמן (שבמערב הוא ידוע בשם ליאון טרמין). הכלי נולד כתוצאה ממחקר סובייטי על חיישני קרבה - כלומר, טכנולוגיה שיכולה לזהות כשמשהו מתקרב אליה. הנה טיימליין קצר: 1920 - ההמצאה הראשונה של הטרמין ברוסיה 1928 - טרמין רשם פטנט בארצות הברית 1929 - חברת RCA התחילה לייצר טרמינים מסחריים (אבל לא הצליחה מסחרית...) שנות ה-30 - קלרה רוקמור הופכת את הטרמין למכובד עם הופעות קלאסיות שנות ה-50 - רוברט מוג (שיצר מאוחר יותר את הסינתיסייזר המפורסם!) התחיל לבנות טרמינים כתלמיד תיכון 2019 - 289 נגני טרמין ביפן שברו שיא גינס כההרכב הגדול ביותר של נגני טרמין בעולם! 🏆 הידעתם? המילה "טרמין" באה מהשם של הממציא - ליאון טרמין. הכלי היה ידוע גם בשמות "אתרפון", "טרמינובוקס" ועוד שמות מדעיים מיוחדים. איך זה עובד? הקסם הטכנולוגי ⚡ הטרמין עובד על עקרון פיזיקלי שנקרא "היטרודין" - הוא משתמש בשני מתנדים (oscillators) ברדיו תדרים שונים במעט. כשמניעים את היד ליד האנטנה, היא משנה את הקיבול החשמלי (כמו לוח קונדנסטור), וזה משנה את התדר של אחד המתנדים. ההפרש בין שני התדרים יוצר את הצליל שאנחנו שומעים! 🔊 נשמע מסובך? בסדר, אז בואו נאמר ככה: הטרמין "מרגיש" איפה הידיים שלכם באמצעות שדה חשמלי, ומשנה את הצליל לפי המרחק. כמו קסם! ✨ איך מנגנים על טרמין? 🎭 לנגן על טרמין זה בדיוק כמו לצייר במוזיקה באוויר: תנועות היד הימנית (פיץ'): כשמקרבים את היד לאנטנה - הצליל עולה 📈 כשמרחיקים את היד - הצליל יורד 📉 תנועות קטנות ומהירות יוצרות ויברטו (רעד בצליל) 〰️ תנועות היד השמאלית (וליום): כשמרחיקים את היד מהאנטנה - הצליל נעשה חזק יותר 🔊 כשמקרבים - הצליל נעשה שקט יותר 🔉 צריך להזיז את היד במהירות כדי "לכבות" צלילים ולעבור בין תווים נפרדים קלרה רוקמור, אחת מנגניות הטרמין הגדולות, אמרה שצריך "לנגן גם את ההפסקות, לא רק את התווים". כלומר, השליטה בשקט חשובה לא פחות מהשליטה בצליל! בשנת 2004, קרולינה אייק המציאה את "טכניקת 8 מיקומי האצבעות" - שיטת נגינה מדויקת שבה כל אוקטבה יש לה מיקום זרוע קבוע, וכל תו במרחק מדויק של אצבע. זה מאפשר לעבור מהר מאוד בין צלילים! 🎼 האם באמת מנגנים על זה? 🎵 כן! למרות שהטרמין לא הפך לכלי פופולרי כמו גיטרה או פסנתר, יש הרבה מוזיקאים שמשתמשים בו: בקלאסיקה: קלרה רוקמור הייתה וירטואוזית טרמין מפורסמת שהופיעה באולמות קונצרטים בכל ארצות הברית ונגנה רפרטואר קלאסי. מלחינים רבים כתבו יצירות במיוחד לטרמין, כולל אדגר ורז, פרנק זאפה ועוד. במוזיקה פופולרית: הביטלס השתמשו בצליל דומה לטרמין בשיר "Good Vibrations" (למרות שזה בעצם היה כלי אחר שנקרא אלקטרו-טרמין). ג'ימי פייג' מלד זפלין השתמש בטרמין בהופעות חיות של "Whole Lotta Love". בקולנוע: הטרמין הפך לסמל של סרטי מדע בדיוני ואימה! הצליל המיוחד שלו נשמע בסרטים כמו "The Day the Earth Stood Still", "Spellbound" ועוד המון סרטים שרצו אווירה מסתורית. 👻 האם ילדים יכולים ללמוד לנגן על טרמין? 👶🎶 התשובה היא בטח שכן! 💚 ואפילו, הטרמין נחשב לנגיש במיוחד לאנשים עם מוגבלויות פיזיקליות, בדיוק בגלל שלא צריך לגעת בו. לכן גם ילדים קטנים יכולים ליצור איתו צלילים בקלות, כי כל מה שצריך זה רק להזיז את הידיים! אבל - ללמוד לנגן טוב על טרמין? זה כבר דורש תרגול . והמון! 💪 למה? כי אין שום סימון או מקש שאומר לכם איפה הצלילים נמצאים. הכל בגובה, במרחק מדויק, ובתיאום בין שתי הידיים. זה כמו ללמוד לזרוק כדור לסל - קל לנסות, אבל צריך המון תרגול כדי להיות טוב בזה. הטכניקה של קרולינה אייק שדיברנו עליה קודם עזרה מאוד לילדים וממתחילים, כי היא נותנת נקודות ייחוס קבועות. איפה אפשר לשמוע ולראות טרמין? 👀 סרטוני YouTube לצפייה: הנה הדגמה מקסימה של קרולינה אייק: ולמי שאוהב מוזיקה קלאסית - הנה באך על טרמין: תודו שלא היכרתם... אז הנה, רגע קצר של סיכום ויזואלי: איפה אפשר לראות טרמין בחיים האמיתיים? טרמינים לא כל כך נפוצים, אבל: מוזיאונים למוזיקה ולמדע לפעמים מציגים אותם פסטיבלים של מוזיקה אלקטרונית חנויות כלי נגינה מקצועיות (אפשר להזמין טרמינים דרך האינטרנט) חברת Moog (הסינתיסייזרים המפורסמת) מייצרת טרמינים איכותיים גם היום, כולל ערכות להרכבה עצמית! 🔧 גיבורי הטרמין 🌟 קלרה רוקמור (1911-1998) - נחשבת לנגנית הטרמין הגדולה ביותר בכל הזמנים. היא הייתה אמורה להיות כנרת, אבל בעיות בעצמות גרמו לה לעבור לטרמין. קרולינה אייק - נגנית טרמין גרמנית מודרנית שכתבו במיוחד עבורה קונצ'רטו לטרמין ותזמורת קאמרית. פמליה קרסטין - נגנית טרמין ידועה בטכניקת ה"בס המהלך" שלה. ליאון טרמין עצמו - הממציא היה גם נגן מעולה! הוא נעלם מארה"ב ב-1938 בנסיבות מסתוריות (יש אומרים שנחטף על ידי ה-KGB ונשלח לסיביר), וחזר רק ב-1991. עובדות מגניבות על הטרמין 💡 🎭 הטרמין הופיע בסדרה "The Big Bang Theory" - שלדון מנגן עליו באחד הפרקים! 🎬 הסאונדטרק של "Loki" של דיסני+ משתמש בטרמין (נוגן על ידי צ'רלי דרייפר). 🎪 המחזמר "Be More Chill" בברודווי היה הראשון שהכניס טרמין ללהקה! 🔊 הטרמין יכול להגיע לעוצמה של 122 דציבל - כמעט כמו מטוס סילון! 🌌 ב-2001 נשלח קונצרט טרמין לחלל החיצון! זה היה השידור המוזיקלי הראשון שנשלח מכדור הארץ כדי לנסות לתקשר עם חייזרים. הקונצרט כלל 7 מנגינות, כולל בטהובן, ויוואלדי וגרשווין. 🛸 למה הטרמין כל כך מיוחד? ❤️ כי אין כלי נגינה אחר כמוהו! 🎭 הוא: נותן חוויה ויזואלית מרהיבה (נגן שמניע ידיים באוויר) ✨ יוצר צלילים שלא ניתנים לחיקוי בכלי אחר 🎵 מציע נגישות למי שלא יכולים לנגן בכלים מסורתיים ♿ מתאים למוזיקה קלאסית, ג'אז, רוק ומדע בדיוני 🌈 פשוט נראה ונשמע קסום 🪄 רוצים לנסות? 🎨 למרות שקשה למצוא טרמין אמיתי כדי לנסות, יש הרבה אפליקציות מגניבות לסמארטפון! 📱 חפשו Theremin - ותנסו (יש מבחר גדול) ויש גם אתר שמאפשר לנגן טרמין ישירות בדפדפן עם המצלמה או העכבר: theremin.app - חוויה וירטואלית חינמית! עוד דרכים לנסות: לנסות לבנות טרמין פשוט (יש הרבה מדריכים ברשת!) לצפות בסרטונים ולדמיין את התנועות להשתתף בסדנת טרמין (לפעמים מציעים כאלו במוזיאונים למדע ומוזיקה) בסופו של דבר, הטרמין מזכיר לנו שמוזיקה יכולה להיווצר בדרכים שלא תיארנו. לא תמיד צריך ללחוץ על מקשים או למתוח מיתרים - לפעמים רק צריך להניע את הידיים באוויר ולתת לקסם לקרות! ✨🎶

צאו איתנו למסע אל אחת המיתולוגיות הפחות מוכרות אבל המרתקות ביותר בעולם - האמונות הקדומות של הנוודים ברמות ההרים הגבוהות של מרכז אסיה, במדינה שנקראת היום קירגיזסטן. מה זו בכלל המיתולוגיה הקירגיזית ומתי היא התפתחה? המיתולוגיה הקירגיזית מבוססת על טנגריזם - אמונה עתיקה מאוד שרווחה בקרב עמי הערבות של מרכז אסיה. זו לא הייתה דת עם מקדשים וספרי קודש כתובים, אלא מערכת אמונות של נוודים שחיו בתנועה מתמדת בין ההרים, ולכן "המקדשים" שלהם היו אלמנטים של הטבע: ההרים, הנהרות והשמיים עצמם. הקירגיזים היו (ועדיין) עם נוודי מובהק, שחי באוהלים עגולים וניידים הנקראים יורטות, וגידל עדרי סוסים, כבשים ופרות בין פסגות רכס הרי הטיאן שאן. אורח החיים הזה עיצב את כל האמונות שלהם: חיבור עמוק לטבע, כבוד לרוחות האבות הקדמונים, ותחושה שהעולם כולו הוא מעגל מתמשך שבו הכל קשור לכל. טנגרי ואומאי - אבי השמיים ואם המשפחה בראש הפנתיאון הקירגיזי-נוודי עמד טנגרי - אל השמיים העליון, הבורא והשליט על כל היקום. הוא לא היה אל עם צורה אנושית שיושב בארמון, אלא כמעט כמו כוח קוסמי - השמיים עצמם, האינסופיים והכחולים. לצדו עמדה יֶר (או אנא, "אם"), אלת האדמה, ובת דמותה החשובה אומאי - אלת הפוריות, הנשים והילדים, שנחשבה למגנה על התינוקות ועל המשפחה. ולמעלה, מעל להרים, שוכן חאן טנגרי - אחת הפסגות הגבוהות ברכס הטיאן שאן, ששמה מילולית "אדון האל", כי האמינו שזהו מקום מושבו של טנגרי עצמו. הידעת? גם היום, כשקירגיזים מקימים יורטה, יש בגג שלה חור עגול שנקרא טונדוק - זהו החלק הכי חשוב באוהל, וגם הוא מכונה לפעמים "טנגרי". דרכו נכנס האור, ודרכו יוצא עשן המדורה. הטונדוק כל כך משמעותי, שהוא מופיע במרכז הדגל הלאומי של קירגיזסטן ומסמל את כל העם הקירגיזי המאוחד תחת גג אחד. משמאל למעלה ובכיוון השעון: יורטה ועגלה, טונדוק (שימו לב שהוא מכוסה חיצונית כשיורד גשם), פנים היורטה. צילומים עדי ברטשניידר אפּוּס מאנאס - הפואמה הארוכה ביותר בעולם אם יש יצירה אחת שהיא הלב הפועם של התרבות הקירגיזית, זהו אפוס מאנאס - סיפור ענק ואגדי שמסופר בעל פה, ונחשב לפואמה האפית הארוכה ביותר בעולם, ארוכה אפילו יותר מהאיליאדה והאודיסיאה היווניות גם יחד. האפוס מספר על הגיבור מאנאס, שמאחד את השבטים הקירגיזיים ונלחם למען חופש עמו, ועל המשך קורותיו של בנו סמטיי ונכדו סייטק. מה שהופך את הסיפור הזה למיוחד עוד יותר הוא שהאפוס מעולם לא נכתב באופן רשמי במשך רוב ההיסטוריה שלו - אלא הועבר מדור לדור על ידי מספרי סיפורים מיוחדים שנקראים מאנאסצ'י, שמשננים ומדקלמים בעל פה מאות אלפי שורות. לפי האמונה, מאנאסצ'י לא רק מספרים את הסיפור, הם נכנסים למעין טראנס, "חווים" אותו מחדש ושואבים אנרגיה מהטבע ומרוחות הגיבורים העתיקים. הידעת? אחד המאנאסצ'י המפורסמים ביותר בהיסטוריה היה סאיאקבאי קאראלייב, שהיה מסוגל לדקלם בעל פה חלקים אדירים מהאפוס - ובזכותו הם תועדו ונשמרו לדורות הבאים. בזכות אנשים כמוהו, יצירה שהתקיימה בעל פה בלבד שרדה אלפי שנים בלי לאבד את עצמה. ה"טוטמים" - פנתאון בעלי החיים של ההרים מעבר לאלים, המיתולוגיה הקירגיזית מלאה בחיות שנחשבות למקדשות תכונות רוחניות מסוימות, ופסליהן פזורים (גם) היום לאורך כבישים ומעברי הרים ברחבי המדינה: נמר השלג (בקירגיזית: אילבירס או אק בארס) - הסמל הלאומי של המדינה, מייצג אומץ, עצמאות וכוח עמידה. הוא ביישן וקשה כל כך לצפייה, שזכה לכינוי "רוח ההרים". כבש ההרים (ארקאר) - סמל לשפע ולשגשוג. קרניו העצומות נתלו בעבר בכניסות ליורטות ומעל קברים, כדי להגן מפני רוחות רעות. העיט הזהוב (בורקוט) - סמל לחופש ולעוצמה, וקשור למסורת ציד עתיקה שבה צייד מסורתי מאלף עיט במשך שנים ובונה איתו קשר של כבוד הדדי. הסוס (אט) - אולי החיה הכי חשובה בתרבות הקירגיזית כולה. פתגם עתיק אומר "הסוס הוא כנפי האדם", ואמרה קירגיזית טוענת שכל קירגיזי צריך לבלות לפחות מחצית מחייו על גב סוס. הזאב (בורו) - סמל לרוח לחימה ועצמאות. באגדות הטורקיות הקדומות, זאבה היא זו שהניקה והצילה את אבות המייסדים של השבטים. האייל (בוגו) - סמל לחסד ולריפוי, עם אגדה על "אם איילה" שהצילה שני ילדים וממנה קם שבט שלם. הבז (שומקר) - סמל למהירות ולדיוק, ומלווה גיבורים באפוס מאנאס כמביא בשורות. חלק מה'טוטמים' בצידי הדרכים בקירגיזסטן. התוכלו לזהות את כולם? צילומים עדי ברטשניידר הקשר הפרסי - כשדרך המשי חיברה מיתולוגיות המיתולוגיה הקירגיזית לא התפתחה בבועה - דרך המשי העבירה לא רק סחורות אלא גם סיפורים. הסוגדים, עם איראני שחי על הדרך הגדולה הזו ותיווך בין פרס למרכז אסיה, השפיעו עמוקות על האמונות הנוודיות. הביטוי הבולט ביותר לכך הוא ציפור הזומרוד-אנקא שמופיעה בסיפורי עם קירגיזיים - ציפור קסומה ואדיבה שעוזרת לגיבורים בשעת צרה. זוהי בעצם הגרסה הטורקית-קירגיזית של הסימורג הפרסי המפורסם - אותה ציפור נהדרת שמגדלת גיבורים, מרפאה ויודעת את סודות היקום, ועליה תוכלו לקרוא בפוסט שלנו על המיתולוגיה הפרסית. גם אפוס מאנאס עצמו חולק נושאים ומבנה עם השאהנאמה הפרסי (ספר המלכים של פרדוסי) - שניהם מספרים על גיבורים לאומיים שמאחדים עמים ונלחמים למען החופש שלהם. ואפילו האל קירמוס - שמוזכר באפוס מאנאס - הוא הד מקומי של אהורה מזדא - האל הטוב העליון של הפרסים. המיתולוגיה כיום - עדיין חיה ונושמת בניגוד למיתולוגיות עתיקות רבות שנשארו רק בספרים, המיתולוגיה הקירגיזית עדיין חלק פעיל מהחיים היומיומיים. משחק הרכיבה הלאומי קוק-בורו (שנקרא על שם הזאב) הוא אחד המשחקים הקשוחים בעולם, ונחשב למבחן אמיתי של שליטה בסוס ואומץ לב. אתרי פטרוגליפים (ציורי סלע קדומים) עם דמויות של יעלים וכבשי הרים מפוזרים ברחבי המדינה. ופסלי הטוטמים לאורך הכבישים ממשיכים לתת כבוד לחיות שהעם הזה מעריץ כבר אלפי שנים. כיום רוב הקירגיזים הם מוסלמים, אבל האמונות הטנגריות הקדומות ממש לא נעלמו - הן פשוט התמזגו עם הדת החדשה שהגיעה לאזור, ורוחות הטבע והטוטמים ממשיכים לחיות לצד המסגד. וכשקירגיזסטן קמה כמדינה עצמאית ב-1991, האמונות הטנגריות והאפוס של מאנאס הפכו לסמלים לאומיים רשמיים ולמקור גאווה מרכזי בזהות הקירגיזית המודרנית.

משהו שבעיקר הסבתות יזכרו - זה איך הן היו "פתאום" חולות דווקא ההוקר שבו היה משודר (לייב) פרק של הסדרה שכונת חיים. "במקרה" כך יצא... כל מי שגדל בישראל של שנות השבעים הכיר את "הילדים משכונת חיים". או בכלל, כל מה ששודר ב"חינוכית" - הרי לא היתה אז חגיגה של ערוצים כמו שיש היום... אז נכון שהסדרה האגדית לא רק זיכרון כי היא חוזרת למסך בגרסה מחודשת שכבר מככבת בעונה שנייה, אבל זה לא סיבה לראות מה היה כאן פעם. גם אם זה בעיקר בשחור/לבן... (רוצים לצפות עכשיו ולדלג על כל ההסברים והנוסטלגיה? הקליקו כאן...) מה היה בסדרה המקורית? "הילדים משכונת חיים" היא סדרת טלוויזיה ישראלית מקורית, לילדים, שהופקה בטלוויזיה החינוכית הישראלית בין השנים 1976-197ים7, ושודרה בשידורים חוזר לאורך כל שנות השמונים. היו בה בסך הכל רק 22 פרקים, אבל ההשפעה שלה נשארה שנים. הנה כמה עובדות ש(אולי) לא ידעתם על הסידרה הסדרה נכתבה על ידי יוסי אלפי (כן, אבא של גורי אלפי) ד"ר אברהם שטאל שימש היועץ הפדגוגי של הסדרה, וכתב את ספרי הלימוד והמדריכים למורה שליוו אותה (כן, היא נועדה ללימוד) מטרת הסדרה הייתה להסביר מושגי לשון ואת חשיבות התקשורת הבין אישית כל פרק היה באורך של פחות מחצי שעה ביחד עם הסדרה היתה גם חוברת לימוד לכיתות ג'-ה' השידורים היו בשעות הבוקר, וזה בדיוק מה שהפך את הצפייה לאירוע כשילדים בכל הארץ פתאום "חלו" ולא הלכו לבית הספר, בכל יום שבו שודר פרק. הידעתם? מספר הסיפורים יוסי אלפי (תסריטאי הסדרה), עדיין נהנה להזכיר למורים ולמורות שגדלו על הסדרה שהם עצמם 'היתחלו' כילדים, כשהוא נפגש איתם היום... מהפכה תרבותית שהתחפשה לתוכנית ילדים מה שהופך את "הילדים משכונת חיים" למיוחדת באמת זה לא רק הנוסטלגיה, אלא מה שהיא עשתה בזמנה. מטרת הסדרה, כפי שנוסחה על ידי יוצרה יוסי אלפי, הייתה להביא לייצוג הולם של ילדים ממוצא מזרחי בטלוויזיה. עד אז, כך מספר אלפי, הסטריאוטיפ היה שדמויות עם מבטא מזרחי הן "פחות", כי ניסו להדגיש בעיקר את דמות ה"צבר". אלפי ביקש לעשות בדיוק ההפך, וכך יוצרי הסדרה החליטו שכל הדמויות המזרחיות יהיו הדמויות החכמות והמובילות בעלילה, ואילו הדמויות ה"בלונדיניות" יהיו אלה שפחות מבינות ולומדות מהחברים שלהן. אלפי עצמו מתאר את זה כהחלטה "גזענית מתוך רצון" - כלומר, במכוון. הסדרה שווקה באותם ימים לילדים "טעוני טיפוח" - מונח בעייתי ופוגעני שהיה מקובל אז, וכבר עם השידור המקורי ההגדרות האלה עוררו ביקורת. מהתיאטרון הקהילתי אל המסך הקטן יוסי אלפי, שגדל כבן של בעל מכולת, החל לעבוד עם ילדי שכונת התקווה (בתל-אביב) בתחילת שנות השבעים, בלי תסריט כתוב מראש. הוא היה מקליט אותם מספרים על עצמם, ומהחומרים האלה בנה הצגות לתיאטרון הקהילתי. אחת ההצגות שיצר (שעסקה בחיי הילדים בשכונה) זכתה להצלחה כזו, שהיא הועלתה בתיאטרון "צוותא" בתל אביב, ומשם הגיעה לטלוויזיה. הבמאי חיים שירן, שראה את ההצגה, ניגש לאלפי מיד אחרי המופע וקבע: "אנחנו רוצים את זה בטלוויזיה". וכך, מהמפגש בין תיאטרון קהילתי לבין הטלוויזיה החינוכית, נולדה סדרה שהפכה למוסד. הדמויות המפורסמות בין הדמויות המרכזיות והשחקנים שגילמו אותן: יוני (אלי מילמן), עוזי (עודד אברהם), ג'נגו (עודד ציון) ושיפרה (דפנה בר-לב) - חבורת הילדים המרכזית. לצידם, שיחקו גם ששון גבאי (בתפקידו הראשון בטלוויזיה), רחל אטיאס כאמו של יוני, ז'אק כהן כמר כהן השוטר, ואריה אליאס בתפקיד יחזקאל, בעל המכולת השכונתית. קצת על מאחורי הקלעים כשהקיוסק שנבנה בתפאורה היה קטן מדי לגובה של אדם ממוצע, החליטו במקום לבנות מחדש - ללהק לתפקיד בעל הקיוסק את השחקן יצחק חלוצי, שגובהו היה רק מטר חמישים וחמישה סנטימטרים השחקן אריה אליאס נהג לעמוד ליד חלון חדר הכתיבה ולשאול אם כתבו אותו לפרק הבא. כשפעם אחת אלפי ענה לו שהשבוע הוא לא ייכתב, אליאס פשוט הכריז שהוא יעמוד שם עד שיכתבו אותו. עד כדי כך הוא לא הסכים שיצולם פרק בלעדיו עפרה חזה הופיעה פעם אחת בסדרה לבושה בסרבל ג'ינס, שנוצר בעסק לאופנה שניהלו אשתו ואחיו של אלפי. את האוורול היא קיבלה במתנה בתמורה להופעה איתו על המסך. את מילות הפתיחה האייקוניות "זו לא שכונת פאר, זו לא שכונה של עוני, ויש בה ילדים כמוך וכמוני" כתב המשורר יורם טהרלב, אבל אלפי טוען שהשורה הפותחת - שנתנה השראה לכל השיר - הגיעה ממנו. הפרק הראשון והנה הוא, הפרק הראשון בהחלט: רוצים להמשיך ולצפות ? הקליקו לפלייליסט של הסדרה ביוטיוב. הקאמבק: "שכונת חיים" חוזרת בגדול הסדרה החדשה, שנקראת פשוט "שכונת חיים", עלתה לשידור ב-16 במרץ 2025 בכאן חינוכית, ושודרה בימים ראשון עד רביעי בשעה 15:30. שיר הנושא המקורי של יורם טהרלב הוקלט מחדש על ידי כוכבי הסדרה החדשה, כמחווה ישירה למקור. הידעת? בסדרה החדשה יש איזון מכוון בין העולם הישן לחדש: הטכנולוגיה נוכחת בכל בית בצורת מכשור מתקדם, ומהצד השני המכולת עדיין מתנהלת כמו פעם עם רישום ידני. אפילו הפרטיות "נעלמת" בדיוק כמו פעם, כי בשכונה כזאת כולם יודעים הכל על כולם... אז יוסי אלפי כבר לא מעורב בגירסה החדשה של שכונת חיים, אבל הרעיון המקורי שלו - שכונה שבה שונות היא לא בעיה אלא חוזק, וקהילה שהיא מה שבאמת מגדל ילדים - ממשיך לחיות. תהנו...

תראו קטע... חפשו במפת העולם את גרינלנד - האי הענק והלבן בצפון. בין אירופה לאמריקה. עכשיו מצאו את אפריקה. נראות דומות בגודל? ידעתם שהן ממש לא? ולא סתם לא... אפריקה גדולה מגרינלנד פי 14 בערך - כ-30 מיליון קמ"ר מול כ-2.2 מיליון. אבל המפה הכי מפורסמת בעולם מציגה אותן כמעט זהות 😱. וזה לא באג. זה בדיוק מה שהמפה הזאת נבנתה לעשות. מה קרה השבוע? האו"ם הצביע על המפה קודם כל נתחיל בחדשות: ב-4 בספטמבר 2026 אישרה העצרת הכללית של האו"ם החלטה בשם "Correct the Map" ("תקנו את המפה"), שהוגשה על ידי המדינה האפריקאית טוגו בשם הקבוצה האפריקאית, בגיבוי האיחוד האפריקאי ואיי בהאמה. התוצאה: 164 בעד, 1 נגד (ארצות הברית), 6 נמנעות (אסטוניה, גאורגיה, ליטא, מולדובה, סרביה ואוקראינה). בכותרות זה נשמע דרמטי יותר ממה שזה, אז בואו נדייק: ההחלטה לא מחייבת משפטית ולא אוסרת על שימוש במפת מרקטור היא ממליצה לממשלות, לבתי ספר, לארגונים ולחברות טכנולוגיה להשתמש בהיטל Equal Earth ובהיטלים שווי-שטח אחרים כשגודל יחסי הוא מה שחשוב, וללמד את המגבלות של כל מפה שטוחה לקראת ההצבעה הודיע שר החוץ הצרפתי ז'אן-נואל בארו שצרפת מתכננת לנטוש את מרקטור, למרות שגם צרפת תיראה קטנה יותר בעקבות זה. הידעת? 🤔 מפות שוות-שטח לא מגדילות את אפריקה. הן מסירות את ההגדלה שמרקטור נותנת לאזורים הקרובים לקטבים. אפריקה תמיד הייתה בגודל הזה. הבעיה שאין לה פתרון: אי אפשר לשטח כדור לפני שמאשימים מישהו: אין בעולם מפה שטוחה נכונה. בכלל. כדור הארץ הוא כדור (ליתר דיוק אליפסואיד קצת שמנמן במותניים - וכתבנו על זה בהאם כדור הארץ באמת עגול), והמפה שלכם היא דף שטוח. אז בין השניים יש לנו בעיה מתמטית בלתי פתירה. קחו קליפת תפוז שלמה ונסו לשטח אותה על השולחן בלי לקרוע, בלי למתוח ובלי לעשות חורים. לא תצליחו. אף פעם. זה לא חוסר כישרון - זו מתמטיקה: ב-1827 הוכיח קרל פרידריך גאוס משפט בשם "המשפט המצוין" ("Theorema Egregium"), שלפיו למשטח מעוקל יש תכונה פנימית שנשמרת גם כשמכופפים אותו, ולכדור ולמישור התכונה הזאת פשוט שונה. המסקנה: אי אפשר להעביר כדור למישור בלי לעוות משהו. לכן כל קרטוגרף (צייר מפות) חייב לבחור מה להקריב: שטח (הגדלים היחסיים), צורה (קווי המתאר), מרחק או כיוון. אפשר לשמור על כמה מהם - אבל אף פעם לא על כולם ביחד. הידעת? 🍕 אותו משפט של גאוס הוא הסיבה לכך שמשולש פיצה גדול נשמט כלפי מטה, אלא אם 'מעגלים' אותו קצת לרוחב. הכיפוף הזה "נועל" את המשטח ומונע ממנו להתעקם בכיוון השני. זאת אותה המתמטיקה שמונעת מהמפה להיות מושלמת, ששומרת לכם על הפיצה. 😄 מי היה מרקטור ולמה הוא צייר ככה? גררדוס מרקטור, קרטוגרף פלמי, פרסם את ההיטל שלו ב-1569. הוא לא ניסה לצייר תמונה יפה - הוא פתר בעיה מעשית: איך מלח יידע לאן להפליג? לפני כן, מלח שהפליג מליסבון לקייפ טאון היה צריך לשנות כל הזמן את זווית ההיגוי, כי קווי האורך מתכנסים לכיוון הקטבים. חישוב מסובך, מסוכן וקטלני. אז מרקטור עשה משהו גאוני: הוא מתח את המפה לגובה בדיוק באותו יחס שבו היא נמתחת לרוחב בכל קו רוחב. התוצאה: קו ישר על המפה הוא מסלול שאפשר להפליג בו בזווית היגוי קבועה אחת. מציבים סרגל, קוראים את הזווית, מכוונים את ההגה, וזהו. זה נקרא היטל קונפורמי - הוא שומר על הזוויות ועל הצורות המקומיות. עיגול קטן על פני כדור הארץ נשאר עיגול על המפה, רק גדול בהרבה ככל שמתקרבים לקוטב. הידעת? 📚 מרקטור הוא גם זה שהדביק לספרי המפות את השם "אטלס", על שם הטיטאן שאותו צייר על שער הספר. סיפרנו על כך באטלס: כשספר המפות היה חלון לעולם - כולל התפיסה המוטעית הענקית לגבי מה בדיוק אטלס החזיק על הכתפיים 🏋. ומי בדיוק הסתבך לפני שהוא צייר? כדי להבין למה זה היה כזה עניין, שווה להסתכל על מי הפליג לפני 1569: גודרידת ורביארנרדוטיר (בערך שנת 1000) הפליגה בלי מצפן ובלי מפות בכלל, בשיטה שנקראת "שיט קו רוחב": מפליגים צפונה או דרומה עד קו הרוחב הנכון, ואז פונים ומחזיקים אותו. והיעד שלה היה גרינלנד - בדיוק האי שמרקטור "ינפח" 500 שנה אחר כך. 🧊 כריסטופר קולומבוס (1492) הקטין דרמטית את היקף כדור הארץ בחישוביו, ולכן היה בטוח שאסיה קרובה בהרבה ולכן חשב שהוא באמת מפליג להודו. ובספטמבר 1492 הבחינו הנווטים שלו שמחט המצפן סוטה מכוכב הצפון (תופעה שנקראת נטיית המצפן). הצוות נבהל, וקולומבוס העדיף שלא לספר להם מה גילה. ואסקו דה גאמה (1497) הפליג בקשת ענקית מערבה אל לב האוקיינוס במקום להיצמד לחוף אפריקה, כדי לתפוס רוחות טובות, כשלושה חודשים בלי לראות יבשה! המסע הארוך ביותר בים הפתוח עד אז, וכולו בניחוש מושכל. פדרו קברל (1500) עשה את אותה קשת בדיוק - רק גדולה מדי - ונחת ב...ברזיל. וזו בדיוק הנקודה: בלי מפה אמינה, קשה בכלל להבדיל בין טעות ניווט לבין כוונה. פרדיננד מגלן (1519) הקטין ממש את גודל האוקיינוס השקט מה שהסתיים בתוצאה קטלנית - הצוות היה רעב, אכל עור וחולדות וחלה בצפדינה, ככה שמתוך כ-270 איש שיצאו - רק 18 חזרו. כולם ידעו למדוד קו רוחב (לפי השמש וכוכב הצפון). ואף אחד לא ידע למדוד קו אורך. זה בדיוק החור שמרקטור ניסה לכסות עליו - לא במיקום, אלא בכיוון. הטוויסט: 30 שנה שבהן אף אחד לא ידע להשתמש בזה וכאן החלק שמפתיע: מרקטור פרסם את המפה - אבל לא את המתמטיקה שמאחוריה. הוא מעולם לא הסביר איך חישב את המתיחה, וכנראה שעשה זאת בדרך גרפית ולא בנוסחה. התוצאה: במשך כשלושים שנה אף מלח לא יכול היה לבנות מפה כזאת בעצמו. את זה פתר המתמטיקאי האנגלי אדוארד רייט, כשב-1599 פרסם ספר בשם "Certaine Errors in Navigation" עם טבלה שמסבירה בדיוק כמה צריך למתוח כל קו רוחב. מה שהניע אותו היה כישלון ניווט אישי: בהפלגה לאיים האזוריים ב-1589 הם ראו יבשה כשלפי החישוב היו אמורים להיות רחוקים ממנה עשרות קילומטרים. לכן פרנסיס דרייק, שהקיף את העולם ב-1577 - רק 8 שנים אחרי מרקטור - כמעט בוודאות לא השתמש במפת מרקטור. אבל - להזכירכם - הוא היה פיראט. אז הוא עשה משהו אחר לגמרי ופשוט שדד מפות פורטוגליות... הוא אפילו חטף נווט פורטוגלי בשם נונו דה סילבה יחד עם ספר ההפלגות שלו. הפיראט שהפך לאביר לא חיכה לקרטוגרפים. 😏🏴‍☠️ אז מי באמת נהנה מהמפה? לא מגלה ארצות בודד - אלא חברות מסחר. הטבלה של רייט הופיעה בדיוק כשקמו חברת הודו המזרחית האנגלית (1600) וחברת הודו המזרחית ההולנדית (1602). שתיהן הפעילו מאות ספינות במסלולים קבועים, ובשביל זה היה צריך מפה שאפשר למדוד עליה זווית בסרגל ולחזור על אותו מסלול שוב ושוב. מפת מרקטור הפכה את הניווט מכישרון אישי של קפטן מנוסה לנוהל שאפשר ללמד. ג'יימס קוק (1768-1779) ממש נהנה מזה: הוא מיפה את האוקיינוס השקט בדיוק חסר תקדים, בשילוב של מפות מרקטור ושעון כרונומטר שסוף סוף פתר את בעיית קו האורך. ורואלד אמונדסן (1911) סגר מעגל אירוני כשהוא הלך לקוטב הדרומי, המקום היחיד בעולם שמפת מרקטור לא מסוגלת להראות בכלל 😂. הידעת? 💰 השם "מרקטור" פירושו בלטינית "סוחר" (זה היה שם המשפחה שלו, מתורגם). אז... יש לנו מפה שנקראת על שם סוחר והיא זו שאפשרה לחברות הסחר הגדולות בהיסטוריה לעבוד. הוא כנראה לא התכוון לזה - אבל ככה זה יצא 🤷‍♂️. המחיר: מתיחה שמתפוצצת במרקטור יש כלל אחד: ככל שמתרחקים מקו המשווה המתיחה גדלה - ולא בהדרגה נחמדה. בפועל: על קו המשווה (0°) - אין ניפוח. אבל רק הרצועה שממש על הקו מדויקת לחלוטין. מדינות כמו אינדונזיה, קניה, אקוודור וקולומביה משתרעות מצפון ומדרום לו, ולכן החלקים הרחוקים שלהן כבר מנופחים - פשוט בקטנה, ככה שאי אפשר להבחין ממבט ראשון ישראל (בערך בקו 31°) - מנופחת בכ-35%. קו רוחב 60° (סקנדינביה, רוב קנדה) - פי 4. קו רוחב 72° (מרכז גרינלנד) - פי 10 ויותר. קו רוחב 80° - פי 33 בערך. זאת הסיבה לכל הדוגמאות המפורסמות: גרינלנד ואפריקה נראות דומות (למרות שאפריקה גדולה פי 14), אלסקה וברזיל נראות דומות (למרות שברזיל גדולה פי 5~), סקנדינביה והודו נראות דומות (למרות שהודו גדולה בהרבה), ורוסיה נראית כאילו היא בולעת חצי עולם (והיא באמת הכי גדולה בעולם, אבל מכסה כ-11% מהיבשה). הידעת? ❄️ במפת מרקטור אי אפשר בכלל לצייר את הקטבים - לפי הנוסחה, ב-90 מעלות המתיחה שואפת לאינסוף. לכן כמעט כל מפת מרקטור נחתכת בסביבות קו רוחב 85, ואנטארקטיקה מופיעה כרצועה לבנה מרוחה בתחתית במקום כיבשת עגולה. והנה הגענו לאפקט שלשמו התכנסנו עד עכשיו דיברנו גיאומטריה. ועכשיו נדבר על המוח. נדייק: "אפקט מרקטור" הוא לא מונח מדעי רשמי כמו אפקט קוריוליס - זה כינוי לתופעה, לא שם של חוק. אבל התופעה עצמה מתועדת היטב: כשרואים תמונה שוב ושוב, היא הופכת ל"איך שהעולם נראה" - בלי שהחלטנו להאמין לה. זה קרוב למה שנקרא גם אפקט החשיפה החוזרת: ככל שנחשפים יותר למשהו, כך הוא מרגיש טבעי ונכון יותר. זה לא שמישהו אמר לכם שגרינלנד ענקית. פשוט ראיתם את זה איזה 3,000 פעם באיורי המפות וזה נכנס. ילד שרואה 12 שנה מפה שבה אירופה יותר גדולה מאפריקה - בונה בראש תמונת עולם, גם בלי שאף מורה יגיד משהו. זו לא טעות של אנשים טיפשים - זו הדרך שבה המוח האנושי עובד. וכאן ההבדל מאשליות אופטיות: אשליה מתפוגגת ברגע שמסבירים אותה. אבל מפה לא מסבירים. אתם יודעים עכשיו שאפריקה ענקית פי 14, ובכל זאת גם בפעם הבאה גרינלנד תיראה לכם ענקית. הידיעה לא מבטלת את התחושה. יש כאן גם קצת אפקט העדר: כל בית ספר משתמש במרקטור כי כל בית ספר משתמש במרקטור. אף אחד לא בחר - פשוט ככה זה תמיד היה (וזו בדיוק הסיבה שקריאה ביקורתית היא לא רק "לבדוק אם זה נכון". לפעמים הכל נכון - וזו עדיין לא כל התמונה). רגע, אז מרקטור היה גזען? אין ראיות היסטוריות לכך שמרקטור עיצב את ההיטל כדי להגדיל את אירופה. הוא פתר בעיית ניווט ימי, וההגדלה של הצפון היא תוצאה מתמטית בלתי נמנעת של דרך הפתרון - לא מטרה. אם היה מפרסם את אותו היטל בדרום אפריקה, המתמטיקה הייתה זהה. אבל כוונה ותוצאה הן שני דברים שונים. מבקרי המפה, ובהם יוזמי ההחלטה באו"ם, טוענים שההיטל נשאר בשימוש גורף מאות שנים גם אחרי שהצורך הימי נעלם. שר החוץ של טוגו, רובר דוסה, אמר ש"עולם הוגן מתחיל במפה הוגנת", והדגיש שהיוזמה נשענת על צדק קוגניטיבי ודיוק מדעי ולא נועדה ליצור היררכיה בין אזורי העולם. אז נכון שהמפה מעוותת את התפיסה שלנו לגבי גודל. אבל קשה לומר בביטחון למה בדיוק היא נשארה כל כך הרבה זמן. זו שאלה של פרשנות היסטורית, ולא כולם מסכימים עליה. החלופות גאל-פיטרס (Gall-Peters) - שווה-שטח, הגדלים היחסיים נכונים לחלוטין. תואר לראשונה בידי הכומר הסקוטי ג'יימס גאל ב-1855, וקודם בלהט על ידי ההיסטוריון הגרמני ארנו פיטרס משנות ה-70. החיסרון: הצורות מרוחות ומתוחות לגובה. ב-1989 קראו כמה ארגונים גיאוגרפיים בצפון אמריקה להימנע ממפות עולם מלבניות בכלל, וכשבתי הספר הציבוריים בבוסטון עברו אליו ב-2017, זה עורר סערה מקצועית. היטל שווה (Equal Earth)- נוצר ב-2018 בתגובה לבוסטון: יוצריו, בויאן שאבריץ', ברנרד ג'ני וטום פטרסון, חיפשו היטל שווה-שטח שגם נראה טוב, לא מצאו, ובנו אחד. הוא מדויק בשטחים, עם צורות מאוזנות בהרבה מגאל-פיטרס וקווי מתאר מעוקלים שמרמזים על כדוריות. זה ההיטל שההחלטה ממליצה עליו, ונאס"א אימצה אותו כמעט מיד למפות טמפרטורות עולמיות. וינקל טריפל - מודל של פשרה: הוא לא מושלם בשום פרמטר, אבל טוב יחסית בכולם. נשיונל ג'יאוגרפיק משתמשת בו מאז 1998. הגלובוס 🌐 - היחיד שלא משקר בכלל (למרות שלעיתים בגלל הגודל הוא מחסיר מידע ופרטים קטנים). החיסרון היחיד: אי אפשר לקפל אותו לתיק. הידעת? 🌍 ב-2010 יצר המעצב קאי קראוזה גרפיקה בשם "הגודל האמיתי של אפריקה". הוא הכניס לתוך מתאר הגבול של יבשת אפריקה את ארה"ב, סין, הודו, יפן ורוב אירופה - ועדיין נשאר מקום. הגרפיקה מבוססת על שטחים אמיתיים, אף שהסידור עצמו נועד רק להמחשה ולא כמפה... אז למה גוגל מפות עדיין משתמשת במרקטור? כי לשימוש היומיומי שלכם - מרקטור באמת הכי טוב. האפליקציות משתמשות בגרסה בשם Web Mercator, ויש לזה סיבות מצוינות: היא קונפורמית: הזוויות נכונות, וצומת נראה כמו הצומת האמיתי ולא כמו טרפז מעוות. לניווט ברחוב זה קריטי. היא מתחלקת יפה לריבועים בכל רמת זום, מה שהופך את טעינת המפה למהירה. ברמת הרחוב הבודד העיוות זניח לחלוטין. הבעיה מתעוררת רק במבט מרחוק, על העולם כולו. ובאמת - גוגל מפות בדפדפן עברה ב-2018 לתצוגת גלובוס תלת-ממדי כשמתרחקים מספיק, בדיוק בגלל זה (באפליקציה הניידת מרקטור עדיין ברירת המחדל). המסקנה: זה לא ש"מרקטור רעה", אלא שכל מפה היא כלי - וכלי צריך להתאים למשימה. פטיש הוא כלי מצוין, אבל לא לחיתוך לחם. נסו בעצמכם 🧪 קליפת תפוז - קלפו תפוז בזהירות ונסו לפרוס את הקליפה שטוחה. שימו לב איפה היא נקרעת ואיפה נמתחת. זו בדיוק הבעיה של כל קרטוגרף בהיסטוריה. נסו שוב עם קליפה קרועה לפסים דקים - תקבלו משהו שדומה מאוד להיטל אמיתי בשם "היטל גורה". הבלון והטוש - נפחו בלון, ציירו עליו עיגול קטן ליד "קו המשווה" ועיגול זהה ליד ה"קוטב". עכשיו הוציאו אוויר ונסו לשטח אותו. מה קרה לשני העיגולים? גררו מדינות - באתר thetruesize.com אפשר לגרור מדינות ולראות איך הן משנות גודל בזמן אמת. גררו את גרינלנד לאפריקה, ואת ישראל לקוטב. מנסיון - כיף 'לשחק' בזה (ועל הדרך לומדים קצת גיאוגרפיה, מה רע?) משימת בילוש 🔍 - חפשו בבית ובבית הספר את כל המפות שאתם מוצאים. כמה מהן מרקטור? רמז: תסתכלו על גרינלנד. רגע למחשבה 💭 אם כל מפה שטוחה חייבת לשקר במשהו, מי מחליט על מה מותר לשקר? ההחלטה באו"ם היא המלצה בלבד, בלי סמכות אכיפה. מה צריך לקרות כדי שהמפה בכיתה שלכם באמת תתחלף? אם מפה מעצבת את מה שאנחנו חושבים בלי שנשים לב - מה עוד עושה לנו את זה? גרפים בחדשות? תמונות? סדר הפריטים בכתבה? מרקטור לא התכוון לעוות את התפיסה שלנו, ובכל זאת זה מה שקרה. האם מספיק להיות בעלי כוונה טובה? בשורה התחתונה: השאלה האמיתית היא לא "איזו מפה נכונה" אלא "מה המפה הזאת בחרה להקריב, ולמה". וברגע שאתם יודעים לשאול את זה, אתם כבר לא צרכנים פסיביים של מפות - אתם קוראים אותן. וזה נכון לכל דבר שמישהו מציג לכם. 😉 אגב הטיות של המוח וכו', רצינו להפנות את תשומת לבכם לכל מה שעוזר לנו להיות אזרח מודע וחושב. בשביל זה בנינו את "ארגז כלים לאזרח לעתיד" – פרויקט מיוחד שמרכז את כל מה שצריך לדעת כדי להבין איך חוקי המשחק עובדים באמת, לזהות מניפולציות וספינים, ולהגיע לקלפי (בפעם הראשונה או העשירית) עם עיניים פקוחות. אנחנו כאן כדי לשים על השולחן את כל מה שמערכת החינוך מעדיפה לדלג עליו. כי בינינו? המטרה שלנו היא לא שתשננו חומר רק כדי לעבור עוד מבחן בגרות. אנחנו כאן כדי שבאמת תבינו את השיטה, תדעו לשאול את השאלות הנכונות, ושלא ימרחו אתכם. בואו לגלות את שאר הכלים שמחכים לכם בפנים. הקליקו על הלינק!

יאללה, בואו נדבר על הדבר הכי מטורף שקורה עכשיו בעולם הטכנולוגיה - בינה מלאכותית שיוצרת תמונות! 🤖🎨 אז מה הקטע עם מידג'רני הזה שכולם מדברים עליו? תארו לעצמכם שאתם יכולים לכתוב משהו כמו "חתול שרוכב על חד-אופן בגלקסיה" ופתאום - בום! יש לכם תמונה של זה. זה כמו קסם, רק שזה אמיתי לגמרי! למה זה הורס? 🤯 אין גבולות לדמיון שלכם רוצים לראות איך נראה דינוזאור עם כנפיים של פיה? אין בעיה! מידג'רני יעשה את זה בשבילכם. קל בטירוף: תשכחו מזה שצריך להיות אמן או גאון במחשבים. או בציור. או צלם בחסד. פשוט כותבים מה שבא לכם והמחשב עושה את כל העבודה הקשה. הדרך הכי מגניבה לבטא את עצמכם יש לכם רעיון מטורף בראש? עכשיו אתם יכולים להראות אותו לכולם! איך מתחילים? זה פשוט! 🏁 נכנסים לאתר של מידג'רני (או כל כלי AI אחר ליצירת תמונות). נרשמים (לוקח שניה). כותבים בשורת הפרומפט מה שבא לכם. מחכים כמה שניות. והנה! יש לכם תמונה מטורפת! שימו ❤️ שכרגע צריך להכיר קצת דיסקורד, כי יצירת תמונות דרך האתר של מידג'רני עדיין לא פתוחה לכולם, אלא רק למי שכבר יצר לפחות 100 תמונות איפה ה-catch? 🎣 בכתיבת הפרומפט המדוייק, בהכרת הפונקציות השונות שמאפשרות תוצאות של וואו ולא בינוניות, בהבנת ה'מאחורי הקלעים' ואיך זה עובד, כדי לקבל את התוצאות שאתם מצפים להן. בקיצור, צריך להשקיע קצת בלמידה - ואז השמיים הם (לא) הגבול... מה אפשר לעשות עם זה? הכל! 🌈 להפוך את האינסטגרם שלכם ל'מוזיאון' צרו תמונות שאף אחד אחר לא יכול ליצור. לעצב את הבלוג או הספר שלכם אם אתם אוהבים לכתוב, עכשיו יש לכם גם תמונות מקוריות שמתאימות בדיוק למה שרציתם להביע. מתנות שיגרמו לכולם לשמוט את הלסת תארו לעצמכם שאתם נותנים לחבר תמונה שהיא בדיוק מה שהוא תמיד דמיין. זה יהיה הדבר הכי מגניב ever! בקיצור... מידג'רני זה כמו לקחת את הדמיון שלכם ולשים אותו על מסך. זו לא סתם עוד אפליקציה - זה המפתח לעולם שלם של יצירתיות שרק מחכה שתגלו אותו! אז יאללה, למה אתם מחכים? בואו נתחיל להשתגע! 🎉 ואם אתם רוצים להיות באמת ספצים? יש קורס מטורף של Full Shot שילמד אתכם להיות אשפי AI. לחצו כאן לפרטים והרשמה במחיר מיוחד שהשגנו בשבילכם. ❤️ שימו לב: בכדי לייצר תמונות במיג'רני, יש לקנות מנוי במידג'רני. המנוי הבסיסי עולה 10$ לחודש (נכון להיום) ויש אפשרות לבטל אותו בכל עת. יאללה, בואו נתחיל לשגע את העולם! 🚀🎨🤯

יש חוק שכמעט כל מי שאי פעם קיבל תפקיד קטן של כוח - ראש קבוצה במשימה, שוטר במשחק "שוטרים וגנבים", אחריות על האחים הקטנים, או פשוט שלט הטלוויזיה ליום שלם (או למשך כל זמן המסך...) - כבר הרגיש על בשרו, גם בלי לדעת שיש לזה שם. 😏 קוראים לו חוק אקטון. ויש בו טוויסט משעשע: מי שבאמת מבין אותו לעומק, בדרך כלל למד אותו בדרך הקשה - כלומר, קיבל קצת כוח לעצמו (או שנתקל בכוח של חבר עליו), ו... גילה על עצמו (או על החבר) דברים שלא בטוח שהוא כל כך אהב. 😅 למה דווקא "אקטון"? כי זה שם של. הלורד אקטון - או בשמו המלא ג'ון אמריץ' אדוארד דלברג-אקטון (חתיכת שם...), שהוא גם הברון הראשון אקטון - היה היסטוריון בריטי שחי במאה ה-19 (והוא גם כיהן בפרלמנט הבריטי). בשנת 1887 הוא כתב מכתב לחבר שלו, בישוף בשם מנדל קרייטון, שבו הוא התווכח איתו על שאלה שעניינה אותו: האם מותר לנו לשפוט מלכים ושליטים מההיסטוריה בסטנדרטים מוסריים רגילים, או שצריך "לתת להם הנחה" בגלל התפקיד הגדול שהיו בו? אקטון חשב שממש לא. להפך. לדעתו, ככל שלמישהו יש יותר כוח, ככה צריך לבחון את המעשים שלו בביקורתיות רבה יותר, ולא פחות. ואז הוא כתב את המשפט שהפך למפורסם: "כוח נוטה להשחית, וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט." רגע - מה זה בעצם אומר "להשחית"? זה לא חייב להיות משהו דרמטי כמו גניבה או שקרים גדולים. זה יכול להיות הרבה יותר עדין: להקשיב פחות לאחרים, כי "בכל מקרה אני מחליט" לחשוב שאתה תמיד צודק, כי אף אחד לא מעז לחלוק עליך לשכוח איך זה מרגיש להיות בצד השני לקבל החלטות שנוחות לך אישית, ולא בהכרח הוגנות לכולם וכן - יש בזה גם קצת חוק מרפי: כי כשבוחרים לתפקיד דווקא את הילד הכי חברותי והכי נחמד בכיתה, כי "הוא בטוח לא ישתנה" - ואז, איכשהו, בדיוק הוא זה שהופך לדיקטטור הכי קטן שראיתם. אז - מרפי נכנס לפעולה, כי אם משהו יכול להשתבש... כוח זה לא בהכרח דבר רע 🙌 לפני שנמשיך - חשוב לנו להבהיר: צריך כוח. כי בלי כוח בכלל, קשה לקחת אחריות, לארגן קבוצה, להגן על מישהו או לקבל החלטה כשצריך. למורה, למדריכה, לראש קבוצה או לנציגת כיתה יש כוח מסוים - וזה בסדר גמור, בזכות זה הם יכולים לבצע את התפקיד שלהם. השאלה החשובה היא לא רק "למי יש כוח?", אלא: איך משתמשים בו? (קחו לדוגמא את אוגוסטוס, הקיסר הרומי הראשון, שלקח לעצמו כוח בלתי מוגבל). האם עדיין מקשיבים לאחרים? יש כללים הוגנים? ואפשר להעיר כשמשהו לא בסדר? הבעיה היא לא הכוח עצמו - הבעיה מתחילה כשמישהו משתמש בו בלי אחריות, בלי הקשבה ובלי שאף אחד בודק אותו. דוגמאות שכל ילד מכיר 🎮 ראש הקבוצה במשימה. מכירים ילד שקיבל תפקיד ראש קבוצה בעבודה משותפת - ופתאום מחליט לבד מי ידבר, ומי דווקא יעשה את החלק הכי פחות נעים? אגב, זו גם דוגמה טובה לזה שיותר מדי כוח להחליט הכל לבד מעמיס גם על המוח - בדיוק כמו בחוק היק. מלך הכיתה (קצת כמו במשחק "המלך אמר" - רק שבמשחק, לפחות, כולם יודעים מראש שזה רק לכמה דקות…). כשמישהו מחליט שהוא זה שקובע מה משחקים, עם מי משחקים ועם מי לא ומה מותר להגיד. הי, לפעמים הם אפילו מחליטים להחרים, וזה ממש ממש רע! האדמין במשחק מחשב משותף כמו Minecraft או Roblox שפתאום מתחיל להרחיק חברים מהמשחק סתם כי הוא יכול, ולא כי הם עשו משהו רע. (מה שלפעמים קורה גם למנהלים של קבוצת וואטסאפ כיתתית) 🧠 רגע למחשבה: קרה לך פעם שקיבלת קצת כוח או שליטה על משהו - והרגשת שאתה מתנהג קצת אחרת? מה בדיוק השתנה? המממ.... אז מה המדע אומר על זה? 🔬 חוק אקטון לא נולד רק מתחושת בטן. יש לו גיבוי מסוים במחקרים בפסיכולוגיה חברתית: מחקרים מצאו שאנשים שקיבלו תחושת שליטה או כוח בניסוי, נטו להראות פחות אמפתיה כלפי אחרים בטווח הקצר של הניסוי, ולהעריך יתר על המידה את היכולות האישיות שלהם. זה לא "חוק ברזל" שחל על כל אדם בעל כוח בלי יוצא מן הכלל, אבל זה בהחלט קיים. 💡 הידעת? ב-1971 נערך "ניסוי הכלא של סטנפורד", ניסוי פסיכולוגי מפורסם ושנוי במחלוקת שבו סטודנטים חולקו אקראית ל"סוהרים" ו"אסירים" במשחק תפקידים. ה"סוהרים" התחילו תוך ימים בודדים להתנהג בכוחניות מפתיעה. הוא ספג ביקורת מדעית קשה על הדרך שבה נערך, ורוב החוקרים היום לא רואים בו הוכחה מדעית מוצקה - רק דוגמה מעוררת מחשבה. אז... כוח תמיד משחית? 🤔 לא בהכרח! אקטון כתב "נוטה" להשחית - לא "תמיד" משחית, וזה הבדל ענק. יש הרבה אנשים בעלי כוח שנשארו הוגנים ומקשיבים. וכדי למנוע את ההשחתה, יש כלים וגורמים שעוזרים למנוע שימוש לרעה בכוח: פיקוח ובקרה - כשמישהו יודע שיש מי שבודק את ההחלטות שלו, קשה לו יותר "לשכוח את עצמו". בדיוק כמו שהאינטרנט עובד לפי חוק קנינגהם - כשיש טעות, מישהו ממש מרגיש צורך לתקן אותה - אז גם מי שיש לו כוח, כדאי שידע שיש מי שיעמיד אותו על המקום אם הוא טועה. הגבלת זמן לתפקיד - כהונה מוגבלת בזמן מאפשרת תחלופה של בעלי תפקידים, ומקשה על צבירת כוח לאורך זמן. אם בוחרים אחראי לועדת קישוט - לא חייבים שזה יהיה לכל השנה, אפשר להחליט מראש שזה יהיה רק לחצי שנה. ערכים אישיים - נכונות להקשיב לביקורת ולהתחשב באחרים משפיעה על הדרך שבה אדם משתמש בכוח שניתן לו. זה משהו שחשוב שנהיה תמיד. פתוחים להקשיב, לשמוע ולחשוב. לא להחליט מראש ולפסול כל מה ששונה ממה שחשבתי עליו מלכתחילה. חלוקת הכוח - כשלא כל ההחלטות תלויות באדם אחד, קשה יותר לכוח לצאת משליטה. במקומות ובתקופות שונות ניסו חברות לפזר את הכוח בין כמה גורמים, בדיוק כדי להקטין את הסיכון הזה - מועצות, שופטים עצמאיים, חוקים שחלים על כולם - כולל על השליט עצמו. אז מה עושים עם המידע הזה? 💭 אם קיבלתם תפקיד עם קצת כוח - זו הזדמנות טובה לשים לב ולבדוק את עצמכם כל הזמן: האם אתם עדיין מקשיבים לאחרים כמו קודם? מי שמעז להגיד לכם "אני חושב שאתה טועה" גם כשיש לכם כוח - הוא לא "חצוף", הוא בעצם עוזר לכם להישאר הוגנים. בחברויות ובמשפחות הכי טובות, אנשים יכולים להעיר, להציב גבול ולעזור זה לזה לנהוג בהגינות. ואם הכוח לא שלכם, עדיין יש לכם תפקיד: להיות "ביקורתיים בעניינים". לשים לב איך מי שבעמדת הכוח מתנהג. הוא הוגן? מקשיב? או מנצל את זה כדי להתקדם על חשבון אחרים? ואם משהו נראה לא פייר- אפשר וכדאי להגיד את זה בקול, ישירות לאותו אחד או לאדם מבוגר שיכול לעזור, במקום סתם להשלים עם זה. לסיכום 🌟 חוק אקטון הוא לא באמת "חוק" במובן המדעי המחמיר, אלא תובנה חדה שנכתבה לפני יותר מ-130 שנה ושעדיין רלוונטית בכל מקום שיש בו כוח - מגן המשחקים ועד לפוליטיקה העולמית. הוא מזכיר לנו שכוח משפיע על אנשים, גם על הכי טובים שבנו - ולאו דווקא לטובה - ושהדרך הכי טובה להתמודד עם זה היא לא לפחד מהכוח - אלא לבנות סביבו גבולות, ביקורת, ותזכורת מתמדת להקשיב לאחרים. אז בפעם הבאה כשתקבלו לידיכם את השליטה בשלט טלוויזיה, או תפקיד של ראש קבוצה, או הרשאות אדמין במשחק - שימו רגע לב איך אתם מתנהגים. אולי תגלו שגם אתם, כמו כולנו, קצת "נוטים" להיסחף אחרי תחושת הכוח. ואז - תפעלו נכון והוגן. 😉

שנת הלימודים החדשה בדיוק התחילה, התיק עדיין מריח חדש, המחברות עדיין נקיות מכתמים - ובדיוק בנקודה הזאת, ב-6 בספטמבר, העולם כולו חוגג יום מיוחד שנקרא יום המלחמה בדחיינות (Fight Procrastination Day). כן, יש כזה יום. ולא, זו לא בדיחה - אבל אנחנו כן נצחק קצת עליו (כדי לא לעשות מה שאנחנו באמת צריכים לעשות עכשיו...) מה זה בכלל "דחיינות"? דחיינות זה השם המפואר לדבר שכולנו מכירים מקרוב: הזזה של דברים "למחר-כך". שיעורי בית? מחר. לסדר את החדר? אחר-כך. להתקלח? נו, בעוד חמש דקות. את הפתגם הבא (שגם הכנסנו בכותרת) אני מכירה עוד משהייתי קטנה. לא סתם... "אל תדחה למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים" חמוד, נכון? הבעיה היא שאם באמת מתנהלים ככה, ה"מחרתיים" הזה הופך מהר מאוד ל"עוד שבוע", ואז ל"איך זה כבר יום לפני המבחן?!". ...ואם עוד לא מחר אז מחרתיים...🦉 כן, גם השירים איתנו בעניין הזה של מחר-כך... בעברית "מחרתיים" זו מילה אחת, פשוטה וזמינה לכל ילד. תנסו עכשיו להגיד את זה באנגלית: אין כזאת מילה! באנגלית צריך להגיד שלוש מילים שלמות, "the day after tomorrow". אז אולי בצדק אפשר לומר שאנחנו עם של דחיינים מיומנים - הרי אפילו טרחנו להמציא מילה מיוחדת בשביל היום שאחרי מחר, וזה בטח לא במקרה. 😜 הידעתם? יש באנגלית מילה עתיקה ונשכחת ל"מחרתיים": "overmorrow". אבל היא כל כך לא בשימוש שרוב דוברי האנגלית הילידים אפילו לא מכירים אותה. מתי חוגגים את זה, ולמה דווקא עכשיו? התאריך קבוע בכל שנה - 6 בספטמבר. או 6.9 - אז איך שלא תהפכו את זה - זה אותו דבר... ולא סתם זה נמצא ממש בתחילת שנת הלימודים: זה הזמן המושלם להזכיר לעצמנו שאולי כדאי להתחיל את השנה נכון, ולא לתת להרגלי הדחיינות להשתלט עלינו. לפחות לא כבר בשבוע הראשון. הידעתם? בארה"ב מציינים יום "אח" שחל יום קודם, ב-5 בספטמבר שנקרא "יום להגיע באיחור אופנתי" (National Be Late for Something Day). זה יום משלים לדחיינות עם מטרה הפוכה - לעודד אותה... יום שבו דווקא מעודדים אנשים לאחר... אז למה אנחנו בכלל דוחים דברים? זה לא כי אנחנו עצלנים. באמת. המוח שלנו פשוט אוהב הנאה מיידית, ופחות אוהב אי-נעימות מיידית - גם אם ההנאה קטנה וגם אם אי-הנעימות זמנית. לכן קל הרבה יותר לגלול לעוד סרטון ביוטיוב מאשר לפתוח את חוברת המתמטיקה. המוח פשוט בוחר את האופציה שמרגישה טוב עכשיו, גם אם היא תגרום לבעיה גדולה יותר אחר כך. ויש סיבה נוספת שגורמת לנו לדחות: לפעמים המשימה עצמה מרגישה כל כך גדולה ומורכבת, שהמוח פשוט "קורס" מול כל האפשרויות איך לגשת אליה - בדיוק כמו שקורה לפי חוק היק, שמסביר איך יותר מדי אפשרויות גורמות לנו לקחת יותר זמן להחליט, ולפעמים אפילו לוותר לגמרי ולא להחליט. הידעתם? מחקרים על דחיינות מראים שאנשים דוחים גם מידע חשוב, כמו תוצאות של בדיקה, רק כי אולי זה יהיה לא נעים - למרות שידיעה מוקדמת יכולה ממש לעזור להם. במילים אחרות: לפעמים אנחנו כל כך לא רוצים להתמודד עם משהו, שאנחנו מוכנים לוותר גם על מה שעוזר לנו. (זה מזכיר גם את אפקט בת היענה - כשמתעלמים לגמרי מבעיה בתקווה שהיא תיעלם לבד. ספוילר: היא לא נעלמת.) דחינו את הפיתרון אבל אין ברירה והגענו לזה בסוף... אז איך נלחמים בדחיינות בפועל? הנה כמה כלים שבאמת עוזרים, בלי דרמה מיותרת: מפרקים את המשימה לחתיכות קטנות. במקום "אני חייב לסיים את כל שיעורי הבית", תגידו לעצמכם "אני רק אפתח את המחברת ואכתוב את הכותרת". לפעמים ההתחלה היא החלק הכי קשה. קובעים זמן ברור. "אחרי ארוחת הצהריים אני יושב 20 דקות על המתמטיקה" זה הרבה יותר יעיל להתמודדות מאשר "מתישהו היום" - שכנראה לא יגיע. מסלקים הסחות דעת. שמים את הטלפון על השתק ובמגירה, מכבים את הטלוויזיה. ונותנים למוח סיכוי אמיתי להתרכז. נותנים לעצמכם פרס קטן בסוף!!! גמרתם את המשימה? מגיע לכם רגע של כיף - זה מלמד את המוח שגם המשימה הלא נעימה מסתיימת בטוב. כמו לאלף כלב - אבל לאלף את עצמכם זוכרים שהמשימה לא הולכת לשומקום. ברוב המקרים, ככל שדוחים אותה יותר, היא רק הופכת למפחידה יותר בראש שלנו - למרות שבפועל היא נשארה בדיוק באותו גודל. והיא לא באמת תיעלם... רגע למחשבה 🤔 בפעם הבאה שניה לפני שאתם אומרים "מחר" - תעצרו לשנייה ותשאלו את עצמכם: האם זה באמת כי אין לי זמן היום, או פשוט כי לא בא לי עכשיו? לא מתחשק לי להתחיל? לפעמים רק לשים לב לזה - כבר עוזר להתחיל. וכמו שאמר פילוסוף הסיני לאו דזה, מייסד הטאואיזם (ולא קונפוציוס, למרות שבטעות משייכים אליו. לא דחינו - ובדקנו את זה עכשיו): "גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד" אז מה למדנו? יום המלחמה בדחיינות הוא תזכורת נחמדה - במיוחד עכשיו, בתחילת שנת הלימודים - שכל משימה גדולה מתחילה בצעד קטן אחד. ואם מחר בבוקר אתם שומעים מישהו בבית מצטט בגאווה "אני אף פעם לא דוחה למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים" - אתם כבר יודעים בדיוק למה הוא באמת מתכוון, ואולי אפילו תצליחו לשכנע אותו לפתוח את התיק כבר היום. 😉

תחשבו על יום הראשון בבית הספר. חדר חדש, פנים חדשות, הצורך למצוא מקום לשבת, לא לדעת את הכללים, לקוות שמישהו ירצה להיות חבר שלך. עכשיו תוסיפו מטאטא, שיקויים ולחשים. ותקבלו את הארי פוטר, אההה... את המכשפה הכי גרועה (The Worst Witch). שגם היא נולדה בבריטניה (מה יש להם שם מקוסמים ומכשפות, באי הזה??). 📚 על מה הסדרה? מילדרד האבל מגיעה לאקדמיה של קקול למכשפות - בית ספר פנימייה לבנות עם כישרון קסמים (הפרק הראשון נקרא ממש "יום הבחירה" ועוסק בהגעה שלה לאקדמיה ובתחילת הלימודים). יש שם שיעורים, מורים, מבחנים, חברות, יריבויות - ומילדרד בדיוק באמצע כולן, מנסה להסתדר ולא תמיד מצליחה. הסיפור הוא בעצם "חוזרים לבית הספר" עם טוויסט קסום: כל מה שמרגיש מוכר - להיות חדשה, למצוא את המקום שלך, לטעות, לא להיות הכי טובה בכיתה - מוצג מתוך עולם של מכשפות. וזה עובד בצורה מפתיעה. 🧙‍♀️ מילדרד היא לא הגיבורה המושלמת וזה בדיוק הנקודה. היא שופכת שיקויים, נופלת מהמטאטא, מסתבכת ועושה טעויות שוב ושוב. אבל היא ממשיכה לנסות. השחקנית שגילמה אותה בסדרה אמרה בראיון שהתחברה לדמות דווקא בגלל זה - כי מילדרד לא מושלמת, אבל תמיד עושה כמיטב יכולתה. זה חיבור יפה לתחילת שנת לימודים: לא חייבים להיות התלמידים הכי טובים בכיתה. לפעמים מספיק להמשיך לנסות. 🐈 כמה דברים מעניינים על הסדרה הסדרה מבוססת על ספרים שיצאו לאור כבר ב-1974 - כלומר, מילדרד האבל היא דמות שילדים (באנגליה, לפחות) מכירים כבר יותר מ-50 שנה. הסדרה של נטפליקס היא הגרסה הרביעית של העולם הזה בטלוויזיה. 🧹 ההפקה התעקשה שהמכשפות ירכבו על המטאטא הצידה - בדיוק כמו בספרים המקוריים. זה הרבה יותר מסובך לצילום מרכיבה רגילה, אבל הם ממש רצו להיות נאמנים לרוח הספרים. 🎬 סצנות התעופה על המטאטאים צולמו על מתקנים פיזיים עם מסך ירוק, ולאחר מכן נוספו אפקטים ממוחשבים. אפילו בשביל "סולם מטאטאים" בפרק הראשון בנו מתקן מיוחד וצילמו חלק מהצילומים באמצעות רחפנים - כדי ליצור תחושת גובה אמיתית. 🐱 כשמילדרד מגיעה לאקדמיה, לבית הספר כבר נגמר המלאי של חתולים שחורים - אז היא מקבלת חתול אפור-שחור. כל שאר התלמידות מקבלות חתול שחור "כמו שצריך". פרט קטן שאומר הכול על היחס שמילדרד מקבלת. בלה רמזי, שגילמה את מילדרד, הפכה מאוחר יותר לשחקנית מוכרת בינלאומית - בתפקיד אלי בסדרה "האחרונים מבינינו". כשהיא צילמה את "המכשפה הכי גרועה" היא הייתה בת 12 בלבד. צוות עיצוב התפאורה המציא לסדרה שפה בדיונית שלמה בשם Witchenese - שילוב של גלופות ירח, סמלים קלטיים ורישומים נורדיים. אפשר לראות אותה על שלטים, ספרים ואביזרים לאורך כל הסדרה. מי שמתבונן מקרוב - ימצא אותה בכל מקום. שווה לחפש! (הי, אפילו אנחנו רשמנו לכם משהו בשפת הסתרים הזאת על אחד השלטים שבתמונת הפוסט...) 🎭 הארי פוטר? קצת. אבל לא ממש כי מצד אחד שניהם על בית ספר לקסמים, פנימייה, שיעורים, יריבויות, וגיבור שמגלה עולם חדש ושהוא לא באמת הילד הכי מושלם ומוצלח. אבל "המכשפה הכי גרועה" - הרבה פחות אפלה, יותר ילדותית ומצחיקה, והדמות הראשית היא ילדה. 🎬 למי זה מתאים? הסידרה קלילה, מתאימה בעיקר לגילאי 7-12. יש בה 4 עונות בנטפליקס, ואפילו דיבוב וכתוביות בעברית - כך שאפשר לצפות בה בנוחות גם עם ילדים שעוד לא קוראים בצורה שוטפת. ממש מושלמת לצפייה בתחילת שנת הלימודים .

יש יצירות שמדביקים, ויש יצירות שמסתכלים עליהן בעיניים פעורות בזמן שהן קורות. הפעילות הזאת שייכת לקטגוריה השנייה: מברישים צבע אחד על תפוח מנייר, מוסיפים מעליו צבע שני - ופתאום הנייר מתחיל לרחוש, לבעבע ולהקציף בצבעים. ובסוף, כשהכול מתייבש, מוסיפים טיפת "דבש" מבריקה שנשארת תקועה בקצה התפוח בדיוק כמו הדבר האמיתי, רק בלי להידבק לאצבעות. קבלו יצירה לראש השנה, שהיא גם שיעור כימיה קטן ומצוין: חומצה, בסיס, וגז שמשתחרר בדיוק מול העיניים. אה. ולא חייבים לעשות דווקא בראש השנה - אבל זו הזדמנות... מה צריך לתפוח: נייר עבה גזור בצורת תפוח (רצוי בריסטול או קרטון דק, כי נייר דק מדי ייקרע מהנוזלים). מגש אפייה או מגש עם שוליים (שיתפוס את הנוזלים, כדי שלא יתלכלך השולחן ומה שמסביב). לצבע ה"בסיס": 1 כף סודה לשתייה 2 כפיות מים לצבעים המבעבעים: 1 כף חומצת לימון 1 כפית מים 3 צבעי מאכל: אדום, צהוב וירוק (צריך רק כמה טיפות מכל אחד) 3 קעריות קטנות. למכחולים: מכחולים רגילים, או פיפטות (טפטפות) או מזרקים ללא מחט (הפיפטות עובדות הכי טוב, כי הן מאפשרות להטיל טיפות בבודדת ולראות כל ביעבוע בנפרד). ל"דבש": 2 כפות דבק פלסטי (לבן או שקוף). כמה טיפות צבע מאכל צהוב + טיפה אחת של אדום או חום (או קורט כורכום, שנותן גוון חום-כתום יפה במיוחד). שקית ניילון קטנה (של סנדוויצ'ים) או בקבוקון סחיטה. איך מכינים מכינים את בסיס הצבע: ערבבו את הסודה לשתייה עם המים עד לקבלת עיסה סמיכה יוגורט - נמרחת, אבל לא נשפכת. אם היא נוזלית מדי, הוסיפו עוד קצת סודה. מכינים את הצבעים המבעבעים: ערבבו את חומצת הלימון עם המים עד להמסה של כל הגבישים. חלקו ל-3 קעריות והוסיפו לכל אחת צבע מאכל אחר. צובעים שכבה ראשונה: הניחו את התפוח על המגש ותנו לילדים למרוח עליו את עיסת הסודה לשתייה (מסעיף 1). השכבה תיראה לבנבנה ומעט גרגרית. חשוב: אל תחכו שהיא תתייבש לגמרי לפני שתמשיכו כי היא צריכה להישאר לחה! עכשיו מוסיפים את הקסם: טפטפו או צבעו מעל לתפוח הלח עם צבעי חומצת הלימון (מסעיף 2). השכבה הלבנה תתחיל לרחוש, לבחוש, לבעבע ולהתמלא בקצף צבעוני. מייבשים: הניחו את התפוח הצבוע בצד כדי שייתייבש לגמרי. זה לוקח כמה שעות, ובמזג אוויר לח אפילו לילה שלם. הנייר יתקמט קצת, אבל זה בסדר גמור. ככה זה נראה כש'מבעבעים' את הצביעה (ואם תחזירו את הסרטון להתחלה תראו גם את ההכנה שהסברנו כאן בהתחלה): ואיך מוסיפים "דבש" ליצירה? והנה החלק שהופך את הניסוי הכימי ליצירה של ראש השנה. הרעיון הוא לא להשתמש בדבש אמיתי, כמובן (כי הוא לא מתייבש, הוא נשאר דביק, והוא מושך נמלים תוך יום...), אלא ליצור "דבש מזויף" שנראה בדיוק כמו טפטוף דבש אמיתי ומתייבש קשה ומבריק. איך מכינים אותו: ערבבו את הדבק הפלסטי עם צבע המאכל הצהוב וטיפה של אדום/חום, עד שמתקבל גוון של דבש. גם אם הדבק לבן ולא שקוף, אין בעיה, הוא בינכה מתייבש כשקוף, ולכן הצבע ייראה עמוק ומבריק דווקא אחרי הייבוש. העבירו את התערובת לשקית ניילון קטנה וגזרו פינה זעירה כדי ליצור סוג-של-שקית זילוף (או השתמשו בבקבוקון סחיטה). רק אחרי שהתפוח יבש לגמרי, זלפו קו עבה לאורך התחתית של התפוח, ותנו לכמה טיפות "לזלוג" כלפי מטה כמו דבש שטפטף ונעצר באוויר. זה ייתן מראה אמיתי ואומנותי. הניחו לייבוש מלא, בין 4 ל-8 שעות, על משטח ישר (כלומר, אל תורידו עדיין מהמגש...). ואל תזיזו את היצירה בזמן הזה, אחרת הטיפות יזלגו הצידה. שלוש דרכים חלופיות ליצור את הדבש לא חייבים דווקא את הטכניקה עם הדבק, אפשר להוסיף את הדבש לתפוח בדבש שלנו בשיטות אחרות: צלופן צהוב: גוזרים צורה של טיפה מנייר צלופן או חוצץ חצי שקוף וצהוב - ומדביקים. זה שקוף, מבריק ומיידי. דבק נצנצים זהוב: זה הכי מהיר, ומתאים לילדים קטנים שלא יחכו לייבוש ארוך. אפשר גם למרוח את הדבק ואז לשפוך נצנצים מזהב ולחכות שיתייבשו (ואז בניעור העודף נופל ונשארת טיפה מנצנצת) דבש אמיתי, אבל בתוך שקית: זו הגרסה שנראית הכי אמיתית, מהסיבה הפשוטה שהיא באמת אמיתית. במקום להדביק את הדבש על התפוח, בונים תפוח דו-שכבתי (בגודל של כ-15 ס"מ ומעלה) עם "חלון" שדרכו מציצים פנימה: גזרו תפוח שני מקרטון, באותה צורה ובאותו גודל בדיוק כמו תפוח הנייר הצבוע. זו תהיה שכבת הגב. הזליפו מעט דבש לתוך שקית זיפ-לוק קטנה, סגרו אותה תוך הוצאת כל האוויר כדי שהיא תישאר שטוחה, ואטמו היטב. שווה להעביר את האצבע לאורך הסגירה פעמיים ולוודא שהיא נעולה לגמרי. השקית צריכה להיות סגורה היטב ובהשגחת מבוגר, ורצוי לבדוק את האטימה לפני ההדבקה. גזרו חלון במרכז תפוח הנייר הצבוע - עיגול או צורת טיפה - בגודל קצת קטן יותר מהשקית. הדביקו את השקית על הקרטון, במקום שבו הדבש "יציץ". הדביקו סביב קצוות השקית ולא מעליה, כדי שלא לחסום את השטח השקוף. הדביקו את תפוח הנייר הצבוע מעל הקרטון, כך שהשקית תציץ דרך החלון. הדביקו רק את השוליים של תפוח הנייר, סביב סביב. התוצאה: תפוח צבעוני ומבעבע, ובתוכו חלון של דבש נוזלי אמיתי שזז ומשתנה כשלוחצים עליו בעדינות (בעדינות, כן? שקית שנקרעת באמצע הסלון היא לא חלק מהתוכנית...) שימו לב שאם היצירה נשארת בבית לאורך זמן, שווה לזכור שדבש מושך נמלים אם השקית נפגמת. תלייה על הקיר לרוב פותרת את זה (גם להשליך לפח אחרי זמן מה. #רקאומרות...) רוצים להוסיף גם ריח? אפשר לערבב לתוך הדבק כפית אחת של דבש אמיתי. שימו לב שזה יאריך משמעותית את זמן הייבוש, וכדאי להימנע מזה אם היצירה מיועדת להיתלות לאורך זמן, למשל למשך כל ימי הסוכות, או שאין סבלנות לחכות המון זמן עד שיתייבש... מה בעצם קרה שם? הנה ההסבר המדעי לילדים. בעולם הכימיה יש 2 משפחות של חומרים שמתנהגות הפוך זו מזו: חומצות ובסיסים. סודה לשתייה (השם המדעי שלה הוא נתרן ביקרבונט) היא בסיס חלש. אגב, זאת אותה סודה בדיוק שגורמת לעוגות לתפוח. חומצת לימון היא חומצה. היא נמצאת באופן טבעי בלימונים, בתפוזים ובאשכוליות, ובגללה הם חמוצים. כשחומצה ובסיס נפגשים, מתרחשת ביניהם תגובה כימית: החומרים המקוריים מתפרקים, והחלקיקים שלהם מתחברים מחדש לחומרים חדשים לגמרי. אחד מהחומרים החדשים שנוצרים כאן הוא גז בשם פחמן דו-חמצני (CO₂). כן, זה אותו גז בדיוק שאנחנו נושפים החוצה כשאנחנו מוציאים אוויר, ואותו גז שעושה את הבועות בסודה ובמים המוגזים. הגז הזה נולד בתוך הנוזל, ומכיוון שגז שואף לעלות למעלה, הוא נדחף החוצה בצורת אלפי בועות זעירות. הבועות האלה הן מה שיוצר את הקצף הצבעוני על הנייר. חוץ מהגז נוצרים גם מים, וגם חומר בשם נתרן ציטראט - אבקה לבנה לא מזיקה שנשארת על הנייר ונותנת ליצירה את המרקם הגרגרי היבש שלה. ולמה הבעבוע נפסק? משתי סיבות: החומרים נגמרו. לכל כמות של סודה לשתייה יש כמות מתאימה של חומצה שיכולה להגיב איתה. ברגע שאחד מהם אוזל, אין יותר ממה לייצר גז. המים התאדו. וזאת הנקודה הכי מעניינת. ואם תהיתם למה הקצף הצבעוני שלנו נעלם כמעט מיד, בזמן שבועת סבון יכולה לרחף באוויר דקה שלמה - ההבדל הוא בקרום שעוטף את הגז. הבועות שלנו עטופות במים בלבד, ולמים יש מתח פנים חזק שקורע את הקרום כמעט ברגע שהוא נוצר. בבועת סבון, לעומת זאת, שכבת המים לכודה בין שתי שכבות של מולקולות סבון שמייצבות אותה, ולכן היא שורדת הרבה יותר זמן. קיראו כאן על כל מה שלא ידעתם על בועות סבון (כולל מתכון לנוזל בועות משלכם, בועות בצורת קוביות, ושיא עולם של 783 בועות בתוך בועה אחת). הניסוי הקטן שכדאי לעשות לפני לפני שמתחילים ליצור, שווה לעשות ניסוי בן 10 שניות: שימו על צלחת קורט אבקת סודה לשתייה יבשה, ופזרו עליה קורט אבקת חומצת לימון יבשה. ערבבו. לא יקרה כלום. עכשיו טפטפו טיפת מים אחת. הכול יתחיל לרחוש. הסיבה היא שכדי שחומרים יגיבו זה עם זה, החלקיקים שלהם צריכים באמת להיפגש ולהתנגש. באבקה יבשה כל גרגר נשאר במקום, נעול בתוך עצמו. המים ממיסים את הגרגרים ומשחררים את החלקיקים לנוע בחופשיות, וכך הם יכולים סוף סוף להיפגש. לכן הסודה חייבת להיות עדיין לחה כשמוסיפים עליה את החומצה - על נייר יבש לגמרי כמעט לא יקרה כלום. איפה עוד ראיתם את התגובה הזאת בדיוק? בסוכריות קופצת ובפצצות אמבטיה: הן עשויות מסודה לשתייה וחומצת לימון יבשות. הן לא מגיבות בשקית, כי אין שם מים. אבל ברגע שהן פוגשות את הרוק בפה שלכם (או המים באמבטיה), המים משחררים את החלקיקים והתגובה מתחילה. התחושה המתפוצצת על הלשון היא פשוט בועות של פחמן דו-חמצני. בטבליות תוססות שנמסות בכוס מים: אותו עיקרון בדיוק. בניסוי "הר הגעש" הקלאסי: גם שם מתרחשת תגובה מאותה משפחה, אבל שם החומצה היא חומץ ולא חומצת לימון. חומץ הוא נוזל, ולכן הוא מגיב מיד ובעוצמה, ולכן גם הבלגן שם גדול בהרבה (כמו הר געש אמיתי...) חומצת לימון היא אבקה, ולכן היא נוחה הרבה יותר לעבודה על נייר ומאפשרת שליטה בקצב. וכאן מגיע החיבור המתוק לתפוח 🍎 הנה עובדה שמתחברת בול לפעילות: בדיוק אותה חומצת לימון היא מה שמונע מתפוח אמיתי להשחיר. כשחותכים תפוח, נחשף אנזים בשם פוליפנול אוקסידאז שנמצא בתוך תאי הפרי. האנזים הזה פוגש את החמצן שבאוויר ומתחיל תהליך שיוצר פיגמנטים חומים, לכן התפוח מקבל צבע בז' תוך דקות. אבל סחיטה של מעט מיץ לימון על ה"בשר" של התפוח, מאטה את התהליך משמעותית, כי החומציות מפריעה לאנזים לתפקד, וגם הויטמין C שבלימון מגיב עם החמצן במקומו. אז החומר שגרם ליצירה שלכם לבעבע הוא בדיוק החומר שישמור על פרוסות התפוח בצלחת של החג. וקצת מדע על הדבש עצמו אם כבר יצרתם דבש מזויף, שווה לדעת עד כמה הדבש האמיתי הוא חומר מדהים. מה יש בו: דבש מורכב בעיקר מסוכרים (סביב 80%), ובעיקר משני סוגים - פרוקטוז וגלוקוז. המים בו מהווים בדרך כלל רק כ-17% בלבד. איך הוא נוצר: הדבורים אוספות צוף מפרחים. הצוף מגיע לכוורת דליל ומימי, והדבורים מעבדות אותו בעזרת אנזימים שמפרקים את הסוכר שבו לסוכרים פשוטים יותר, ואז מנפנפות בכנפיים מעל התאים כדי לאדות מהם את המים עד שהנוזל מסמיך. למה דבש כמעט לא מתקלקל: זו אולי התכונה המפורסמת ביותר שלו, ויש לה כמה סיבות שפועלות יחד. ריכוז הסוכר הגבוה כל כך והמים המעטים גורמים לכך שחיידק שיגיע לדבש פשוט יאבד את המים שבתוכו ולא יוכל לשרוד. בנוסף, הדבש חומצי (רמת החומציות שלו נמוכה, בסביבות pH 3.9 בממוצע), ואנזים שהדבורים מוסיפות מייצר בו כמויות זעירות של מי חמצן. מסופר שבקברים מצריים עתיקים נמצא דבש שנשמר אלפי שנים, אם כי חוקרים חלוקים בשאלה עד כמה הסיפור הזה מדויק. למה דבש מתגבש: אם הדבש בארון הפך גרגרי וקשה, הוא לא התקלקל. פשוט חלק מהגלוקוז שבו יצא מהתמיסה והתגבש לגבישים. אפשר להחזיר אותו לנוזליות בעזרת השריית הצנצנת במים חמימים (לא רותחים). ⚠️ בטיחות אסור לתת לתינוקות מתחת לגיל שנה דבש. בדבש עלולים להימצא נבגים של חיידק שגורם למחלה בשם בוטוליזם. מערכת העיכול של תינוקות עדיין לא בשלה מספיק להתמודד איתם. ילדים מעל גיל שנה יכולים לאכול דבש בלי חשש. צבעי היצירה אינם מיועדים לאכילה, למרות שהחומרים בהם מוכרים מהמטבח. חומצת לימון מגרה את העיניים. הקפידו לא לגעת בפנים עם ידיים רטובות, ולשטוף ידיים בסיום. צבעי מאכל מכתימים בגדים ומשטחים. סינר, מגש ומפית ניילון פותרים את רוב הבעיות. דבק לבן ושקית ניילון קטנה מצריכים השגחה של מבוגר עם פעוטות. גיל מומלץ החלק היצירתי: מגיל 4, בליווי מבוגר. ההסבר על חומצה, בסיס וגז: מגיל 6 ומעלה. ההסבר על אנזימים, השחמת התפוח ושימור הדבש: מגיל 9 ומעלה, ואפשר בהחלט להעמיק גם עם בני נוער. רעיונות להמשך הפכו את התפוח לכרטיס ברכה לראש השנה: הדביקו אותו על בריסטול מקופל וכתבו בפנים ברכות אישיות. קישוטי תפוחים לחג: הכינו שישה או שבעה תפוחים כאלה, נקבו חור בגבעול והשחילו על חוט כדי לקבל שרשרת יפה לתלייה על הקיר (או אחר כך - לקישוטים בסוכה). תפוח לכל אורח: רשמו את שמות בני המשפחה על גב התפוחים, והם יהפכו לכרטיסי מיקום לשולחן החג. גרסת "רימון": אותה טכניקה בדיוק, רק בצורת רימון ועם צבע אדום בלבד, ונקודות של דבק אדום שתנקדו זה לצד זה - בתור הגרגרים 🍓.