תוצאות חיפוש

כל ארבע שנים יש לנו בישראל את המכבייה, "האולימפיאדה היהודית". אבל איך בכלל מארגנים תחרות ענקית כזו? ומאיפה היא הגיעה? הנה כל מה שצריך לדעת (והנה סרטון הפרסומת לקראת המכבייה). מה בעצם קורה כשהמכבייה נפתחת? המכבייה היא תחרות ספורט בין-לאומית, שבה מתחרים ספורטאים שמגיעים מכל העולם, בעשרות ענפי ספורט שונים, במקביל (ו-לא, לא כולם בהכרח ענפים אולימפיים, רשמית). זה לא משחק אחד או טורניר קטן - זה ממש מבצע לוגיסטי עצום: צריך לתאם הגעה של אלפי ספורטאים ומלווים, להקצות להם מקומות לינה, לבנות לוחות זמנים לכל הענפים בלי שיתנגשו זה בזה, ולספק לכל זה תקשורת, אבטחה ושיפוט מקצועי. טקס הפתיחה - הוא האירוע המרכזי הגדול ש'פותח' את הכל. הוא קורה באצטדיון גדול בעל הרבה מקומות ישיבה (כולם רוצים להגיע...) - כמו אצטדיון רמת גן, עם מופעים ותהלוכה של הנבחרות - קצת כמו בטקס האולימפי. ואילו התחרויות עצמן, מתפזרות בכל הארץ - במגרשים, בריכות ואולמות שונים, במקביל, במשך כל ימי האירוע. הידעת? 🏆 התנועה שמפעילה את האירוע - תנועת מכבי - פועלת כל השנה, לא רק בזמן המכבייה עצמה. היא פעילה ב-5 יבשות, ב-60 מדינות, ומונה כ-450 מועדונים וכ-400,000 חברים. איך זה התחיל בכלל? הסיפור מתחיל בכלל עוד לפני שהמכבייה הראשונה התקיימה. בשנת 1895 הוקם בקונסטנטינופול (מה שהיום נקרא איסטנבול. כן, בתורכיה) אחד ממועדוני הספורט היהודיים הראשונים. הסיבה להקמתו הייתה פחות נעימה: קבוצת מתעמלים לא הורשו להצטרף למועדון הספורט המקומי - בשל מוצאם. הם לא התייאשו ובמקום לוותר על הספורט החליטו להקים מועדון עצמאי משלהם. כ-4 שנים אחר כך, ב-1898, הוקמה תנועה רחבה יותר ששימשה מסגרת לכל המועדונים הללו, לפי חזונו של מקס נורדאו. נורדאו הוא זה שניסח את הרעיון שלימים כונה "יהדות השרירים" - גישה שקראה לחזק את הגוף ואת הכושר הגופני, כניגוד לדימוי שיהודים בני אותה תקופה היו "חיי רוח" בלבד, מנותקים מעולם הספורט. הרעיון הזה היווה את הבסיס האידאולוגי שממנו צמחה כל תנועת מכבי, ובסופו של דבר - גם המכבייה עצמה. המכבייה הראשונה התקיימה בשנת 1932 בתל אביב, ונערכה במספר מתקנים, שהמרכזי בהם היה אצטדיון המכבייה בתל אביב. הידעת? 📍 מה שהתחיל כתגובה להדרה הפך, כמעט 130 שנה אחר כך, לאחד מאירועי הספורט הרב-ענפיים הגדולים בעולם. ארבע קטגוריות, אוכלוסיות שונות אחד הדברים המעניינים במכבייה הוא שהיא לא תחרות אחת אלא ארבע, שמתקיימות זו לצד זו: קטגוריה פתוחה - לספורטאים הבכירים והמובילים ביותר בענף שלהם. ההשתתפות בה מותנית בעמידה בקריטריונים מקצועיים מחמירים, בדיוק כמו בתחרויות בין-לאומיות גדולות אחרות. כאן יש סיכוי של ממש לארח גם ספורטאים בקנה מידה עולמי (כמו, בזמנו, מארק שפיץ האמריקאי, מגדולי השחיינים האולימפיים, עם 11 מדליות אולימפיות, מהן 9 זהב ושיאן עולם ב-5 משחים אישיים שונים) צעירים - לספורטאים בגילאי 15-18. זה נותן הזדמנות גם למי שלא ספורטאי בקנה מידה עולמי. מאסטרס - לספורטאים מבוגרים יותר שרוצים להמשיך ולהתחרות. כי פנסיה זה לחלשים 😜... פראלימפיים - לספורטאים עם מוגבלויות. ממש כמו באולימפיאדה הפאראלימפית. ארבעת המסלולים המאפשרים לראות במקום אחד גם ספורטאי עילית בשיא כושרם, וגם בני נוער שמתחרים בפעם הראשונה בחייהם. כל הענפים שאפשר לחשוב עליהם (ועוד כמה שבטח לא חשבתם עליהם) ברשימת הענפים של המכבייה יש למעלה מ-40 ענפי ספורט שונים. חלקם מוכרים לכולם, וחלקם פחות: ענפי כדור קלאסיים: כדורגל, כדורסל, כדוריד, כדורעף, כדור מים, רוגבי, קריקט ענפי מים: שחייה, שחייה פראלימפית נטבול: משחק כדור קבוצתי דמוי כדורסל - השחקנים מוסרים את הכדור במגרש מלבני, והמטרה היא לקלוע לסל רשת מוגבה שאין לו לוח גב. המשחק דינמי מאוד ודורש עבודת צוות מדויקת ומהירות ענפי מאבק: ג'ודו, קארטה, סיף, היאבקות ענפי אתלטיקה: ריצה, חצי מרתון, רכיבת אופניים ענפים פחות מוכרים: פאדל, פיקלבול, קטרגל, סקווש ענפים נוספים: התעמלות אומנותית, התעמלות מכשירים, גולף, גלישה, טיפוס ספורטיבי, בדמינטון, בייסבול, סופטבול, הוקי קרח, הוקי דשא, הרמת משקולות, טאקוונדו, טניס, פינג-פונג (טניס שולחן), טניס כיסאות גלגלים, כדורגל חופים, כדורעף חופים, כדורסל כיסאות גלגלים, כדורת דשא, קליעה, שחמט הידעת? 🥒 פיקלבול - אחד מענפי הספורט הצעירים והמתפתחים ביותר בעולם בשנים האחרונות - נכנס גם הוא לרשימת הענפים של המכבייה. אז איך בעצם שומרים על הכול מתואם? כדי שתחרות בקנה מידה כזה תתקיים בלי תקלות, יש כמה כללים שמלווים את כל הענפים: רמת שיפוט אחידה ומחייבת, התחייבות לערכים של משחק הוגן וכבוד הדדי בין הספורטאים, ומסגרת זמן קבועה - כל האירוע מתוכנן לטווח של ימים ספורים בלבד, כאשר עשרות ענפים פועלים זה לצד זה, באולמות ומגרשים שונים בכל הארץ. אבל... כדי שתחרות בקנה מידה כזה תתקיים בלי תקלות, נדרש הרבה יותר מרמת שיפוט אחידה ומשחק הוגן. תארו לעצמכם שצריך לנהל עיר שלמה שקמה לתחייה לכמה ימים: מאחורי הקלעים פועל חדר בקרה שמרכז בזמן אמת נתונים מעשרות מגרשים, בריכות ואולמות בכל הארץ - ממטולה בצפון ועד באר שבע בדרום - כדי לוודא ששום תחרות לא מתנגשת באחרת, ושהתוצאות מתעדכנות במערכת המרכזית כמעט מהר יותר משהן נקבעות. המספרים מסבירים למה זה כל כך מורכב: במכבייה ה-21 (2022), למשל, התחרו יותר מ-10,000 ספורטאים מ-70 מדינות, ב-42 ענפי ספורט, וטקס הפתיחה באצטדיון טדי בירושלים אירח כ-30,000 איש. כדי לשנע את כל המשלחות בין מקומות הלינה לעשרות מוקדי התחרות השונים, פועלים מאות אוטובוסים, וכל זה מתחיל להתגלגל הרבה לפני שמדליקים את הלפיד באיצטדיון... ההכנות, איתור המתקנים וגיוס התקציבים נמשכים בעצם כל הזמן שבין מכבייה למכבייה, ולא רק בחודשים שלפני האירוע. ומי בעצם מפעיל את כל זה? בעיקר מתנדבים. האירוע מנוהל ברובו על ידי אלפי אנשים שמתנדבים בתפקידים שונים - מסדרנים ונהגים ועד צוותי רפואה ומתורגמנים שמלווים את המשלחות מרגע הנחיתה ועד החזרה לטיסה. זה מה שהופך את המכבייה מאירוע ספורט בודד לפרויקט עצום שמתגלגל בלי הרף - ועדיין משאיר לספורטאים ולמשפחות שלהם זמן לטייל ולהכיר את הארץ (ועוד לא דיברנו על כמות הארוחות ובקבוקי המים שצריך לארגן...).

יש דבר אחד שמבדיל וספה ממש בקלות מכל אופנוע אחר ברחוב: היא לא נראית כמו מכונית, או אופנוע, או בכלל כמו כלי תחבורה. היא נראית כמו פסל איטלקי על שני גלגלים. אבל הסיפור שמאחוריה מתחיל במקום ממש לא צפוי, וזה לא היה מוסך אופנועים. מתכנן מטוסים שלא אהב אופנועים 🛩️ בסוף מלחמת העולם השנייה, איטליה הייתה במשבר עמוק. חברת פיאג'יו, שלפני המלחמה הייתה אחת מיצרניות המטוסים הגדולות באיטליה, מצאה את עצמה עם המפעל המרכזי שלה - הרוס לחלוטין מהפצצות, ובלי שום צורך ביצירה של עוד מטוס קרב. אנריקו פיאג'יו, מנהל החברה, חיפש פתרון. הוא רצה כלי תחבורה זול, פשוט, ונגיש לכל אחד, שיעזור לאיטלקים לזוז שוב ברחובות ההרוסים. הניסיון הראשון, כלי שכונה "פאפרינו" (כינוי לדונאלד דאק באיטלקית, בגלל המראה המוזר שלו), לא מצא חן בעיניו. אז הוא פנה למהנדס תעופה בשם קוראדינו ד'אסקניו, וביקש ממנו לעצב מהתחלה. הבעיה? ד'אסקניו פשוט לא אהב אופנועים. הוא חשב שהם מסורבלים, מלוכלכים (בגלל שרשרת ההינע השמנונית), ולא אמינים. אז הוא לא תכנן אופנוע רגיל. הוא הביא איתו חשיבה של מהנדס תעופה, ופתר כמה בעיות בדרך משלו: במקום שרשרת מלוכלכת, הוא חיבר את הגלגל האחורי ישירות לצד המנוע, פתרון הנדסי אחר במקום מזלג קדמי רגיל, הוא השתמש בזרוע תמיכה בודדת לגלגל הקדמי - בהשראת זרועות תמיכה שהכיר ממטוסים - שמאפשרת להחליף צמיג בקלות יחסית הוא הסתיר את כל המנוע מתחת למכסים מעוצבים, כדי שהרוכבים לא יתלכלכו הזיז את הילוכים מהרגל לכידון, לנוחות מקסימלית (בדגמים הקלאסיים, ולא בכלים האוטומטיים כמו היום, אבל לזה עוד נגיע) בנה את הגוף כיחידה אחת חזקה מפלדה, גוף שמשמש גם כשלדה ונושא את העומס, ולא רק כ"כיסוי" מעל שלדה נפרדת הידעת? 🐝 כששלפו את הדגם המוגמר, אנריקו פיאג'יו הביט בו והתפעל: "Sembra una vespa!", כלומר "זה נראה כמו צרעה!". הוא התייחס גם לצליל המנוע המזמזם, וגם לצורת הגוף, עם החלק האחורי הרחב והמותן הצר באמצע. וכך, ב-23 באפריל 1946, נרשם הפטנט הרשמי על "אופנוע" בשם Vespa, מילה שפירושה צרעה גם באיטלקית וגם בלטינית. וספה בישראל בשנות השישים למה הגלגלים שלה כל כך קטנים? 🎡 שאלה טובה, וזו פיזיקה פשוטה: גלגל קטן מאפשר תמרון מהיר וזריז יותר בתוך עיר צפופה, בדיוק מה שאיטליה המופצצת הייתה צריכה. אבל יש לזה מחיר: גלגל קטן פחות יציב במהירויות גבוהות, ופחות "סופג" מהמורות וחורים בכביש בהשוואה לגלגל גדול. בגלל זה וספה היא כלי עירוני קלאסי, ולא מיועדת לכבישים מהירים בין-עירוניים. היה מנוע? 🔧 בניגוד לאופנוע רגיל, שבו המנוע נמצא במרכז השלדה, בוספה המנוע ממוקם בצד אחד, ממש בצמוד לגלגל האחורי. זה אומר שהמשקל שלה לא מאוזן בצורה סימטרית בין שני הצדדים כמו באופנוע קלאסי, וזה מעניק תחושת רכיבה קצת שונה, שייחודית רק לוספה. הידעת? 🛁 לתוספת המושב הצידית שמתחברת לצד של הוספה (ושל אופנועים בכלל) קוראים בעגה הישראלית "סירה", כי היא נראית בערך כמו קייק על גלגלים. השם הרשמי שלה הוא "סיידקאר" (Sidecar). באופנועים קלאסיים היא שימשה להסעת נוסע נוסף או מטען, ובוספה היא מתחברת תמיד לצד המנוע (כי משם הגוף חזק יותר ומאוזן יותר לקבל את העומס הנוסף). היא הופכת את הוספה זמנית לכלי תלת-גלגלי וספה וינטאג' עם סירה, תל-אביב. צילום עדי ברטשניידר איך כלי תחבורה זול כבש את העולם? המכירות לא הלכו כל כך בקלות: מתוך 50 הראשונות שנוצרו, רק בודדות נמכרו בתחילה. אבל פיאג'יו לא התייאש, ואיפשר לרכוש את הוספה בתשלומים, מה שעשה את כל ההבדל באיטליה המתאוששת מהריסותיה. אז בערך בשנה הראשונה (1947) נמכרו כמה אלפי יחידות, אבל עד 1950 המספר השנתי כבר הגיע לעשרות אלפים. מה עוד עזר למכירות? העובדה שלוספה אין 'רגל חניה' גבוהה כמו באופנוע רגיל. בגלל המבנה ה"שטוח" שלה, ואם מוסיפים לזה שגם אין לה שרשרת מלוכלכת בולטת, מה שאיפשר לרכב עליה גם בחצאית או בשמלה - מקבלים עוד סיבה לפופולרית הגבוהה שלה, גם בקרב נשים, בתקופה שבה לא כל כך היה מקובל לראות אישה על 2 גלגלים ממונעים. איך חוגגים 80 שנה לוספה? עם אלפי וספות בנסיעת ראווה ברחובות רומא... מתכת אמיתית, ולא רק פלסטיק לוספות הקלאסיות יש גוף מתכת מלא, עשוי פח פלדה מעוצב. הרבה קטנועים מודרניים בנויים מפלסטיק קל יותר וזול יותר לייצור. אבל השילוב הזה, של מתכת + עיצוב, הוא אחת הסיבות לכך שדגמים ישנים של וספה נחשבים פריט אספנות יוקרתי, ולא רק כלי תחבורה. ההתנעה הרגלית ⚙️ ב-וספות הקלאסיות, היה צריך לבעוט מטה ברגלית ההתנעה (Kick Start) כדי שהמנוע יתעורר לחיים, פעולה שדרשה קצת תיאום וכוח. בדגמים המודרניים, מספיק כפתור קטן. נוח יותר בלי ספק, אבל כל מי שרכב על וספה ישנה יגיד לכם שיש משהו בתחושת ההתנעה הידנית שדי נכחד, בדיוק כמו לטרוק שפופרת טלפון ישן... איטליה על שני גלגלים במרכזים ההיסטוריים של עיירות וערים איטלקיות רבות, ובמיוחד ברומא, יש לפעמים יותר קטנועים על הכביש מאשר מכוניות. הרחובות הצרים, החנייה המוגבלת, וההיסטוריה הארוכה עם הוספה, הפכו אותה לחלק בלתי נפרד מהנוף העירוני האיטלקי. וספה באמנות, לא רק כלי תחבורה 🎨 וספה היא גם סמל עיצובי ותרבותי שחוזר הרבה באמנות חזותית ובעיצוב תעשייתי. היא לרוב מופיעה כייצוג של איטליה עצמה: קלילות, צבע, וחופש תנועה. כוכבת סרטים: וגם בסרטי אנימציה... למשל "לוקה" (Luca, 2021), שמתרחש בכפר דייגים איטלקי קסום, שם הילדים חולמים לרכוש וספה משלהם עיצוב תעשייתי - הוספה נתפסת כיצירת עיצוב איטלקי קלאסי, עם גוף חלק וקווים מעוגלים שנעים בין שימושיות לאמנות על גלגלים. דגמים שלה מוצגים בקביעות במוזיאון לאמנות מודרנית (MoMA) בניו יורק. צילום ופרסום - צלמים ומעצבי פרסומות אוהבים אותה כי היא אובייקט מזוהה מאוד, שמוסיף מיד "אווירה איטלקית" בלי שצריך להסביר. אספנות - דגמים נדירים, ובמיוחד בעלי היסטוריה מיוחדת, נמכרים במחירים גבוהים מאוד במכירות פומביות. מחזיק בקבוק , בצורה של וספה קלאסית הידעת? 🎨 בקיץ 1962, שני סטודנטים ספרדים יצאו למסע מסביב לעולם - על וספה. בדרך, בכפר קדאקס שבספרד, הם נתקלו באמן הסוריאליסטי המפורסם סלוודור דאלי. דאלי שמח לקשט את גוף הוספה שלהם, וחתם עליה בשמו ובשם בת זוגו גאלה. הוספה הזו שרדה את כל המסע (כ-79 יום!), והיום היא מוצגת במוזיאון פיאג'יו באיטליה, ונחשבת לוספה היקרה בעולם.

בחודש יוני, כשהירח שלנו מתמלא, יש לו שם מיוחד: ירח התות. מי החליט על הכינוי הוותיק הזה, למה דווקא "תות"? מתי בדיוק אפשר לראות אותו? ולמה הצבע שלו בכלל מזכיר מישמיש? בואו נראה... מאיפה הגיע השם "ירח התות"? בניגוד למה שאפשר לחשוב, השם לא נובע מכך שהירח נראה אדום כמו תות. השם הגיע משבטים אינדיאנים בצפון אמריקה (כמו האלגונקווין, האוג'יבווה, הדקוטה והלקוטה), שנהגו לתת שם לכל ירח מלא בהתאם לעונת השנה ולמה שקורה בטבע באותו זמן. ביוני, התותים הפראיים ביערות ובשדות מבשילים ומוכנים לקטיף - ומכאן השם. תות על שיח (מימין) או על עץ (משמאל). צולם בחודש יוני, רמת הגולן, ע״י עדי ברטשניידר לירח המלא של יוני יש גם כינויים נוספים מתרבויות אחרות, כמו: 🌹 ירח השושנה (Rose Moon) - שם אירופי 🍯 ירח הדבש (Honey Moon / Mead Moon) - גם הוא שם אירופי (אגב: אין קשר בין השם הזה ל"ירח דבש" של זוגות טריים 🙃) 🌸 ירח הפריחה (Blooming Moon) - בשפת שבט האנישינאבה (Anishinaabe) הצפון-אמריקאי 🍼 ירח הלידה (Birth Moon) - בשפת שבט הטלינגיט (Tlingit) מהחוף הצפון-מערבי של אמריקה, על שם בעלי החיים שנולדים בעונה הזו הידעתם ? השם "ירח התירס הירוק" (Green Corn Moon) של שבט הצ'רוקי לא קשור לירח המלא של חודש יוני, אלא דווקא לאוגוסט. השמות האלה לא היו "סתם כינויים" חביבים. הם שימשו ככלי מעשי למעקב אחר עונות השנה עוד הרבה לפני שהיה לוח שנה כתוב. (אם אתם מתעניינים בעוד שיטות שבהן בני אדם עקבו אחרי הירח כדי לדעת איזה זמן בשנה זה - מוזמנים לקרוא על ירח שחור, תופעה נדירה יותר שגם היא קשורה למחזור השמות העונתי של הירח. אז למה הוא לפעמים בכלל *נראה* כתום-זהוב? 🟠 יש בכל זאת קשר בין ירח התות לצבע - אבל הוא לא באמת קשור לשם... ירח יוני הוא הירח המלא שחל סמוך להיפוך הקיץ (היום הארוך בשנה בחצי הכדור הצפוני, שחל ב-20-21 ביוני). זה קשור לנטיית הציר של כדור הארץ ולגיאומטריה בין מסלול השמש והירח בשמיים: בדיוק כמו שהשמש "עומדת גבוה" בשמיים בקיץ, הירח המלא שחל קרוב לתאריך הזה עובר נמוך בשמי הלילה. מכיוון שהירח נמוך באופק, האור שלו עובר דרך שכבה עבה יותר של אטמוספירה כדי להגיע אלינו. שכבת האוויר העבה הזו "מסננת" את האור הכחול ומשאירה בעיקר את הגוונים האדומים-כתומים - בדיוק אותו עיקרון שגורם לירח להיראות אדמדם בזמן ליקוי ירח (👉 הקליקו כדי להבין את הפיזיקה המלאה של התופעה ומה קורה כשכדור הארץ בולע את הירח). חשוב לדעת: הצבע הכתום-זהוב הזה מופיע בעיקר כשהירח קרוב לאופק*ץ - ממש אחרי שהוא זורח או ממש לפני ששוקע. ככל שהוא מתרומם גבוה יותר בשמיים, הוא "מלבין" ונראה יותר בצבע הירח הרגיל שאנחנו מכירים. בנוסף, ירח נמוך באופק נראה לעין שלנו גדול יותר - תופעה שנקראת "אשליית הירח" (Moon Illusion). זה לא שיש שינוי אמיתי בגודל הירח, אלא טריק שהמוח שלנו עושה לנו כשהוא משווה את הירח לעצמים בקו האופק (בניינים, עצים, הרים). זריחת הירח מעבר לים המלח. צולם בחודש יוני ע״י עדי ברטשניידר מתי לצפות בו? ב-2026, ירח התות מגיע לשיא המילוי שלו ב29 ביוני, בסביבות 02:57 לפנות בוקר לפי שעון הישראל - כלומר בלילה שבין ה-29 ל-30 ביוני. בפועל, הוא יראה מלא ויפה גם בלילה שלפני וגם בלילה שאחרי - כך שיש לכם שתי הזדמנויות טובות לצפייה: ליל 28-29 ביוני וליל 29-30 ביוני. הידעתם? ☯️ ירח יוני והירח המלא של דצמבר הם כמו בני זוג הפכים: בדיוק כמו שירח יוני עובר נמוך כי הוא חל סמוך להיפוך הקיצי, ירח דצמבר עובר גבוה מאוד בשמיים, כי הוא חל סמוך להפוך החורף (היום הקצר בשנה). טיפים לצפייה: ירח מלא זורח בערך בזמן שקיעת השמש, ושוקע בערך בזמן הזריחה - כך שיש לכם כל הלילה לצפות בו (בעיקר אם לא צריך לקום מוקדם למחרת...) כדאי לחפש אופק פתוח (חוף ים, שדה, גג גבוה) - כי בעיר, בניינים ועצים יכולים להסתיר את הירח כשהוא נמוך, וזו הסיבה שלפעמים קשה למצוא אותו ברגעים הראשונים הטיפ הכי טוב לקבל אותו בצבע המיוחד: לצאת לצפות ממש סביב שעת זריחת הירח (שזה ממש אחרי שקיעת השמש), כשהוא נמוך באופק - זה הזמן שבו הצבע הכתום-זהוב והגודל המרשים שלו הכי בולטים האם זו תופעה נדירה? לא! ירח מלא מתרחש בכל חודש, וירח התות מתרחש בכל יוני, מדי שנה. מה שמשתנה הוא התאריך המדויק - כי מחזור הירח (שנמשך כ-29.5 ימים) לא מסתנכרן באופן מושלם עם הלוח השנה שלנו. לכן, למשל, ירח התות הבא, ב-2027, יחול ב-19 ביוני. שזה אפילו לפני יום ההיפוך הקיימים. אז בניגוד לתופעות נדירות יותר כמו סופר-ירח (כשהירח קרוב במיוחד לכדור הארץ) - ירח התות הוא אורח קבוע שמגיע לבקר אותנו בכל שנה, רק בתאריך קצת אחר. ואם אתם רוצים להכיר לעומק את השכן הקרוב והמסתורי שלנו בחלל - מוזמנים לחזור ולקרוא על הירח בלינק הזה. שיהיו לנו רק ימים תותים 🌙🍓

מה קורה כשרובוט שירות ביתי נשטף לאי בודד, בלי שום הוראות, בלי שום משימה - ופוגש רק חיות בר שמפחדות ממנו? הסרט רוז הרובוטית (תרגום מוזר ל-The Wild Robot) הוא סרט אנימציה שמתחיל כסיפור הישרדות ומסתיים בשאלה הרבה יותר עמוקה: מה זה בעצם אומר "להרגיש"? 🏝️ על מה הסרט? אז כמו שאמרנו, רוז היא רובוט שירות בשם ROZZUM 7134, שמגיעה לאי פראי בתאונה. בהתחלה החיות באי מפחדות ממנה ובורחות, אבל בהדרגה היא לומדת להבין אותן, להבין את הטבע - ולהבין את עצמה. נקודת המפנה מגיעה כשהיא מאמצת אווזון קטן ויתום בשם ברייטביל. רוז, שמעולם לא תוכנתה לזה, מגלה שהיא מפתחת משהו שבכלל לא היה חלק מתכנון המקורי שלה: אימהות. זה סרט על הישרדות, משפחה, שייכות - ועל מה שקורה כשמכונה מתחילה להרגיש. 🎨 כמה אנקדוטות על הסרט הסרט מבוסס על ספר ילדים מצליח של הסופר פיטר בראון (מ-2016). מאחורי המצלמה עומד הבמאי של לילו וסטיץ' ושל הדרקון הראשון שלי. אם הסגנון הרגשי של הסרטים האלה מוכר לכם, תרגישו אותו גם כאן. היוצרים עיצבו את האנימציה כך שתיראה כמו ציור חי, בכוונה. הם שילבו מראה של צבעי מים עם אנימציית מחשב - כדי שהיער כולו ירגיש כמו ספר ילדים שהתעורר לחיים. הקול של רוז (לפחות בגירסה המקורית באנגלית) משתנה במהלך הסרט בצורה מכוונת ומורגשת מאוד: בהתחלה הוא נשמע מדויק, מכני וקריר - ובהדרגה הוא נעשה חם ואנושי יותר. אפשר ממש לשמוע את ההתפתחות הרגשית של הדמות בקול עצמו, לא רק בעלילה. הסיפור של רוז וברייטביל הוא לא רק נחמד אלא מבוסס על תופעה אמיתית בטבע: 🐣 אווזים (וגם ציפורים נוספות) "מחתימים" על עצמם את הדמות ההורית הראשונה שהם רואים מיד אחרי הבקיעה. זה נקרא imprinting - חקיקה, וזו תופעה ביולוגית אמיתית, ולא רק רעיון קולנועי. ברגע שהאווזון רואה את רוז לראשונה, הוא "מחליט" שהיא ההורה שלו - בדיוק כמו שקורה בטבע. הסרט גם משחק עם עוד עובדה אמיתית: בטבע, שועלים ואווזים הם בדרך כלל אויבים טבעיים. אחת השאלות שהסרט שואל היא - מה אם אפשר לשבור את הכללים האלה? בהתחשב במה שרוז יודעת לעשות בסרט: היא לומדת שפות (גם של חיות!), מסתגלת לסביבה חדשה תוך זמן קצר, יכולה לבנות מבנים, ומפתחת יכולת לפתרון בעיות שרק משתפרת כל הזמן. אז אם שואלים אתכם מה תרצו לקחת אתכם לאי בודד, אחרי שתצפו בסרט אנחנו מהמרים שתבחרו לקחת אתכם את רוז, כי כרובוט שמתאים את עצמו לסביבה ובסוף גם הופך לבן לוויה רגשי, זה נראה לנו השילוב המנצח לאי בודד 🏝️. 🎬 למי זה מתאים? הסרט מתאים כבר לגילאי 5-6, אבל יש בו רגעים עצובים ומרגשים מאוד שגורמים לסיים את הסרט עם עיניים קצת רטובות. גם להורים. זה מהסוג הנדיר של סרטים שעובדים בכמה שכבות בבת אחת: לילדים זו הרפתקה עם חיות, רובוטים והומור. למבוגרים זה שאלות עמוקות יותר על רגשות, הורות ושייכות. ולכולם - ויזואליה יפהפייה ולב גדול. מי שאהב את WALL-E או את ענק הברזל יאהב גם את הסרט הזה - רק שכאן יש לנו הרבה יותר טבע והרבה פחות חלל. בנטפליקס שלכם.

הכרתם פעם מישהו שמשחק משחק מחשב בפעם הראשונה ומיד מכריז "אני הכי טוב שיש, תראו אותי"? או חבר לכיתה שראה סרטון אחד ביוטיוב ופתאום "מבין הכל" בנושא שמדענים לומדים שנים שלמות? אם כן, פגשתם באפקט דאנינג-קרוגר. מה זה בכלל אפקט דאנינג-קרוגר? אפקט דאנינג-קרוגר הוא הטיה קוגניטיבית שמתארת תופעה מוזרה: אנשים שיש להם מעט מאוד ידע או עם ניסיון מועט (אם בכלל) בתחום מסוים, נוטים להעריך את היכולות שלהם בתחום הזה גבוה בהרבה ממה שהן באמת. במילים אחרות - כדי להבין כמה אתה לא יודע, אתה צריך כבר לדעת משהו. ומי שלא יודע כלום, במקרה הטוב לא יודע שהוא לא יודע (ובמקרה הרע - בטוח שהוא-הוא זה שיודע)! 🌀 מאיפה הגיע השם? האפקט נקרא על שם שני פסיכולוגים מאוניברסיטת קורנל בארצות הברית: דיוויד דאנינג וג'סטין קרוגר, שפרסמו עליו מחקר פורץ דרך בשנת 1999. הידעת? 💡 המחקר המקורי שלהם נקרא "חסרי כישורים ולא מודעים לזה" (Unskilled and Unaware of It), ופורסם בכתב עת מדעי חשוב לפסיכולוגיה חברתית. הניסוי המפורסם דאנינג וקרוגר נתנו למשתתפים במחקר שלהם מבחנים בכמה תחומים (דקדוק, היגיון לוגי, ואפילו חוש הומור). אחרי שהמשתתפים סיימו את המבחן, הם התבקשו להעריך בעצמם כמה טוב - לדעתם - הם הצליחו, בהשוואה לשאר המשתתפים. התוצאה הפתיעה: דווקא אלה שהציונים שלהם היו בין הנמוכים ביותר (כ-25% התחתונים), העריכו את עצמם כשייכים בערך ל-60%-70% הטובים ביותר! כלומר, הם חשבו על עצמם שהם טובים בהרבה ממה שהיו בפועל. ומי שהיו באמת הכי טובים במבחן, נטו להעריך את עצמם קצת יותר נמוך ממה שהם באמת היו, כי הם הניחו שגם לאחרים היה קל לענות כמו להם. 🔚 כלומר: ככל שיודעים פחות, קל יותר לטעות בהערכה העצמית, ובדרך כלל דווקא לכיוון של ביטחון יתר, ולא לכיוון של ספק עצמי. וכאן נמצא גם הצד השני, החשוב לא פחות: אנשים שבאמת מיומנים בתחום, לעיתים מעריכים את עצמם בחסר - בדיוק בגלל שהם כן מבינים כמה עוד יש ללמוד, ועד כמה התחום מורכב. ככל שיודעים יותר, מבינים יותר כמה עוד לא ידוע. הידעת? 💡 אמנם המחקרים מצאו שהאפקט פועל באותה עוצמה גם על גברים וגם על נשים, אבל הכיוון שלו לפעמים שונה בממוצע: גברים נוטים יותר להפריז בביטחון העצמי שלהם, ונשים נוטות יותר להמעיט בו. ג'ואי מ'חברים' תמיד היה בטוח בעצמו... אז למה זה קורה בכלל? זה קשור למשהו שנקרא מטא-קוגניציה - היכולת "לחשוב על החשיבה שלנו" ולהעריך נכון מה אנחנו יודעים ומה לא. וזו בדיוק הבעיה, והיא אפילו כפולה: קשה לזהות פערים שאנחנו לא רואים. אם אתם לא מכירים תחום, אתם גם לא יכולים לדעת כמה הוא מורכב ועד כמה יש בו עוד ללמוד. זה כמו לנסות לראות חדר חשוך - אתם לא יכולים לדעת כמה רהיטים יש בו אם אין אור. המעט שיודעים, מרגיש כמו הכל. אם למדתם רק חלק קטן מהתחום, זה החלק היחיד שאתם מכירים - ולכן בקלות אפשר לטעות ולחשוב שזה כל מה שיש לדעת. ולמה כשמראים להם עובדות, הם תוקפים את השליח? 🗣️ הא! זו אחת התופעות הכי מוכרות שמתלוות לאפקט דאנינג-קרוגר: כשמישהו עם ביטחון יתר נתקל במידע שסותר את מה שהוא חשב שהוא יודע, לרוב הוא אפילו לא יעצור לבדוק את העובדות בעצמו (הרי הוא מומחה...) - אלא שהוא תוקף את מי שהביא לו את המידע 🫨. זה קורה כי שינוי דעה דורש להודות שטעינו, וזה לא נעים. קל יותר להגיד "מי שאמר לי את זה טועה / משקר / לא מבין" מאשר להגיד "אולי אני לא יודע את זה כמו שחשבתי". זה דומה למה שכבר פגשנו בהטיית האישור (שכתבנו עליה באפקט סטרייסנד) - אנחנו נוטים לחפש ולהאמין למידע שמתאים למה שאנחנו כבר חושבים, ולדחות כל מה שסותר אותו, גם אם הוא מגיע ממקור אמין יותר. הידעת? 💡 הפסיכולוגים קוראים לאי-הנוחות הזו "דיסוננס קוגניטיבי" - התחושה הלא נעימה שמתעוררת כשמחשבה אחת שלנו ("אני יודע") מתנגשת עם מחשבה אחרת (העובדות שאומרות אחרת). המוח לא אוהב את התחושה הזו, ולכן הוא "פותר" אותה, לפעמים בדרך הקלה ביותר: במקום לבדוק את עצמנו - אנחנו נמנעים מלבדוק את העובדות. איך זה נראה בעולם של ילדים? בגיימינג: מישהו ששיחק משחק חדש פעם אחת ומיד מסביר לכולם "איך משחקים נכון", ומתעצבן כשמישהו שמשחק שנים מציע לו טיפ. בספורט: ילד שראה משחק כדורגל בטלוויזיה בטוח שהוא יודע יותר טוב מהמאמן איך צריך לשחק, גם בלי שום אימון. בלימודים: מי שלמד נושא חדש במתמטיקה בשיעור אחד, ובטוח שהוא "כבר מבין הכל" - עד שהמבחן מגלה אחרת. ברשתות חברתיות: מישהו שצפה בסרטון אחד באינטרנט על נושא רפואי או מדעי, ופתאום בטוח שהוא יודע יותר מרופאים או מדענים שלמדו על זה שנים. וזה קורה גם למבוגרים - ואפילו בפוליטיקה (...) 🏛️ האפקט הזה לא נעלם כשגדלים - להפך, לפעמים הוא רק מתחזק! בדיונים ציבוריים ופוליטיים, אפשר לראות לא פעם אנשים שמדברים בביטחון מוחלט על נושאים מורכבים (למשל בכלכלה, מדיניות חוץ, חוק, ביטחון) בלי היכרות עמוקה עם התחום, ומתעצבנים מאוד כשמומחים מציגים להם נתונים שסותרים את דעתם. זה לא קשור למפלגה אחת או לעמדה אחת, אלא לאופי של האדם עצמו, וזו בדיוק הסיבה שחשוב ללמוד אזרחות וחשיבה ביקורתית - כדי לדעת להבחין בין דעה לעובדה, ובין ביטחון לא מבוסס לבין ידע אמיתי. אז איך באמת משתפרים? חשוב להבהיר: ביטחון עצמי הוא לא דבר רע. הבעיה היא רק כשהוא לא תואם את הידע שיש לנו באמת. אז איך סוגרים את הפער? בקשו משוב (פידבק) מאנשים מנוסים יותר. במקום לבדוק את עצמכם רק לפי התחושה שלכם, שאלו מישהו שמכיר את התחום: "מה אני מפספס?" זו השאלה שמפעילה את המטא-קוגניציה שלנו, כי היא עוזרת לראות בדיוק את מה שאנחנו לא מסוגלים לראות מעצמנו. תתרגלו לאורך זמן. ידע אמיתי ומדויק נבנה בהדרגה, לא בצפייה בסרטון אחד או במשחק אחד. ככל שמתרגלים יותר, ההערכה העצמית הופכת מדויקת יותר. השוו את עצמכם לביצועים אובייקטיביים, לא רק לתחושה. ציון במבחן, תוצאה במשחק, או הערכה של מורה - אלה מדדים אמיתיים, בניגוד לתחושה הסובייקטיבית של "אני מבין את זה". אם מישהו מציג לכם עובדות שסותרות את מה שחשבתם - בדקו את העובדות, לא את האדם. השאלה הנכונה היא "האם זה נכון?" ולא "מי אמר את זה?" תזכרו שלהיות חכם זה לא לדעת הכל - זה לדעת שיש עוד הרבה ללמוד. כמו שרלוק הולמס, שמדגיש שלא צריך לדעת הכול, אבל כדאי לדעת הרבה על הדברים שחשובים לנו - ולהיות מודעים לגבולות הידע שלנו. לסיכום אפקט דאנינג-קרוגר מלמד אותנו שביטחון עצמי זה לא ידע אמיתי, ושההכרה הכי חשובה היא ההכרה בכך שיש עוד הרבה מה ללמוד. כמו שסוקרטס אמר על עצמו: "אני יודע שאני לא יודע כלום" - וזו, אולי, החוכמה האמיתית. 🦉✨

הדובדבן הוא פרי גלעין (כלומר, פרי עם גלעין קשה אחד בפנים) ששייך למשפחה גדולה שנקראית פרונוס (Prunus) - בדיוק כמו השזיף, האפרסק והשקד. למה הם קרובי משפחה? כי הם דומים במבנה: קליפה רכה, בשר פרי מיצי, וגלעין קשיח אחד - בלב הפרי. יש שני סוגים עיקריים של דובדבנים: דובדבן מתוק - זה שאוכלים טרי, כמו שאנחנו מכירים מהשוק. הוא מיועד לנשנוש ישיר, מתוק ועסיסי. דובדבן חמוץ - כשמו, חמוץ יותר וקטן יותר, ומיועד בעיקר לבישול, להכנת ריבות ולעוגות ובישראל, העונה היא בדיוק עכשיו! עיקר הקטיף הוא בין מאי ליוני. 🧺 דובדבנים ביער אודם ברמת הגולן. צילום עדי ברטשניידר אין על הצבע האדום-אדום הזה... הצבע האדום-סגול העמוק של הדובדבן מגיע מפיגמנטים שנקראים אנתוציאנינים. אלה הם אותם פיגמנטים שצובעים גם ענבים סגולים וגם כרוב סגול. האנתוציאנינים האלה משתנים בצבע לפי רמת החומציות בתאי הפרי, וזו אחת הסיבות לכך שבטבע אפשר למצוא דובדבנים, ענבים ופירות אחרים בגוונים שונים כל כך, אדום, סגול ואפילו כחלחל, אף על פי שהפיגמנט הבסיסי דומה. איך עץ דובדבן 'בונה' פירות? זה אחד הדברים המיוחדים: הפרחים והפירות של עץ הדובדבן לא צומחים מכל ענף - הם צומחים מזרדים קצרים ועבים שנקראים "ספּוּרים" (spurs), שנשארים על העץ במשך כמה שנים ומייצרים פרחים ופירות שוב ושוב, שנה אחר שנה. כל ספּוּר כזה מוציא צרור של כמה פרחים, ומכל פרח מואבק יכול להתפתח דובדבן אחד. ואיך פרח הופך לפרי? הוא צריך האבקה! פרחי הדובדבן זקוקים לדבורים ולחרקים מאביקים אחרים שעוברים מפרח לפרח ומעבירים אבקה. בלי דבורים - אין דובדבנים. זו אחת הסיבות שחשוב לדאוג לבריאות הדבורים ולשטחים פתוחים עם צמחי בר. איך קוטפים נכון, בלי לפגוע בעץ? לחלק שמחבר את הדובדבן לעץ קוראים בעברית עוקץ (אותו "מקל" קטן שאתם רואים מחובר לדובדבן גם כשקונים אותו בסופר). בניגוד למה שאפשר לחשוב, דווקא רצוי לקטוף את הדובדבן עם העוקץ, ולא לתלוש רק את הפרי ולהשאיר את העוקץ על העץ. זה טוב לפרי, כי עוקץ שנשאר מחובר עוזר לשמור על הפרי טרי ומונע ריקבון מהיר. וזה טוב גם לעץ, כי כך לא מותחים וקורעים את הפרי בכוח מנקודת החיבור. הדבר החשוב באמת הוא לא לפגוע בספּוּר עצמו - הענפון הקצר שממנו צמח הפרי. אם מושכים את הדובדבן בכוח וקורעים את הספּוּר, העץ לא יוכל להוציא ממנו פרחים ופירות בשנים הבאות. אז הטכניקה הנכונה: לאחוז בעוקץ (לא בפרי!) ולמשוך או לגזור בעדינות, כך שהספּוּר עצמו נשאר שלם על העץ. איך מזהים דובדבן בשל? לפי שלושה סימנים - צבע עמוק ואחיד, מוצקות קלה (לא קשה מאוד, אבל גם לא רכרך), עוקץ ירוק ורענן (עוקץ חום או יבש זה סימן שהפרי כבר לא טרי). כדי לגדל דובדבן מתוק - בדרך כלל צריך... קור זה אולי נשמע מוזר, אבל עצי דובדבן זקוקים לתקופה קרה בחורף כדי לתת פרי טוב בקיץ. התופעה הזו נקראת שעות קירור (chilling hours) - טווח של שעות וטמפרטורות קרות (בסביבות 0 עד 7 מעלות צלזיוס) שהעץ "צריך לספור" לפני שהוא יוצא לתרדמת חורף וחוזר לפרוח כשמגיע האביב. בלי מספיק שעות קור, העץ "מתבלבל", הפריחה מתעכבת או יוצאת לא אחידה, וכמות הפרי והטעם - נפגעים. כמה קור? הכמות תלויה בזן. יש זנים מודרניים עם דרישת קור נמוכה יותר, שמאפשרים לגדל דובדבנים גם באזורים פחות קרים מבעבר. ועדיין, בישראל של היום, רוב הדובדבנים גדלים באזורים הקרים יותר, כמו ברמת הגולן ואו בגליל העליון. ולמה הקור עוזר לטעם המתוק? כי בזמן ההבשלה, רמת הסוכר בפרי עולה בהדרגה, ותקופת הקור החזקה בחורף עוזרת לעץ "להתכונן" טוב יותר לעונת הפריחה וההבשלה שבאה אחריה. ויש גם עצי דובדבן... כמעט בלי פרי בכלל! ביפן יש משהו מרתק: כל אביב, מיליוני אנשים נוסעים במיוחד כדי לראות עצי דובדבן פורחים. החגיגה הזו נקראת האנאמי (שזה ביפנית "להתבונן בפרחים"), והיא נחשבת לאחד האירועים החשובים בתרבות היפנית, עם פיקניקים מתחת לעצים פורחים בוורוד ולבן. אבל הנה הפואנטה המפתיעה: הרוב המכריע של עצי הדובדבן הפורחים האלה לא פותחו בכלל למאכל! הם נקראים עצי דובדבן יפניים (בעיקר מהזן Prunus serrulata), ופותחו ונבחרו במשך מאות שנים כדי להוציא כמה שיותר פרחים יפים, ולא פרי גדול וטעים. אגב, חלק מהזנים מייצרים פירות קטנים מאוד, שאינם מתאימים לאכילה, וזה משתנה מזן לזן. עץ הדובדבן היפני הזה נקרא סאקורה, והפריחה שלו היא אחד מסמלי האביב המפורסמים ביותר ביפן. וזה בעצם הבדל מהותי: יש עצי דובדבן לנוי (כמו ביפן) ועצי דובדבן לפרי (כמו ברמת הגולן). שניהם מאותה משפחה, אבל גודלו ופותחו למטרות שונות בתכלית. הידעתם? עץ דובדבן יכול לחיות עשרות שנים ולהמשיך לתת פרי כל קיץ מחדש, כל עוד הספּוּרים שלו נשארים שלמים ובריאים. מה פוגע בדובדבנים? חום בחורף כבר הבנו, כי הם צריכים קור על מנת לגדל פרי טעים. אבל יש עוד כמה נזקים אפשריים: גשם בזמן ההבשלה - הדובדבנים סופגים מים מהר מאוד דרך הקליפה הדקה, ואם יורד גשם חזק ממש כשהם בשלים, הם יכולים "להיבקע" ולהיסדק. חום קיצוני - יכול לגרום לפרי להתייבש או להתבשל בצורה לא אחידה. זבוב הדובדבן - מזיק מרכזי שמטיל ביצים בתוך הפרי, והזחלים שבוקעים ניזונים מהבשר מבפנים. קטיף לא נכון - קטיף שפוגע בספּוּר עצמו יכול ממש לפגוע ביבול של השנים הבאות. למה כיף וכדאי לאכול דובדבנים? 💪 חוץ מזה שהם טעימים מאוד 😋, לדובדבנים יש כמה יתרונות מעניינים: הרבה מים, מעט קלוריות - דובדבנים מורכבים בעיקר ממים (כמעט 80%), ולכן הם גם מרווים וגם נחשבים לחטיף קל ולא מכביד. ויטמין C - שעוזר למערכת החיסון שלנו לתפקד טוב, ולגוף לתקן ולבנות רקמות. סיבים תזונתיים - שעוזרים לעיכול לעבוד בצורה תקינה ועוזרים לנו להרגיש שבעים יותר זמן. אשלגן - מינרל חשוב לתפקוד השרירים (כן, גם הלב הוא שריר!) ולאיזון נוזלים בגוף. אנתוציאנינים - אותם פיגמנטים שצובעים את הדובדבן באדום-סגול עמוק הם גם נוגדי חמצון. נוגדי חמצון הם חומרים שעוזרים לגוף "לנקות" תאים מפסולת שנוצרת באופן טבעי בתהליכי החיים השונים שלנו. הידעתם? דובדבנים, ובמיוחד החמוצים, הם מהפירות הבודדים בטבע שמכילים מלטונין - מה שהגוף שלנו מייצר בלילה כדי לעזור לנו להירדם. האם זה אומר שהם יעזרו לישון יותר טוב? זה עדיין במחקר, אז אל תחליפו שינה קבועה וטובה בדובדבנים... חשוב לזכור: גם פרי בריא כדאי לאכול במידה, כחלק מתפריט מגוון - ולא במקום ירקות ופירות אחרים. 🍒 והיזהרו מהחרצנים! ⚠️ חרצן (הגלעין) של דובדבן הוא קשה ולא אכיל, ובתוכו יש חומר שנקרא אמיגדלין, שאם הוא נשבר ונבלע בכמות גדולה, יכול להשתנות בגוף לחומר רעיל. בליעה של גלעין שלם בטעות לרוב לא מסוכנת (הוא יוצא מהגוף כמו שהוא), אבל אסור ללעוס או לשבור חרצנים, ולכן חשוב להזהיר ילדים קטנים: לאכול את הבשר המתוק, ולשלוף את הגלעין מהפה לפני שממשיכים... בונוס: גלידת דובדבנים קלה, לילדים, בלי מכונת גלידה! 🍨 עוד דרך כיפית להשתמש בדובדבני העונה - גלידה רכה וקרמית, שאפשר להכין עם הילדים בעצמם. מצרכים (ל-4 מנות): 300 גרם דובדבנים בלי גלעין - שתכניסו לפריזר להקפאה לפני הכנת הגלידה. כוס יוגורט רגיל (בלי טעמים, הכוונה) 2 כפות דבש או סילאן כפית מיץ לימון סחוט הכנה: הכנת הדובדבנים - הוציאו את הגלעינים (זה תפקיד נחמד לילדים, אפשר עם המכונה שמוציאה את גלעיני הזיתים או מכונה יעודית, יש כאלה גם. ותמיד אפשר בשיטה הישנה של לחתוך עם סכין... אז במקרה הזה - זהירות, כמובן). שטחו את הדובדבנים המגולענים על מגש בתוך המקפיא ללילה אחד, עד שיהיו קפואים לגמרי. טיפ בטיחות: אם הילדים עוזרים בגילעון, חשוב לפקח כדי שלא יישארו בטעות גלעינים שלמים בתוך הדובדבנים. טחינה בבלנדר - שימו במעבד מזון או בלנדר חזק את הדובדבנים הקפואים, היוגורט, הדבש ומיץ הלימון. והפעילו עד למרקם קרמי ואחיד, דומה לגלידה רכה. הגשה או הקפאה - אפשר להגיש ישר מהבלנדר כ"גלידה רכה" (הכי טעים!), או להעביר לקופסה ולהקפיא כשעה-שעתיים לקבלת מרקם גלידה קשה יותר. ויש עוד שיטות (למשל עם בננות) שתוכלו למצוא כאן בפוסט האיך להכין גלידה ביתית שכבר יש לנו. נהנים מדובדבנים בקיץ? אם אתם רואים עץ דובדבן בטיול, עכשיו כבר תדעו איך לקטוף את הפרי נכון: לתפוס בעוקץ, לקטוף בעדינות בלי לפגוע בספּוּר, וליהנות מהפרי שצריך חורף קר כדי להיות מתוק כל כך 🍒❄️

המילה "מגדלור" מורכבת משתי מילים: מגדל + אור, וזה בדיוק מה שהם - מגדלים שמאירים את הדרך. חשבתם פעם איך ספינות מוצאות את דרכן בלילות סוערים או בערפל כבד? ואיך הן לא 'נתקעות' ביבשה? התשובה נמצאת במבנים הגבוהים והמרשימים שניצבים על חופי הים ברחבי העולם - המגדלורים. מה זה בעצם מגדלור? 🚨 מגדלור הוא מבנה גבוה שבנוי בדרך כלל על החוף או על אי קטן בסמוך לחוף, ומטרתו לסמן למלחים את מיקום החוף ולהזהיר אותם מסכנות כמו סלעים או שרטונים (אותם מקומות מתחת לפני הים שתחתית הסירה או האניה יכולים להיתקע בהם). בראש המגדלור יש מנורה חזקה (או משואת אש) שפולטת אור בתבנית מסוימת, וכך כל מגדלור "מדבר" בשפת האור שלו. מסע בזמן: ההיסטוריה של המגדלורים המגדלור הראשון והמפורסם ביותר בהיסטוריה היה מגדלור אלכסנדריה, שנבנה במצרים העתיקה בשנת 280 לפני הספירה. הוא היה בגובה של כ-120 מטר ונחשב לאחד משבעת פלאי העולם העתיק. בראשו, למעלה, היתה להבה פתוחה שהאירה בלילה, ובמהלך היום השתמשו במראות עשויות מתכת כדי לשקף את אור השמש ולייצר את הניצנוץ שנראה למרחקים. בימי הביניים, נזירים אירופאים היו עומדים על צוקים לאורך החוף כשהם נושאים בידיהם משואות, כדי לעזור לספינות למצוא את החוף. מגדלורים מודרניים יותר החלו להופיע במאה ה-17, כאשר הסחר הימי התרחב. אבל השינוי הטכנולוגי הגדול היה בסוף המאה ה-18, עם המצאת עדשת פרנל על ידי הפיזיקאי הצרפתי אוגוסטן-ז'אן פרנל בשנת 1822. העדשה הזו הצליחה לרכז את האור לקרן חזקה שנראית למרחקים (תלוי בגובה, בעוצמת הפנס, ובתנאי מזג האוויר, כמובן). הידעתם? אם תקחו זכוכית מגדלת, תוכלו לראות כיצד היא מרכזת את קרני האור לנקודה קטנה. העדשה של פרנל עשתה את אותו דבר, אבל בעוצמה אדירה! למה בכלל המציאו מגדלורים? הסיבה העיקרית היתה פשוטה - להציל חיים! בלי מגדלורים, ספינות התנפצו על סלעים בחושך, מלחים טבעו ומטען יקר אבד. אפשר להגיד שהמגדלורים היו כמו ה-GPS של פעם. מלבד זה, מגדלורים שימשו גם כ: נקודות ציון לניווט יומיומי מרכזי תקשורת (עם דגלי איתות) תחנות מזג אוויר מקלט לספינות בסכנה האם מגדלורים עדיין שימושיים היום? בזמן שמערכות GPS מודרניות כמעט שהחליפו לגמרי את המגדלורים, מסתבר שהמגדלורים עדיין ממלאים תפקידים חשובים: מגדלורים פעילים עדיין קיימים במקומות מסוכנים במיוחד, כמו כניסות לנמלים או בקרבת שונית אלמוגים. הם משמשים כגיבוי למערכות דיגיטליות שיכולות להתקלקל. מגדלורים היסטוריים הפכו לאתרי תיירות ומוזיאונים. חלקם אפילו הוסבו למלונות או למסעדות! בישראל יש מגדלור מפורסם בעכו, מגדלור בחיפה, מגדלור ביפו ועוד מגדלור באשדוד. חלקם משמשים כתחנות מחקר למדידת מזג אוויר או לצפייה בים. ויש אנשים פרטיים שקנו מגדלור ישן והפכו אותו לבית שלהם, ואין ספק שיש להם נוף מכל הכיוונים (אבל גם אין שכן שאפשר לדפוק אצלו בדלת בשביל קצת סוכר כשנתקעים באמצע העוגה) הידעתם? יש מגדלורים רובוטיים שפועלים בלי בני אדם בכלל! פעם גרו במגדלורים משפחות שלמות של שומרים, אבל היום הטכנולוגיה מפעילה אותם מרחוק. תרומת המגדלורים למדע 🔬 המגדלורים תרמו למספר תחומים מדעיים: אופטיקה: פיתוח עדשות פרנל הניח את הבסיס לעדשות מודרניות בטלסקופים ובמכשירי צילום. הנדסת בנייה: בניית מגדלורים בתנאים קשים (על סלעים בים, נגד סערות) יצרה ושיפרה טכניקות בנייה שעזרו בפרויקטים אחרים. מטאורולוגיה: רבים מהמגדלורים שימשו כתחנות מזג אוויר, ונתוניהם עזרו להבין דפוסי סערות וזרמים. אז מה המציאו בזכות המגדלורים? המגדלורים הובילו לפיתוחים נוספים: מצופים ימיים מיוחדים - שמסמנים נתיבי שייט מערכות איתות באוויר - אורות בשדות תעופה שמבוססים על עקרונות דומים פנסי זרקור - למחנות צבא ולאירועים מערכות תקשורת אופטיות - להעברת מידע באור (מי אמר סיב אופטי ולא קיבל?) ביטויים מעניינים עם המילה "מגדלור" "מגדלור בחשיכה" - כשמישהו מנחה אותך בזמנים קשים "כמו מגדלור בסערה" - איתן ועומד בקושי אבל גם באנגלית: "Lighthouse keeper" - שומר מגדלור (גם במשמעות מטפורית של מישהו שדואג ומגן) או "Beacon of hope" - מגדלור של תקווה וגם "Guiding light" - שזה אור מנחה בצרפתית יש ביטוי מעניין: "Être un phare dans la nuit" - להיות מגדלור בלילה , עבור מישהו שמראה את הדרך לאחרים 🔟 עובדות מדהימות על מגדלורים 🏰✨ הכי גבוה בעולם – מגדלור ג'דה שבסעודיה מתנשא לגובה של 131.4 מטרים! הכי עתיק שעוד עובד – בספרד יש מגדלור בשם "טורה דה הראקלס" שפועל כבר כמעט 2,000 שנה ברצף מאז ימי הרומאים! מגדלור בלי אנשים – היום הרבה מהמגדלורים פועלים בלי שומר בכלל, באמצעות רובוטיקה. פעם גרו בהם משפחות שלמות. ספינת מגדלור – במקום לבנות מגדלור על אי, המציאו ספינה עם פנס ענקי שעוגנת במקום מסוכן בים. צבעים ייחודיים – חלק מהמגדלורים נצבעו בפסים אדומים-לבנים או שחורים-לבנים כדי לזהות אותם גם ביום. קרני אור שנראות קסומות – במזג אוויר ערפילי האור מהפנס נראה כמו חומת אור ענקית שנמצאת באוויר. המגדלור הבודד – היו שומרים שחיו חודשים על אי קטן, לגמרי לבדם, כשרק פעם בכמה שבועות קיבלו אספקה בסירה. מכת ציפורים – בלילות, אלפי ציפורים נמשכו לאור ונחו ליד המגדלורים. אפילו נאלצו להמציא פתרונות בחלק מהמגדלורים כדי להגן על הציפורים. מתחת לים – יש מגדלורים שחלקם התחתון שקוע מתחת לפני המים בחלק מהיום - בגלל הגאות, עליית מפלס הים. ואז, רואים רק את הקצה המאיר שמציץ לו מעל הגלים. קודים של אור – לכל מגדלור יש "חתימת אור" משלו – למשל הבהוב כל 3 שניות. ככה מלחים ידעו בדיוק איפה הם נמצאים. כמו הרעיון של קוד מורס רק עם הרבה פחות אפשרויות של 'קוד' כדי שישר יבינו. הידעתם? יש מגדלורים שקיבלו שמות של חיות. באנגליה יש את Wolf Rock Lighthouse (מגדלור סלע הזאב), ויש אפילו מגדלורים שנמצאים כולם בים, בלי שום חוף קרוב! חהיים במגדלור - תנו לדמיון לעבוד! 🎨 איך נראו החיים של מי שגר במגדלור וישב שם שבועות? נסו לדמיין או לצייר: מה עושים כשיש סערה גדולה? באילו חיות הוא נתקל? (ציפורים נמשכות לאור, כלבי ים ליד החוף) איך מעבירים את הזמן כשאין אינטרנט וטלוויזיה? מה קורה כשנגמר האוכל לפני שהסירה מגיעה עם אספקה חדשה? מגדלורים הם יותר מסתם מבנים - הם סמל של תקווה, הדרכה ובטיחות. ולמרות שהטכנולוגיה המודרנית החליפה במידה רבה את תפקידם המקורי, הם ממשיכים לעמוד כשומרים שקטים על חופינו, ומזכירים לנו על החשיבות של אור במקומות חשוכים.

אז אתמול, במשחק של ארגנטינה נגד אוסטריה במונדיאל 2026, קרה דבר שלא קרה לשום שחקן כדורגל בהיסטוריה: ליאו מסי כבש את שערו ה-18 בגביעי עולם, ועקף את כל מי שקדם לו. אבל הסיפור המדהים הזה הוא בעצם גם שיעור מצוין במדעים - ובעיקר פיזיקה + מתמטיקה - כי כדורגל, מתחת לכל הריצות וההתרגשות, הוא בעצם מדע אחד גדול שקופץ בין הרגליים של השחקנים. בואו נבין מה בדיוק קורה כשמסי (או כל כדורגלן אחר) בועט בכדור. אפקט מגנוס: הסוד מאחורי כדור ה"בננה" ראיתם פעם בעיטה חופשית שבה הכדור פתאום "מחליט" לפנות בזווית, כאילו יש לו דעה משלו? זה לא קסם - זו פיזיקה טהורה, ואפילו עם שם - "אפקט מגנוס", על שם המדען הגרמני גוסטב מגנוס שתיאר אותו במאה ה-19. איך זה עובד? כשכדורגלן בועט בכדור ונותן לו סיחרור (ספין), הכדור לא רק נוסע קדימה - הוא גם מסתובב על צירו. הסחרור משנה את מהירות זרימת האוויר שסביב הכדור: בצד אחד שלו האוויר זורם מהר יותר, ובצד השני הוא זורם לאט יותר (כי הוא "נגד" כיוון הסחרור). הפרש המהירויות הזה יוצר הפרשי לחץ בין שני הצדדים, וההפרש בלחץ מסיט את הכדור לכיוון מסוים - וכך נוצר מסלול ה'בננה' המעוקל המפורסם. שני גורמים נוספים שמשפיעים על המסלול: מהירות התחלתית - כמה חזק בועטים. זה קובע את הטווח שהכדור יעבור, את הגובה שלו ואת חדות העקומה. זווית השיגור - הזווית שבה הכדור עוזב את הרגל. זווית גבוהה יותר שולחת את הכדור גבוה ורחוק יותר, אבל גם משאירה אותו זמן רב יותר באוויר. אבל גם: כוח כבידה - בלי קשר לכל הסחרור והזוויות, הכבידה היא שמושכת את הכדור חזרה למטה בסוף, ולא משנה כמה חזק בעטו בו. חיכוך עם האוויר (גרר) - האוויר מתנגד לתנועת הכדור ומאט אותו, וזו הסיבה שאפעלו בעיטה חזקה במיוחד תאבד את המהירות במהלך הדרך. ניסוי קטן לעשות בבית 🧪 (#לאבאמת בבית! בחצר, בגינה, בפארק. רק לא בבית...) קחו כדור ונסו לבעוט בו פעמיים: פעם חזק וישר, בלי לתת לו סחרור, ופעם עם "חיתוך" של כף הרגל שגורם לו להסתובב. שימו לב להבדל במסלול - בלי סחרור הכדור יטוס (פחות או יותר) בקו ישר, ועם סחרור - הוא יתעקל. והנה, התנסתם באפקט מגנוס בעצמכם! הידעת? ☝️ ככל שהכדור מסתובב מהר יותר, כך הפנייה שלו חדה יותר. שחקנים מקצועיים יכולים לגרום לכדור להסתובב יותר מ-10 סיבובים בשנייה! גיאומטריה של בעיטה חופשית: מתמטיקה על המגרש בעיטה חופשית טובה היא בעצם תרגיל בגיאומטריה שמתבצע תוך שניות, בלי מחשבון ובלי דף. זווית הבעיטה: השוער והשחקנים מהקבוצה היריבה בונים "קיר" של שחקנים שמטרתו לחסום קטע מסוים מהשער. השחקן הבועט צריך לחשב באיזו זווית עליו לבעוט כדי שהכדור יעקוף את הקיר (מלמעלה או מהצד!) אך עדיין ייכנס למסגרת השער. "סגירת זווית" של שוערים: כשחלוץ מתקרב לשער עם הכדור, שוער טוב לא נשאר במקום - הוא יוצא קדימה. ככל שהוא קרוב יותר לחלוץ, כך הזווית הפתוחה של השער מצטמצמת מנקודת המבט של הבועט, ויש פחות "מקום" לכוון אליו את הכדור. זו הסיבה שהמונח המקצועי הוא גם מתמטי - "לסגור זווית" - כי זה הכי תרגיל גיאומטרי חי. מרחק ויעילות: ככל שהמרחק מהשער גדול יותר, השוער "מכסה" יותר משטח, אבל גם לבועט נשאר פחות זמן תגובה לכוון מדויק. יש איזון מתמטי בין מרחק, זווית ומהירות הבעיטה שמשפיע על הסיכוי לכבוש גול. ואם אתם רוצים להבין למה לנעלי כדורגל יש פקקים ואיך הם תורמים לדיוק כזה, לכו לקרוא את הפוסט עליהם... סטטיסטיקת פנדלים: גם הגדולים מפספסים אז כאמור, מסי הבקיע אתמול 2 גולים ובכך שבר את שיא כל הזמנים. אבל הוא גם עשה משהו שלא רצה לעשות: הוא החמיץ פנדל, ובכך גם הפך לשחקן הראשון בהיסטוריה של המונדיאלים שהחמיץ שלושה פנדלים בקריירה (לא כולל בעיטות הכרעה) - אחרי החמצות מול איסלנד ב-2018 ופולין ב-2022. מצד שני, הוא גם השחקן שבעט הכי הרבה פנדלים בהיסטוריית המונדיאל - 7 ניסיונות, מתוכם כבש 4. ובגלל, נבחרת ארגנטינה כבשה רק 12 מתוך 17 הפנדלים שלה בכל תולדות המונדיאלים - שזה כ-71% הצלחה, האחוז הנמוך ביותר מבין כל הנבחרות שבעטו לפחות 10 פנדלים בטורניר. ועדיין היא אחת הנבחרות הטובות... ולמה זה קשור למתמטיקה? כי סטטיסטיקה היא בדיוק הכלי שמראה לנו שאפילו ההצלחה הגדולה ביותר היא לא 100%. גם השחקן הטוב בהיסטוריה מפסיד פעם בכמה. וזה מה שמיוחד בסטטיסטיקה - היא לא מסתכלת על בעיטה אחת, אלא על התמונה הרחבה, על עשרות ניסיונות לאורך שנים. הידעת? 🥅 שוערים לומדים לנתח לאן בועטים שחקנים יריבים על סמך נתונים סטטיסטיים מקדימים - לרוב הם "מנחשים" עם הסטטיסטיקה, כך שההחלטה לקפוץ ימינה או שמאלה, היא לא ממש מקרית. מתמטיקה של שיאים מסי כבש 18 שערים במונדיאלים, מפוזרים על פני שישה טורנירים שונים (2006, 2014, 2018, 2022, 2026 - כשבמונדיאל 2010 הוא לא כבש בכלל 😱). לפניו בפסגה היה מירוסלב קלוזה מגרמניה עם 16 שערים (שיא שהחזיק מאז 2014. תחשבו שהשיא של מסי הוא אחרי 16 שנים!), ולפניו רונאלדו הברזילאי עם 15 שערים, וגרד מולר הגרמני (שוב גרמניה 🇩🇪) עם 14. היריב היחיד שיכול עדיין לאיים על השיא הנוכחי הוא קיליאן אמבפה מצרפת, שכבר מחזיק ב-14 שערים, ועדיין משחק, באותו מונדיאל, כך שיש למה לצפות... איפה הבעיה בסטטיסטיקה? אם מחלקים את 18 השערים של מסי ב-6 הטורנירים שבהם הוא השתתף, מקבלים ממוצע של 3 שערים לטורניר. אבל זה מספר מטעה - כי במונדיאל 2010 הוא כבש אפס שערים, ובמונדיאל 2022 הוא כבש שבעה. זה שיעור טוב לזכור: ממוצעים לא מספרים את כל הסיפור, ולכן כדאי להסתכל גם על הפיזור של המספרים, ולא רק על הממוצע שלהם. (מי אמר שמתמטיקה זה מהשטן ולא משהו כייפי, כשמבינים אותה?) והנה עוד שיא מתמטי של מסי: מסי כבש שלושער מול אלג'יריה במשחק הפתיחה בגיל 38 שנים ו-357 יום, מה שהפך אותו לשחקן המבוגר ביותר בהיסטוריה שכבש שלושער במונדיאל - והוא שבר בכך שיא שהיה שייך לכריסטיאנו רונאלדו. אווירודינמיקה: למה כדור המונדיאל "עף מוזר" כל כמה שנים, כדורי המונדיאל מתחדשים בעיצוב - וזה לא רק עניין אסתטי, אלא פיזיקה לכל דבר. כדור שעשוי ממשושים וממחומשים מחוברים (כמו בכדורי הכדורגל הקלאסיים) נע באוויר בצורה צפויה יחסית, כי התפר בין החלקים יוצר "חיכוך אוויר" שעוזר לכדור לשמור על מסלול יציב. כדורים מודרניים - שעשויים מפחות פאנלים וחלקים, ולעתים עם פני שטח חלקים יותר - יכולים להיות פחות צפויים באוויר. זה קורה כי פחות תפרים משנה את האופן שבו האוויר זורם סביב הכדור ונצמד לפני השטח שלו. והתוצאה? שוערים מתלוננים שכדורים חדשים "רוקדים" באוויר בדרך לא צפויה, במיוחד בבעיטות חזקות ומיוחדות שמכונות knuckleball - בעיטה כמעט בלי סחרור בכלל, שגורמת לכדור לזוז באופן בלתי צפוי בגלל זרימת אוויר לא סימטרית. על ההיסטוריה של כדורי הרגל תוכלו לקרוא גם בפוסט על הכדורגל. מרחק וקצב ריצה: הגוף כמכונה מתמטית שחקן כדורגל לא רק בועט - הוא גם רץ. הרבה. שחקן שדה רץ בממוצע בין 10 ל-12 קילומטר במשחק שלם. חלק מהריצות הן בקצב הליכה, אבל חלק הן ספרינטים מהירים. שחקנים מובילים יכולים להגיע למהירות של 30-34 קמ"ש בריצה מהירה. במשחק שלם שורפים בממוצע בין 1,000 ל-1,500 קלוריות, תלוי כמובן בעמדת השחקן ובעצימות המשחק. מסי, ביצע את הריצה הזאת לכל אורך הקריירה שלו במונדיאלים - מהר יותר ויותר זריז ממה שמקובל לחשוב בגילו (39). רגע של מחשבה 🤔 אם שחקן רץ 11 קילומטר במשחק, ומשחק 90 דקות - כמה מטרים בממוצע הוא רץ בכל דקה? ומה אתם חושבים, אם הוא לא רץ באופן שווה כל הזמן אלא רק בפרצי ספרינט, מה זה אומר על קצב הריצה שלו ברגעים הקריטיים של המשחק? אז מי אמר שמדע זה רק מבחנים וספרים? מסי אולי לא חשב על אפקט מגנוס כשהוא בעט בכדור, אבל הפיזיקה הייתה איתו בכל בעיטה. ככה זה עם מדע - הוא מסתתר בכל מקום, מהמגרש ועד המטבח, וכל מה שתלמדו עליו היום יכול לעזור לכם להיות טובים יותר במה שאתם אוהבים - בין אם זה כדורגל, ריקוד, בנייה, או כל דבר אחר שתחליטו לעשות בחיים. ⚽🧠

בני האצטקים - שבכלל קראו לעצמם מקסיקה (Mexica) - ולכן מקסיקו... - בנו אימפריה ענקית במרכז מקסיקו בין המאות ה-14 וה-16 לספירה, עם עיר בירה בשם טנוצ'טיטלן - שנבנתה על אי בתוך אגם, עם תעלות מים במקום רחובות (כן, קצת כמו ונציה...). אגב, מקסיקו סיטי בנויה על שרידיה. הם אפילו יצרו צ'ינאמפס - איים מלאכותיים שנבנו בתוך האגם עצמו - לצורך חקלאות, כשיטה מתוחכמת שאפשרה להם להאכיל את עיר הבירה הענקית בלב המים. לתרבות הזאת הייתה את אחת המיתולוגיות הדרמטיות בהיסטוריה האנושית: עולם של אלי שמש ואלי מלחמה, מפלצות ים ועולם תחתון רב-שכבתי, ונחשים עטורי נוצות (מכונפים) שמלמדים את בני האדם חכמה. הידעת? שפת האצטקים, נאהואטל, עדיין מדוברת היום - כ-1.7 מיליון איש מדברים בה במקסיקו. יש אפילו מילים שאנחנו משתמשים בהן ביומיום - ושהגיעו דווקא מהנאהואטל: שוקולד (xocolatl), עגבניה (tomatl), אבוקדו (ahuacatl), ואפילו צ'ילי. ספויילר: 🌞 השאלה הכי גדולה: מי שומר על השמש? במרכז המיתולוגיה האצטקית עמד פחד אמיתי ועמוק: שהשמש תיכבה. האצטקים האמינו שאנחנו חיים ב"עולם החמישי" - כי ארבעת העולמות שקדמו לו כבר נהרסו. כל עולם, לפי האמונה שלהם, נשלט על ידי שמש אחרת, וכל שמש כזאת נהרסה בדרך אחרת: אחת נאכלה על ידי יגוארים, אחרת נהרסה בסופת רוחות, אחרת בגשם של אש, ואחת בשיטפון ענק. השמש שלנו - "נאהואי אולין", שמשמעותה "תנועה" - גם היא תיהרס, לפי האמונה, בעקבות רעידת אדמה גדולה. כדי לדחות את הקץ, צריך לשמור שהשמש תישאר בתנועה - ולהזין אותה. כאן נכנסת האמונה האצטקית בדם כמקור של חיים: האצטקים ראו בדם את הכוח המניע של היקום - ממש כמו שהלב מזרים את הדם בגוף האדם ושומר אותו חי, כך הדם האנושי שומר גם על תנועת השמש וגם על קיום העולם, לא רק על האדם עצמו. זו הסיבה לקורבנות האדם בטקסים של האצטקים. זה לא נעשה ממקום של רוע ואכזריות, אלא מתוך אמונה עמוקה שהעולם יפסיק להתקיים בלעדיהם. הידעתם? עד היום החוקרים חלוקים ביניהם לגבי היקף הקורבנות. המספרים שמופיעים בחלק מהמקורות ההיסטוריים מוטלים בספק, והויכוח בין חוקרים לגבי דיוקם הוא לגמרי אמיתי. ⚡ האל הכי חזק: הויצילופוצ'טלי אם יש פנתיאון ויש בו "אלוף", אצל האצטקים זה הויצילופוצ'טלי - ופירוש שמו הוא "יונק הדבש של הדרום". הוא אל שמזוהה עם השמש ועם המלחמה, האל הלאומי של האצטקים, ולכבודו נבנה מקדש ענק בראש הפירמידה הגדולה של טנוצ'טיטלן. האמונה אומרת שהויצילופוצ'טלי נולד בצורה מוזרה במיוחד. אמו, קואטליקווה, הייתה האלה הגדולה, ואחיו ואחיותיו (בהנהגת אחותו קויאולשאוקי) ניסו להרוג את האם לפני שהספיקה ללדת אותו. הויצילופוצ'טלי נולד מיד כלוחם מזוין, ניצח את כולם, והפיל את אחותו קויאולשאוקי מההר כשהיא מתפרקת לחתיכות. לפי האמונה, כל יום הויצילופוצ'טלי (המזוהה עם השמש) מנצח את הכוכבים ואת הירח מחדש - ומה שאנחנו קוראים לו "זריחה", זה בעצם הניצחון הזה שמתחדש מדי יום. הידעת? הלוחמים שנפלו בקרב האמינו שהם הופכים לציפורים שיסייעו לשמש במסעה היומי. 🌧️ טלאלוק - האל הרטוב לצד אל המלחמה, עמד בפסגת הפירמידה הגדולה גם מקדש לאל נוסף: טלאלוק, אל הגשם והמים. לחקלאים האצטקים, שגידלו תירס, שעועית ודלעת, טלאלוק היה חשוב לא פחות - כי בלי גשם, אין יבול, ואין עם מה להאכיל את האימפריה. טלאלוק מתואר עם עיניים גדולות ועגולות ושיניים דמויות נחש. לטלאלוק היה עולם משלו - טלאלוקן - לשם הגיעו אחרי מותם כל מי שמת בהצפה, ממכת ברק, מטביעה או ממחלות שקשורות למים. 🐍 הנחש המכונף: קצלקואטל האל האצטקי שהכי קל לזכור הוא קצלקואטל - שמו הוא שילוב של שתי מילים: "קצל" (ציפור קצל, עם נוצות ירוקות זוהרות) ו"קואטל" (נחש). ולכן, כשמו כן הוא - נחש עטור נוצות (מכונף). נחש ענקי, מכוסה נוצות ירוקות, שמסוגל לעוף. אבל קצלקואטל לא היה אל מלחמה. הוא היה אל הרוח, החכמה, הידע והפולחן. הוא זה שלימד את בני האדם חקלאות, כתיבה, לוחות שנה וחוקי החברה. בגרסאות רבות הוא נחשב לבורא האדם עצמו - שירד לשאול ואסף עצמות של בני אדם קדמונים, ערבב אותן עם דמו, וכך ברא את המין האנושי. אבל יש לו גם סיפור טרגי: קצלקואטל שלט בטולה, העיר הגדולה, אבל יריבו טזקאטליפוקה (אל הלילה) הערים עליו - גרם לו להשתכר ולעשות דברים ש-איך להגיד-לא מתאימים לאל. קצלקואטל התבייש ועזב, הפליג מזרחה על רפסודה של נחשים, והבטיח לחזור. כשהספרדים הגיעו ממזרח ב-1519 (ובראשם הרנאן קורטס, שנחת בחופי מקסיקו של ימינו - אותה שנה בדיוק שבה יצא פרדיננד מגלן למסע הקפת העולם), יש מקורות שטוענים שהקיסר האצטקי מוקטזומה חשב לרגע שזה קצלקואטל שחוזר - אבל חוקרים רבים מטילים בכך ספק ורואים בזה אולי סיפור שנוצר בדיעבד. בכל מקרה, הייתה לה (לפגישה ההיא) תוצאות היסטוריות כבדות לעם האצטקי 😞. 🌑 השאול המפחיד: מיקטלן אצל האצטקים, אחרי המוות לא הולכים ישירות לגן עדן - הולכים למיקטלן, עולם התחתון שמורכב מתשע רמות שצריך לעבור דרכן. המסע נמשך ארבע שנים, וכל רמה מציבה מכשול אחר: רמה 1: חציית נהר רחב ומסוכן (לכן נהגו לקבור את המתים עם כלב, שאמור לעזור לחצות את הנהר. למה דווקא כלב ולא סירה למשל? לאצטקים הפתרונות...) רמות 2-8: מכשולים שכללו רוחות קרות, שדות רוח דוקרות, מדבריות קפואות, וכל מיני מקומות שאסור לזוז בהם כלל רמה 9: הגעה לממלכת מיקטלנטקוהטלי, אל המוות - שמתואר עם גוף של שלד וראש גולגולת מה שמעניין, זה שלא כולם הלכו למיקטלן. לפי האמונה האצטקית, גורל האדם אחרי מותו נקבע לא לפי מעשיו אלא לפי אופן מותו. נופלים בקרב, נשים שמתות בלידה, וקורבנות - הגיעו לעולמות טובים יותר. מי שמת מוות רגיל - ירד למיקטלן ולא 'נהנה' מקיצור דרך... הידעת? הפסטיבל המקסיקני "יום המתים" (Día de Muertos), שמפורסם בצבעוניות ובגולגולות מקושטות, נובע ממסורות אצטקיות עתיקות שהתמזגו עם הקתוליות לאחר הכיבוש הספרדי. האצטקים חגגו חודש שלם (לפי לוח השנה שלהם!) שהוקדש לכיבוד המתים. 🐆 הלוחמים הכי מגניבים: נשרים ויגוארים האצטקים חילקו את לוחמיהם המובחרים ל-2 קבוצות מיתולוגיות: לוחמי הנשר - הנשרים קדושים לשמש. לוחמים שהצטיינו בקרב ונחשבו ראויים ללוות את השמש במסעה. הם חבשו קסדות בצורת ראש נשר והלבוש שלהם היה מעוטר בנוצות. לוחמי היגואר - היגואר קדוש ללילה, ולכן לוחמים אלו ייצגו את כוחו של הלילה. הם לבשו עורות יגואר שלמים בקרב. שתי הקבוצות היו סוג-של יחידות עילית - קבוצות יוקרתיות שדרשו הוכחת אומץ בקרב. לוחם שהיה באחת מהקבוצות הללו קיבל זכויות מיוחדות וכבוד עצום. 🐊 המפלצות של האצטקים ציפקטלי - זאת המפלצת הראשית: יצור ענק שנראה כמו חיבור של תנין, דג וצפרדע, אבל לא עם פה אחד אלא עם מלא פיות - בכל מפרקי גופו. לפי המיתוס, כדור הארץ עצמו נוצר מגופה של ציפקטלי - האלים חצו אותה לשניים, מחצי אחד יצרו את הארץ ומהחצי השני את השמיים. שולוטל - אל בדמות כלב ערום מכוסה קמטים. הוא ליווה את המתים במסע למיקטלן (כפי שהזכרנו). שולוטל נחשב ליצור בין-עולמי, כזה שמתווך בין עולם החיים לעולם המתים. אגב, גזע הכלבים המקסיקני העתיק שולואיצקווינטלי (Xoloitzcuintli) נקרא על שמו, ונחשב מאז ומתמיד ללוויה הנאמנה של הנשמות בדרכן לעולם הבא. אהואיזוטל - מפלצת מיימית שחיה בנהרות ואגמים, עם ידיים שיוצאות מקצה הזנב שלה. היא פיתתה אנשים להתקרב אליה בעזרת קולות שנשמעו כמו בכי של תינוק. ומי שהתקרב? היא גררה למים. הידעת? הרעיון של יצור מימי שמפתה בני אדם רק כדי להטביע אותם, מוכר גם ממיתולוגיות אחרות - למשל הקלפי (Kelpie) במיתולוגיה האירית והקלטית: סוס-מים יפהפה ומסוכן שמפתה אנשים לרכוב עליו, ואז צולל איתם למעמקים. אפשר לקרוא עליו ועל עוד יצורים קסומים במיתולוגיה האירית. 🌟 מי האל הכי מפחיד? טזקאטליפוקה - פירוש שמו "המראה שמעלה עשן". הוא אל הלילה, החושך והריב. לעומת קצלקואטל - שהוא מאיר ונדיב - טזקאטליפוקה הוא ההפך הגמור. הוא נשא עמו מראה שחורה קסומה בה יכול היה לראות את מחשבות הבריות, ומי שהסתכל בה ישירות - היה בצרות. האצטקים האמינו שהוא יכול להגיח בלילה בצורת שלד שמשמיע קולות מפחידים. 🏛️ הפירמידה הגדולה: טמפלו מאיור במרכז טנוצ'טיטלן עמד הטמפלו מאיור ("המקדש הגדול") - פירמידה כפולה עם שני מקדשים בפסגתה: אחד לאל המלחמה הויצילופוצ'טלי, ואחד לאל הגשם טלאלוק. הפירמידה הזו שוחזרה ונבנתה מחדש שבע פעמים - כל שליט הוסיף שכבה חדשה מעל הישנה, כך שבתוכה קבורות שש גרסאות קודמות. כיום, בלב מקסיקו סיטי, ניתן לבקר בחפירות הארכיאולוגיות שחושפות את שרידיה. הידעת? כשהספרדים כבשו את טנוצ'טיטלן ב-1521, הם בנו את הקתדרלה הגדולה שלהם בדיוק מעל הריסות טמפלו מאיור - ולא רחוק ממנה את "כיכר הזוקאלו", הכיכר הראשית של מקסיקו סיטי, שהיא אחת הגדולות בעולם. 🔍 מה הכי מוזר? ב-1978, פועלים שחפרו תעלות חשמל בלב מקסיקו סיטי גילו לפתע אבן ענקית של 3.5 טון עם פיסול מורכב - לוח האבן של קויאולשאוקי נמצא למרגלות הפירמידה (בדיוק איפה שהמיתוס אמר שתהיה) - מפורקת לחתיכות למרגלות ההר. הגילוי הוביל לחפירה ארכיאולוגית שנמשכת עד היום. תציצו בסרטון ☝️. הידעת? גם לאצטקים היה לוח שנה מורכב ומדויק, בנוי משתי מערכות מקבילות שנפגשו רק כל 52 שנה - בדומה למבנה לוח השנה ששימש גם את בני המאיה ועמים נוספים באזור מרכז אמריקה, שכולם חלקו עקרונות לוח שנה דומים. אפשר לקרוא עוד על המיתולוגיה של המאיה כאן. 📖 המורשת שנשארה הספרדים הרסו את רוב הכתבים האצטקיים - הקודקסים - בשרפות (זוכרים? קודקס זה כשחיברו את פיסות העור הכתובות יחד לצורה של מה שאנחנו קוראים ספר, שזה יותר קל לקרוא ולנייד מאשר הקלף המגולגל). ולמרות זאת, בכל זאת שרדו כמה קודקסים (כמו קודקס בורג'יה וקודקס מנדוסה) שבזכותם אנחנו יודעים על המיתולוגיה האצטקית, על אמונות, מיתוסים וגם על חיי היומיום של התרבות שהיתה פעם ואיננה עוד. גם שמות כמו מוקטזומה וסיפורים על קצלקואטל שרדו בזיכרון קולקטיבי ובמחקרים ארכיאולוגים נרחבים שממשיכים עד היום.

מה זה בעצם אמנות קינטית? המילה "קינֵטי" מגיעה מהמילה היוונית kinesis, שפירושה תנועה. ולכן אמנות קינטית היא כל יצירת אמנות ש...זזה: או שהיא תלויה בתנועה, או שהתנועה היא חלק מהאפקט שלה: למשל, פסלים שמסתובבים ברוח, מובייל שמתנדנד מעל עריסת התינוק, מבנה שמשתנה כשמסתכלים עליו מזווית אחרת. וכאן טמון הבדל חשוב שכדאי להכיר: תנועה אמיתית (פיזית) - כשהיצירה עצמה זזה, בעזרת רוח, מנוע, מים, או מגע של הצופה. לדוגמא: תנועה מדומה (אופטית) - כשהיצירה עצמה לא זזה בכלל, אבל הצופה מרגיש כאילו משהו זז שם, רק בגלל אשליות אופטיות, צבעים וקווים. זה נקרא אופ ארט (Op Art), והוא קרוב מאוד לאמנות הקינטית, אבל לא בדיוק אותו דבר. 🐣 הידעת? יעקב אגם (ההוא מהמזרקה בדיזינגוף) עבד ב-2 התחומים גם יחד. גם פסלים שזזים פיזית, וגם תבליטים צבעוניים שבהם הצורה והצבעים משתנים לחלוטין כשהצופה הולך לידם ומשנה את הזווית, בלי שהיצירה עצמה זזה אפילו סנטימטר. האם זאת אמנות עתיקה, או רק המצאה מודרנית? 🏺 זאת שאלה מצוינת, והתשובה מורכבת קצת. כתופעה אמנותית עם שם ותנועה מוגדרת, אמנות קינטית היא יצירה של המאה ה-20. השם עצמו נטבע רק בשנת 1920, במניפסט של האמנים הקונסטרוקטיביסטים גאבו ופבזנר, שקראו לשלב "תנועה" כחלק בסיסי באמנות. אחר כך, בשנות ה-50 וה-60, אמנים כמו אלכסנדר קאלדר (ממציא ה"מובייל" המודרני), מרסל דושאן, ז'אן טינגלי, ויעקב אגם שלנו - פיתחו והפכו את הזרם לתנועה אמנותית של ממש, עם תערוכות, גלריות וקהל עולמי שהלך וגדל. אבל הרעיון של דברים שזזים ויוצרים אפקט אמנותי או מהפנט הוא הרבה יותר עתיק. כבר בעולם העתיק היו: בובות מצריות עם חוטים, שמשכו את הזרועות והרגליים שלהן בטקסים דתיים, לפני אלפי שנים. שעוני מים (קלפסידרות) ביוון העתיקה ובעולם ההלניסטי, שהיו לא רק כלים מדויקים אלא גם יצירות אמנות ומחשבה. אוטומטים - מכשירים מכניים שחיקו תנועה של בני אדם ובעלי חיים, שהתפתחו בסין העתיקה וגם באירופה של המאה ה-18, כמו הדמות המפורסמת "הסופר" של פייר ז'אקה-דרוז, בובה עם כ-6,000 חלקים נעים שיכולה לכתוב משפטים בעצמה (כן, גם לנו זה נשמע כאילו המציאו את הרובוט דמוי האדם הרבה לפני שחלמנו על רובוטים). אז אפשר להגיד שהרצון האנושי ליצור דברים שזזים, ולחקור את הקשר בין אמנות לתנועה, הוא עתיק כמו האדם עצמו - אבל אמנות קינטית כזרם אמנותי מוגדר, עם שם, תאוריה ואמנים שמזדהים איתו, היא תופעה מודרנית שהתפתחה במאה ה-20. במקום שאחד רואה זבל - אחר רואה אמנות קינטית שאפשר ליצור ולתת לרוח להזיז. זה למשל צולם בירושלים בחצר של בית משותף רגיל. ביום שבו הרוח נושבת - הכל זז (ולפעמים אפילו משמיע קולות קלים...). ואם תקליקו על התמונה תגיעו לכתובת של החצר החביבה הזאת... צילום עדי ברטשניידר מי היה יעקב אגם? 🎨 יעקב אגם נולד ב-1928 עם שם המשפחה גיבשטיין בראשון לציון. אביו היה רב. הוא למד אמנות בבצלאל בירושלים, ואחר כך בציריך ובפריז, שם התגורר רוב חייו. בגיל 27, ב-1955, הציג בפריז יצירות ראשוניות שנחשבות לאחת מנקודות הפתיחה של זרם האמנות הקינטית כולו. מה הופך את היצירות שלו למיוחדות? הוא פיתח טכניקה שנקראת "אגמוגרף" - תבליטים שמחולקים לפסים, ובהם הצורה והצבעים שאתם רואים משתנים לחלוטין בהתאם לזווית שממנה מסתכלים על היצירה. (הי, תוכלו להתנסות ביצירה כזאת בעצמכם בפוסט שבלינק שכאן (הקליקו)) בשנות ה-70 הוא יצר פסלים שמשלבים מים, אש ומוזיקה ביחד, מופעלים על ידי מחשב - כמו המזרקה המוכרת "אש ומים" בכיכר דיזנגוף בתל אביב שנקראת "אש ומים". יצירותיו הוצגו במוזיאונים המובילים בעולם כמו הגוגנהיים בניו יורק, מרכז פומפידו בפריז, ואפילו בארמון האליזה ובבית הלבן. לפני כמעט 10 שנים, ב-2017, נפתח בראשון לציון (רח' מישר 1), העיר שבה נולד, מוזיאון שלם המוקדש כולו ליצירתו ולתחום האמנות הקינטית. הנה ווייז לשם. 🐣 הידעת? באמנות של אגם אין באמת רגע אחד "סופי" שאפשר לתפוס בתמונה. אגם עצמו אמר שהמציאות, בתפיסתו, היא תמיד בתנועה ובהשתנות, ושאי אפשר לייצג אותה נכון ביצירה סטטית אחת. רגע ליצור: בואו נכין אמנות קינטית בעצמנו! ✋🎨 עכשיו, כשאנחנו מבינים מה זאת אמנות קינטית, הגיע הזמן להפוך לאמנים קינטיים בעצמנו. קבלו חמישה פרויקטים של יצירה קינטית. פרויקט 1: מובייל מאוזן בסטייל קאלדר 🌬️ מתאים לכל גיל ולא דורש ציוד מיוחד מה צריך: קרטון או נייר עבה, מספריים, חוטי תפירה או חוטי דיג, מקלות (אפשר של שיפודים או ענפים דקים), צבעים. מה עושים? גזרו כמה צורות שטוחות בצבעים שונים - עיגולים, משולשים, צורות חופשיות. תלו כל צורה על חוט. קשרו את החוטים למקל אחד, ואז קשרו שני מקלות זה לזה בצורת "+" או "ד" הזיזו את נקודות החיבור (מרכז הכובד) עד שהמובייל שלכם יהיה מאוזן ולא ייטה לכיוון אחד. תלו במקום שיש בו תנודת אוויר, וצפו בו זז לבד! אגב, אם יש לכם אוסף של צדפים - תוכלו ליצור מהם מובייל חביב גם כן (הקליקו על הלינק) רגע של מדע: זה בדיוק העיקרון שעליו עבד האמן אלכסנדר קלדר, שהמציא את צורת המובייל המודרנית - איזון משקלים סביב נקודת תלייה, כך שכל שינוי קטן ברוח גורם לתנועה אחרת. פרויקט 2: ספינר נייר עם תיאוריית צבעים 🎡 גם זה לכל גיל ובלי חומרים מיוחדים. מה צריך: קרטון, צבעים, מספריים, חוט או 2 קשיות. מה עושים? גזרו עיגול קרטון ועיגול נוסף בגודל זהה. צבעו אחד מהם עם פסים בצבעים שונים (למשל אדום וצהוב לצד אחד, כחול וצהוב לצד שני). הדביקו את שני העיגולים יחד, צבע מול צבע. עשו שני חורים קטנים בלב העיגול המודבק, והעבירו בהם חוט בערך באורך 70 ס"מ. קשרו את קצוות החוט. סבבו את העיגול כמה פעמים כדי לסובב את החוט, ואז משכו את שני הקצוות בבת אחת. כשהעיגול יסתובב מהר, תראו את הצבעים מתערבבים לכם מול העיניים - אדום וצהוב יוצרים כתום, כחול וצהוב יוצרים ירוק. זאת בעצם דוגמה חיה לאיך שהעין שלנו תופסת תנועה וצבע ביחד. פרויקט 3: ציפור ש'עפה' 🦅 פרויקט 4: דג נייר שזז 🐟 פרויקט 5: פיסול בחוט ברזל 🎡 פשוט, לא תלת מימד, אבל כשמניחים את זה על משהו - זה זז. אגב, גם הצורות והצבעים של הקליידוסקופ זה סוג של אמנות שזזה, לא? הקליקו כדי להכין רגע למחשבה 💭 יעקב אגם תמיד אמר שהמציאות היא לא משהו קבוע, אלא דבר שמשתנה כל הזמן. בפעם הבאה כשתסתכלו על משהו שנראה "קבוע" - עץ, חדר, אפילו על עצמכם במראה - נסו לחשוב: מה זז כאן בעצם, גם אם לא ממש שמנו אליו לב?

נסיך שגדל בלי לדעת שהוא נסיך, אבא שמחפש את בנו, נבל שמתכנן להשתלט על כל האולימפוס. וילד עם כוח על-אנושי שמנסה להבין לאן הוא שייך. הרקולס של דיסני (מ-1997) הוא אולי סרט ישן אבל עדיין מצחיק, מרגש וכייף לצפייה גם היום. 🏺 על מה הסרט? הרקולס נולד על הר האולימפוס כבנם של האל זאוס ואשתו הרה. אבל האדס - אחיו של זאוס ואל השאול - מגלה שהרקולס עלול לקלקל את תוכניותיו לכבוש את האולימפוס, ושולח את עוזריו לחסל אותו. הם מצליחים לחטוף אותו ולהפוך אותו לבן תמותה (כלומר בנאדם כמונו...) - אבל הם לא מסיימים את העבודה. הרקולס גדל בין בני תמותה, לא יודע מאיפה הגיע, ויש לו כוח אדיר שהוא לא יודע איך לשלוט בו. כדי לחזור להר האולימפוס ולהפוך שוב לאל, הוא חייב להיות גיבור אמיתי - וזה, מסתבר, הרבה יותר מסובך ממה שנדמה. 🎭 אנקדוטות שאולי לא ידעתם... הדמות של האדס בסרט אמורה הייתה להיות שקטה, מאיימת ואיטית. אבל כשהשחקן ג'יימס וודס הגיע לאולפן ופתח את הפה - הכל השתנה. הוא דיבר במהירות מסחררת ואילתר המון שורות שלא היו בתסריט. הצוות שלא ציפה לזה הבין מיד: זה בדיוק מה שהדמות צריכה. המאייר שאחראי על האנימציה של האדס סיפר שהכי קשה היה לצייר אותו בגלל שהוא מדבר כל כך מהר - לפעמים לקח לו שבועיים לאייר שנייה אחת של דיאלוג. עיצוב הדמויות בסרט התבסס על הצייר הבריטי ג'רלד סקארף (Gerald Scarfe), שייצר למעלה מ-700 עיצובי דמויות שונים. צוות הסרט יצא לטיולי מחקר ביוון ובטורקיה כדי לעצב את הרקעים כמה שיותר קרוב למקומות העלילה. בסצנת הקרב עם ההידרה - המפלצת עם הראשים הרבים - השתמשו ליצירת האנימציה בטכנולוגיה ממוחשבת ולא באנימציה מסורתית שצויירה ביד, כמקובל בתקופה ההיא. זה היה חלק מהניסויים שדיסני עשתה בשנות ה-90 בשילוב בין אנימציה קלאסית לגרפיקה ממוחשבת. מה אתם אומרים, הצליח להם? הסצנה שבה הרקולס הקטן מתמודד עם שני נחשים נלקחה מהסיפור המקורי במיתולוגיה היוונית, שם הרה שלחה 2 נחשים להרקולס התינוק במטרה שהם יכישו אותו והוא, יחוסל, אבל התינוק הזה - כיאה לדמות החזקה בת האל שהוא - פשוט תפס אותם בידו. 🏛️ הרקולס של דיסני מול הרקולס מהמיתולוגיה האמיתית הסרט - כמובן - לוקח לעצמו חופש יצירתי משמעותי לעומת המקור המיתולוגי - וזה בכוונה. במיתולוגיה, הרקולס הוא בנו של זאוס מאישה רגילה בשם אלקמנה. הרה, אשתו של זאוס, הפכה (למעשה) לאמו החורגת והקינאה גרמה לה לשנוא אותו מאוד. המיתולוגיה היוונית הרבה יותר אפלה מהסרט: הרקולס המקורי הרג בטעות את אשתו וילדיו, ולכן נאלץ לכפר על חטאיו באמצעות 12 משימות קשות. דיסני, כצפוי, החליטו לוותר על החלק הזה. הידעת? 🌍 על שמו של הרקולס נקראו "עמודי הרקולס" - שני צוקים שמסמנים את הכניסה המזרחית למיצר גיברלטר, בין ספרד לאפריקה. הרומאים האמינו שהרקולס בעצמו הציב אותם שם כסימן לקצה העולם הנודע, כדי שסירות יזהרו שלא לצאת משם אל הלא נודע. 🎬 למי זה מתאים? הסרט קצת יותר אפל ואינטנסיבי מסתם אנימציה ולכן ההמלצה היא מגיל 7+ . יש בו יצורים מפחידים, קרבות והאדס עצמו שיכול להבהיל ילדים צעירים. בכל מקרה הוא מצחיק גם למבוגרים בינינו שייהנו מבדיחות שמכוונות ישירות אליהם.

איך גורמים לילדים להבין למה חשוב לחבוש קסדה או למה צריך להיזהר בסביבת ילדים אלרגיים? אחיות מבית החולים דנה-דואק באיכילוב מצאו את הפתרון - פודקאסט (הסכת) חדש שלוקח ילדים למסע מופלא בתוך גוף האדם. איך זה התחיל? לפני שנה, אחיות מבית חולים דנה-דואק באיכילוב ישבו וחשבו איך אפשר לעזור לילדים להגיע פחות לבתי חולים. הן הבינו שילדים רבים מגיעים לבית החולים כי פשוט לא הבינו כמה זה קריטי לחבוש קסדה כשרוכבים על אופניים או קורקינט, או למה צריך להיזהר בסביבת ילדים אלרגיים. אז הן פנו ליובל מלחי (כן, ההוא מהפודקאסט "היסטוריה לילדים"), ויחד יצרו סדרה חדשה בשם "דנה מטיילת בגוף האדם". צוות היצירה כולל את יובל מלחי שעורך ומגיש, מחקר וכתיבה - עדי הררי, עריכת סאונד - אורי בן דור, ועריכה לשונית של דינה בר מנחם. על הפודקאסט הצטרפו לדנה, ילדה סקרנית וחכמה, למסע מופלא בתוך גוף האדם. בכל פרק, דנה תכנס להרפתקה אחרת ותגלה איך הגוף שלה עובד: למה הלב פועם מהר כשמתרגשים? מה קורה כשאנחנו נבהלים? ואיך הגוף יודע לרפא את עצמו? הפודקאסט משלב סיפור מרתק עם ידע רפואי מדויק - כי מי יותר טוב ללמד על הגוף מאשר אנשי המקצוע מבית החולים עצמו? יש כבר 4 פרקים (עצמות , מוח, רגשות, אלרגיה), ועושה רושם שזה מתעדכן תדיר. למי זה מתאים? הפודקאסט מתאים לילדים סקרנים שרוצים להבין איך הגוף שלהם עובד - ובמיוחד לילדים שצריכים להבין למה חשוב לשמור על עצמם ועל אחרים.