תוצאות חיפוש

יום טיול נחמד הופך למסע קניות משעשע - גברת מגונדרת אחת לא מצליחה להתאפק וחייבת לקנות כל דבר יפה שהיא רואה. הטיול מתארך ומתארך, וערמת החבילות גדלה וגדלה. האם מישהו יצליח לשים לזה סוף? הרעיון שייך לסגנון "השיר הצביר" - כשבכל בית מצטבר הפזמון החוזר עם הדברים שקונה הגברת. הילדים יכולים להצטרף לפזמון החוזר תוך משחק של זיכרון בעל פה. כמו בסיפור איילת מטיילת. כמו בשיר 'אצא לי השוקה'. סגנון שכל הילדים אוהבים. הידעת? 💡 יורם טהרלב (1938-2022) נולד וגדל בקיבוץ יגור, ובמהלך קריירה שנמשכה קרוב ל-60 שנה כתב קרוב ל-1,000 שירים - שירי אהבה, שירי מולדת, שירי ילדים ושירים הומוריסטיים. אגב. לסיפור יש כמה גירסאות של איורים. אנחנו אוהבים בעיקר את אלה של יניב רותם - מאייר וקומיקאי ירושלמי שגר בעצמו ברחוב בצלאל בזמן שעבד על האיורים לספר. 🙃 קבלו 2 הקראות של הסיפור המשעשע: קודם כל, גירסת הסופר. ויורם טהרלב יודע לקריין סרטון עם איורים אחרים מאלו של הספר

בשלושת הפרקים הקודמים ראינו איך נולד הרעיון של בית הספר - מלוחות החרס של הסומרים ועד לאוניברסיטת בולוניה. אבל בכל הדוגמאות האלה, שאלה אחת חוזרת על עצמה: מי בעצם למד? ולא פחות חשוב - מי לא? התשובה הקצרה (שכבר הזכרנו) היא ש: רוב האנשים. רוב הזמן. לא למדו. ברירת המחדל ההיסטורית: לא ללכת לבית ספר במשך רוב ההיסטוריה האנושית, לא ללכת לבית ספר לא היה משהו חריג - זה היה הנורמה. הורים לא "בחרו" לא לשלוח את ילדיהם ללמוד. פשוט לא הייתה להם ברירה. הסיבות היו פשוטות ועקביות לאורך אלפי שנים. כסף. ללמוד בבית ספר עלה כסף - שכר לימוד, ספרים, ולרוב גם לבוש מסוים. משפחה עניה לא יכלה להרשות לעצמה לשלם. אבל הבעיה לא הייתה רק המחיר - ילד שיושב בכיתה הוא ילד שלא עובד ולא מכניס הכנסה לבית. שתי הסיבות ביחד יצרו מחסום כפול. עבודה. ילד שרועה את הצאן, עוזר בחנות, עובד בשדה, מטפל באחיו הקטנים - הוא ילד שמכניס ערך כלכלי לבית. עבור משפחות רבות זו הייתה החלטה כלכלית מיידית, ובכלל לא שאלה ערכית. מרחק. בכפרים רבים פשוט לא היה בית ספר בסביבה. ללכת שעה ברגל לכל כיוון, בכל מזג אוויר, בכל גיל - לא תמיד היה אפשרי. גם היום תלמידים ותלמידות הולכים קילומטרים ברגל לבית הספר באפריקה. צילום עדי ברטשניידר הידעת? 🤓 במהפכה התעשייתית בבריטניה של המאה ה-19, ילדים עבדו במפעלים ובמכרות פחם כבר מגיל 6-8 (ולפעמים פחות) מ-4 בבוקר עד 5 אחה"צ. הקטנים עבדו לרוב בתפקידי ניקיון "בזכות" גופם הקטן. רק בשנות ה-30 של המאה ה-19 נאסר בהדרגה על העסקת ילדים - אך האכיפה הייתה חלקית. בנות: מחוץ לתמונה - ברוב המקרים אם הייתם ילדה - בכל מקום בעולם, לפני כמה מאות שנים - הסיכוי שתלמדו בבית ספר היה נמוך בהרבה מזה של הבנים. ברוב המקומות, נמוך מאוד. לא בגלל שבנות פחות חכמות, אלא בגלל שהחברה פשוט לא ראתה בכך צורך. בימי הביניים, בנים יכלו ללכת ללמוד אצל מורה פרטי, בבית ספר כנסייתי, או להצטרף לגילדה לצורך לימוד מקצוע. ובנות? במקרה הטוב למדו דברים בסיסיים מהאימהות. בנות אצולה? לעיתים קיבלו מורה פרטי בבית, שלימד אותן לנגן על כלי מוזיקלי, לרקוד - וכמובן נימוסים - כל מה שנחשב הכרחי כדי לשעשע את הבעל אחרי הנישואין. בנות ממשפחות עניות? עבדו. הלך הרוח החברתי (שנשמר עד המאה ה-19 ואח"כ) היה שתפקיד האישה הוא בבית - ולכן כל החינוך שלה צריך להכשיר אותה אך ורק לכך. יוצאות מן הכלל היו נזירות. כי במנזר היה גם ידע וגם צורך לקרוא טקסטים דתיים. הוגות הדעות הנשיות הגדולות של אירופה של ימי הביניים (כמו הילדגרד פון בינגן) נטו להיות נזירות. הידעת? 🤓 יש הרבה דוגמאות לנשים שייסדו מוסדות לימוד - למרות שבעצמן לא הורשו להיכנס אליהם. למשל, אמו של הנרי השביעי מלך אנגליה, ליידי מרגרט בופורט, ייסדה שני קולג'ים בקיימברידג' - שניהם לגברים בלבד. הרפורמציה: ספר אחד שינה הכל בשנת 1517 ניצתה הרפורמציה הפרוטסטנטית, ולה הייתה תוצאת לוואי שלא ניתן להמעיט בחשיבותה: היא יצרה לפתע דרישה המונית לאוריינות (כלומר, היכולת לקרוא ולכתוב). הרעיון המרכזי של מרטין לותר היה שכל נוצרי צריך להצליח קרוא את התנ"ך בעצמו - לא דרך כומר שיקריא לו. אבל כדי לקרוא את התנ"ך, צריך לדעת לקרוא. לותר קרא לשלטונות להקים בתי ספר כדי שילדים יוכלו ללמוד לקרוא את הכתבים. הוא כתב במפורש שצריך להקים גם בתי ספר לבנות - שזה ממש היה רעיון מהפכני לתקופתו. והנה אנחנו מוצאים - לראשונה - את הקונספט הזה של חינוך חובה: מאזורים שאימצו את הרפורמציה. בשנת 1559 הנהיגה דוכסות וירטמברג חינוך חובה לבנים, ובשנת 1592 הנהיגה דוכסות פאלאטין-צוויבריקן חינוך חובה לבנות ולבנים כאחד - מהצעדים המוקדמים ביותר מסוגם בעולם (דוכסות היא טריטוריה היסטורית הנשלטת על ידי דוכס, לרוב כחלק מאימפריה גדולה יותר. ווירטמברג ופאלאטין-צוויבריקן היו שתי דוכסויות כאלו ששכנו באזור דרום-מערב גרמניה של ימינו). פרוסיה 1763: כשהמדינה מחליטה שכולם צריכים ללמוד הצעד הגדול ביותר בהיסטוריה של חינוך חובה נעשה בכלל לא מתוך אידיאליזם - אלא מחישוב קר. פרידריך הגדול, מלך פרוסיה, הבין שבמדינה שמוקפת אויבים ושחסרים בה משאבי טבע - ההון האנושי הוא היתרון התחרותי היחיד (פרוסיה הייתה ממלכה היסטורית רבת-עצמה במרכז ובצפון אירופה - שהשתרעה כמעט על כל הארצות שאנחנו מכירים כיום - צ'כיה, גרמניה, בלגיה, פולין ואפילו דנמרק וליטא. היא היתה הבסיס להקמת הקיסרות הגרמנית, עד שפורקה רשמית לאחר מלחמת העולם השנייה). בשנת 1763 הוציא פרידריך צו שחייב את כל הצעירים - גם בנות וגם בנים - ללמוד בבתי ספר שממומנים ע"י הרשויות המקומיות, מגיל 5 ועד גיל 13-14. פרוסיה הייתה מהראשונות בעולם לעשות את זה. לשם השוואה, בצרפת ובבריטניה חינוך חובה הפך 'חובה' רק בשנות השמונים של המאה ה-19, יותר ממאה שנים מאוחר יותר! הצו הזה לא בא מחשיבה על שוויון - הוא בא מצורך: חיילים שיודעים לקרוא מפות מצייתים טוב יותר לפקודות; פקידים שיודעים לכתוב מנהלים מדינה ביעילות רבה יותר; ואזרחים משכילים (או כך חשבו השליטים) יותר קל יותר להכווין למה שרוצים. הידעת? 🤓 חינוך חובה פרוסי אולי נשמע מרשים, אבל ההיענות בפועל הייתה נמוכה מאוד: רק חלק קטן מהילדים הגיע לבתי הספר בעשורים הראשונים אחרי הצו. בין חוק לבין מציאות, המרחק היה עדיין עצום - וזה, לצערינו, המצב במדינות רבות באפריקה של ימינו. תלמידות בתלבושת אחידה באתיופיה 2020. צילום עדי ברטשניידר גם מחוץ לאירופה - התמונה דומה כפי שסיפרנו בפרקים הקודמים, גם בסין הקיסרית וגם בעולם האיסלאמי פעלו מוסדות לימוד מרשימים. אבל גם שם, הידע היה נחלת המיעוט. מערכת הבחינות הקיסרית בסין הייתה פתוחה - מבחינה תיאורטית - לכולם, אבל רק מי שהיה לו זמן ומשאבים ללמוד שנים ארוכות יכול היה לגשת אליה. והמדרסות האסלאמיות? על אף ייחודן ורמתן, שירתו גם הן בעיקר את מי שהיו לו פנאי ומשאבים - בדיוק כמו שלמדנו בפרק הראשון על משמעות המילה "school". החוק לא מספיק - צריך גם אכיפה אפילו במדינות שם חוקקו חוק חינוך חובה, הביצוע היה בעייתי. בבריטניה, בגלל שבית הספר לא היה חינמי לרוב המשפחות, הורים רבים העדיפו לשלוח את ילדיהם לעבוד. בארצות הברית, מסצ'וסטס הייתה המדינה הראשונה שחייבה נוכחות בבית ספר - בשנת 1852. מיסיסיפי הייתה האחרונה - ב-1918. וגם אז, עבודת ילדים בחקלאות נשארה 'מחוץ' לחלק מחוקי העבודה. הידעת? 🤓 כשחינוך חובה הונהג לראשונה, ההתנגדות הגיעה לא רק מהורים - אלא גם מבעלי המפעלים שהפסידו ידיים עובדות זולות, ומהחקלאים שהסתמכו על עבודת הילדים בקציר. מי עדיין לא למד - ומי שילם את המחיר אפילו כשחינוך חובה נחקק, קבוצות שלמות נשארו בחוץ: ילדים עניים שמשפחותיהם לא יכלו לוותר על הכנסתם, ילדים של עובדי נדידה וחקלאים עונתיים, ילדים עם מוגבלויות שלרוב לא הייתה להם כל מסגרת. וגם בנות - אפילו אחרי שנכנסו לבתי הספר היסודיים, נחסמה בפניהן הדרך לחינוך גבוה עוד עשרות שנים אחר כך. הנשים שלמדו באוקספורד ובקיימברידג' בשנות השישים והשבעים של המאה ה-19 יכלו להשתתף בשיעורים, אך לא היו רשאיות לקבל תואר. אוקספורד לא העניקה תארים לנשים עד 1920, וקיימברידג' - עד 1948(!!). אז מה למדו פעם - ואיך? שאלה טובה. קריאה, כתיבה וחשבון - זה הבסיס. אבל שיטות ההוראה, גודל הכיתות, העונשים, ומה שקרה בפועל בין כותלי הכיתה - זה נושא בפני עצמו, ועליו נדבר בפרק הבא. 📚 רגע למחשבה 💭 : אם הייתם חיים לפני 200 שנה ומשפחתכם הייתה עניה - הייתם מעדיפים ללכת לבית ספר או לעבוד ולעזור לבית? ומה לדעתכם הכי קשה בחיים כשלא יודעים לקרוא?

גפרורים זה משחק ילדים. לא, לא בשביל להדליק אש! אלא בשביל לסדר, להזיז - ולחשוב איתם. חידות גפרורים הן סוג קלאסי של חידות לוגיות שבהן מוצגת משוואה מתמטית (לרוב) שגויה, שבנויה מגפרורים כך שהם מייצגים ספרות וסימונים (כמו חיבור, חיסור, שוויון וכדו'). המשימה: להזיז גפרור אחד בלבד (או להוציא, או לצרף) כדי להפוך את המשוואה לנכונה. הספרות בנויות בסגנון תצוגה דיגיטלית (כמו שעון מעורר) - כלומר כל ספרה מורכבת ממקטעים קבועים, ואפשר להוסיף או להסיר מקטע אחד כדי לקבל ספרה שונה. כך למשל: הורדה של קו אחד יכולה להפוך 8 ל-9, 6 ל-5, ואילו הזזה של קו אחד תהפוך את המספר 3 ל-2. אז מה כל כך מאתגר בזה? הטריק הוא שהמוח שלנו נוטה לחשוב ישר על הספרות - ושוכח שאפשר גם להזיז גפרור ממקום אחר כמו למשל מהסימן "=". וכך, הסימן + יכול להפוך למינוס, לשווה, וכו' זו בדיוק החשיבה מחוץ לקופסה שחידות הגפרורים מאמנות את המוח שלנו - לא רק חישוב, אלא גם ראייה גמישה של הבעיה מכל הזוויות. 🔥 הידעתם? תצוגת הספרות הדיגיטלית הזאת, של סגנון "שבעת המקטעים" פותח במקור לצרכי תעשייה ואלקטרוניקה,. רק מאוחר יותר זה בפך לסטנדרט בשעונים דיגיטליים, במחשבונים ובמסכים שונים. כל ספרה בין 0 ל-9 מיוצגת על ידי שילוב שונה של 7 מקטעים אפשריים. חכם, לא? החוברת של אורלי וינקלר 🧡 החוברת הזו הוכנה על ידי אורלי וינקלר וכוללת 7 חידות גפרורים - מחיסור ועד חילוק. לכל חידה יש אפילו כפתור לינק לרמז למי שנתקע... תודה ענקית לאורלי על הרעיון היצירתי והעבודה המושקעת 🙏

מה זה שטוז? שטות בחרוז. ורק מישהו כמו דתיה בן-דור - סופרת, משוררת, מחזאית ומלחינה - יכול להפוך את זה לאמנות של ממש. "מחסן השטוזים של דתיה" התחיל כהצגת תיאטרון (1994), הפך ל-DVD שדורות שלמים של ילדים ישראלים גדלו עליו - ועכשיו אפשר לצפות בו ישירות כאן, בחינם. על מה המהומה? אורעד, שליח הפיצה, מגיע למסור הזמנה לגברת בן-דור ומוצא את עצמו בתוך מחסן קסום, שם מחכים לו שטוזה, שטוזית ושטוזי תפוזי. בסופו של דבר לא רק שהוא לא מצליח לברוח, אלא שהוא גם הופך בעצמו לשטוזון ומתמנה למנהל המחסן. משחקים רמי ברוך, דדי זוהר, רמה מסינגר, מיכל צפיר ודתיה בן-דור עצמה. כמעט שעה. צפו כאן:

אוגי פולמן הוא ילד רגיל לגמרי - אוהב מדע, את "מלחמת הכוכבים", כלב שעושה גלגול על הרצפה, ואת אמא שמכינה לו כריך. דבר אחד בו לא רגיל: הוא נולד עם מצב רפואי נדיר שמשפיע על מבנה הפנים שלו, ובגלל זה עד גיל עשר הוא הספיק לעבור טיפולים וניתוחים - וללמוד בעיקר בבית, במקום בבית הספר. ועכשיו הוא הולך לבית ספר בפעם הראשונה. וזה לא קל. הסרט פלא (באנגלית - Wonder), מ-2017, מבוסס על ספר שהפך לאחד מהספרים הנקראים ביותר בבתי ספר רבים ברחבי העולם (ספר שמשתמשים בו בתכניות נגד אלימות ב-55 מדינות שונות) הספר יצא לאור ב-2012, נמכר ביותר מ-15 מיליון עותקים, ותורגם ליותר מ-55 שפות הידעת? 📚 בסצנת הסיום של הסרט, אפשר לזהות את הסופרת עצמה יושבת בקהל - ממש ליד אמא של ג'ק וויל. 🎭 האנקדוטות שמאחורי הקלעים הילד ג'ייקוב טרמבליי, ששיחק את אודי, היה בן 9 בזמן הצילומים. כדי להתאים לדמות, כל בוקר הוא עבר איפור 'פורימי' לשינוי הפנים שנמשך 90 דקות! זה כלל הדבקת תוספות מיוחדות מסיליקון על הפנים, הצוואר והכתפיים, הרכבת עדשות מגע מיוחדות, התקנת שיניים תותבות - וכמובן, פאה, כשמתחתיה הוצמד מנגנון מיוחד שמשך את עפעפיו כלפי מטה - כדי ליצור את המראה האופייני לתסמונת Treacher Collins. בדרך כלל תהליך איפור מורכב שכזה לוקח כשלוש שעות, אבל בגלל שג'ייקוב הוא קטין ומותר לו לעבוד רק תשע שעות ביום, הצוות היה חייב לקצר זמנים... האופניים שאוגי רוכב עליהם בסרט הם בדיוק אותם אופניים של הסרט אי.טי, עליהם רכב אליוט. ב-1982! 🚲 הספר והסרט הולידו תנועה בשם "בחרו בטוב" שקוראת לילדים לאמץ את העיקרון שיותר חשוב יותר להיות אדיב מאשר להיות צודק השחקן ג'ייקוב טרמבליי, שגילם את אוגי, גם הוא אהב מאד את "מלחמת הכוכבים" - וזה, מבחינתו, לא היה משחק. 🎬 למי זה מתאים? הסרט מוגדר כמתאים לגילאי 8 ומעלה, אבל גם גילאים צעירים יותר יהנו ממנו - בתיווך הורי. אין בו אלימות, אבל יש בו רגעים עצובים וקשים לב - בעיקר סביב בריונות ובדידות, לצד רגעים שמחים ומצחיקים. הנה הסרט לצפייה ישירה, עם כתוביות בעברית:

יש מילה אחת בעברית שמסתובבת בהמון ביטויים שונים, מצחיקים, עוקצניים ולפעמים גם עמוקים. מילה שכולם מכירים, כולם נועלים - ולא תמיד יודעים כמה היא שימושית גם בשפה עצמה. כן, מדובר בנעליים. רגע לפני - בואו ניכנס לאווירה, כי נעליים קונים מהר "איזה X ואיזה נעליים" - הביטוי שמבטל הכול זה אחד הביטויים הכי ישראליים שיש. מישהו אמר משהו שנראה לך מנותק מהמציאות? שלא מחובר לשום דבר אמיתי? התגובה הקלאסית היא: "איזה X ואיזה נעליים!" הביטוי משמש כדי לבטל מה שנאמר בצורה חדה ואירונית - כלומר, לומר: "אין בסיס לזה, אין בזה כלום, אתה חי בסרט." כמה דוגמאות: "מה עם שיעורי הבית?" - "איזה שיעורי בית ואיזה נעליים, בקושי ישבתי ליד השולחן." "הוא מומחה גדול בכדורגל!" - "איזה מומחה ואיזה נעליים, הוא לא מבין בזה כלום." "יש איזשהו סדר בבלגאן הזה??" - "איזה סדר ואיזה נעליים..." "שמעתי שקיבלתם היום הפסקה ארוכה" - "איזו הפסקה ואיזה נעליים, בקושי יצאנו." הביטוי עובד הכי טוב כשאומרים משהו ומיד מבטלים אותו. המבנה הטיפוסי הוא פשוט: "איזה [שם עצם] ואיזה נעליים". לפעמים גם מקצרים ואומרים רק "נעליים!" - וכולם מבינים. אבל... למה? מה ה"נעליים" עושות פה בעצם? או. הן מוסיפות טון מגוחך ומעט אבסורדי לתגובה. זה לא מקרי - כשמכניסים מילה לא צפויה לסוף משפט, זה נשמע מוגזם יותר, ולכן גם מצחיק יותר. ביטויי שלילה דומים בעברית "איזה... ואיזה נעליים" שייך למשפחה של ביטויים שמבטלים את מה שנאמר. הנה כמה קרובי משפחה: "לא דובים ולא יער" - ביטוי ותיק ומוכר שפירושו: זה לא היה ולא קרה, אין בזה שום אמת. הביטוי הזה יותר נייטרלי ופחות לועג מה"נעליים" "שום דבר" / "כלום" - הקצרים והיומיומיים ביותר. פשוטים וישירים. "אין מצב" - סלנג מודרני לשלילה נחרצת. וההבדל בין כולם? "איזה... ואיזה נעליים" הוא הכי אירוני ומזלזל מהקבוצה. יש בו קצת עוקץ ייחודי שאין באחרים. "טיפש כמו נעל" 🥿 הנה עוד ביטוי עממי, אחר, שקשור לנעליים שאתם בטוח מכירים. הוא פשוט וישיר: כינוי לאדם שנחשב לא חכם במיוחד. גם "נעל" לבד - בלי ה"טיפש כמו" - משמשת לפעמים ככינוי גנאי בדיבור היומיומי. אז למה דווקא נעל? כנראה כי ברור לכל שנעל - החפץ שנועלים בלי להשקיע יותר מדי מחשבה - אין בה שכל... "להיכנס לנעליו של מישהו" 👞 כאן הנעל הופכת לגמרי מסמל של ביטול לסמל של אמפתיה (= היכולת להבין ולהרגיש את מה שאחר מרגיש). "להיכנס לנעליו של מישהו" פירושו לנסות להבין את המצב שלו מבפנים - לא מהצד, אלא כאילו אתה הוא. לטייל בנעליים שלו, לראות את העולם מנקודת המבט שלו. מכאן גם הפתגם הנפוץ: "אל תשפוט אדם לפני שהלכת בנעליו." כלומר - לפני שאתה מבקר מישהו, נסה קודם להבין מה הוא עובר. הפתגם הזה מוכר בעברית ובשפות רבות אחרות, והמקור המדויק שלו אינו ידוע. 💡 הידעת? הנעל העתיקה ביותר מעור שנמצאה אי פעם היא בת כ-5,500 שנה, והתגלתה במערה בארמניה ב-2008. היא הייתה ממולאת דשא - כנראה כבידוד לרגל או כדי לשמור על צורתה - ונשתמרה היטב הודות לשכבה עבה של... גללי כבשים. 💩🐑 מילה קטנה, שימושים גדולים מעניין לחשוב שמילה כל כך יומיומית כמו "נעליים" הצליחה להיכנס לשפה בכל כך הרבה צורות שונות - מביטול ולעג, דרך כינוי גנאי, ועד לסמל של הבנה ואמפתיה. 👟 אתם נעולים על זה? 🤨

בפרק הקודם ראינו איך העבירו ידע לפני שהיה בית ספר - מחניכוּת ולוחות חרס ועד פילוסופים שלימדו תוך כדי הליכה (ואפילו לא היה להם מד-צעדים...). אבל מתי בדיוק קפץ העולם ממסורת למוסד מסודר? מי קבע שיהיה מבנה, תכנית לימודים, ושיטה? התשובה היא שלא היה "ממציא" אחד. בית הספר, כמו שאנחנו מכירים אותו, הומצא בהדרגה, באזורים שונים בעולם, לאורך אלפי שנים. ולפני שמתחילים - חשוב להבחין: רוב המוסדות שנדבר עליהם בפרק הזה הם אפילו לא "בתי ספר" לילדים קטנים, אלא מקומות ללימוד מתקדם - בערך מה שנקרא היום תיכון או אוניברסיטה. בתי הספר לכלל הילדים? זה עוד יגיע - אבל הרבה יותר מאוחר. רומא: לימוד ברחוב ובבית הרומאים אימצו מיוון את הרעיון שחינוך זה דבר חשוב - אבל יישמו אותו בצורה פרקטית למדי. ילדים ממשפחות עשירות קיבלו מורה פרטי בבית. ילדים ממשפחות פחות אמידות הלכו ללודוס ליטראיוס (ludus litterarius) - בית ספר יסודי שלימד קריאה, כתיבה וחשבון. הלודוס היה לרוב חדר שכור, פינת רחוב, או אפילו חלל פתוח בכיכר. המורה (שנקרא ליטרטור) פתח בית ספר על דעת עצמו וגבה שכר לימוד ישירות מההורים. לא הייתה תכנית לימודים אחידה - כל מורה לימד לפי שיקול דעתו. וכמו שראינו בפרק הראשון, רק מי שהיה לו פנאי - כלומר לא נדרש לעבוד - יכול היה בכלל ללמוד. הידעת? 🤓 רומא כמדינה לא הקימה מעולם מערכת חינוך ממלכתית ולא חייבה שום אזרח ללמוד. שיעור האוריינות באימפריה הרומית מוערך בכ-10%-20% בשיאה, ובפרובינציות המערביות - כנראה שלא עלה על 5%. ימי הביניים: הכנסייה לוקחת את ההגה עם נפילת האימפריה הרומית המערבית, רבים מהמוסדות חדלו לפעול או נחלשו מאוד - והכנסייה הקתולית הפכה לשומרת הידע של אירופה. הנזירים העתיקו ספרים בכתב יד ושמרו אותם בספריות המנזרים. ובתוך המנזרים - לימדו. אם היית צעיר באירופה בשנת 1000 לספירה לערך, והיה לך מזל ללמוד, היו לך ארבע אפשרויות: ללכת למנזר, לחצר של מלך או בישוף, לבית ספר קתדרלי, או להתמחות אצל אומן. רוב הילדים לא היו בשום אחד מאלה. בתי הספר הקתדרליים - שהוקמו ליד הקתדרלות הגדולות בערים כמו פריז, שארטר וקלן - לימדו את שבע האמנויות החופשיות: דקדוק, רטוריקה, לוגיקה, אריתמטיקה, גאומטריה, מוזיקה ואסטרונומיה. כל הלימודים התנהלו בלטינית - שפה שרוב האנשים ברחוב בכלל לא דיברו. בהתחלה לימדו שם בעיקר בנים שהכינו עצמם לכהונה דתית. בהמשך - גם בנים של אצילים שרצו קריירה ממשלתית והתקבלו ללימודים. הידעת? 🤓 בדרך כלל בבית ספר קתדרלי היו פחות ממאה תלמידים. כמו 3 כיתות בישראל של ימינו... העולם האסלאמי: בזמן שאירופה הנוצרית נחלשת בין המאה השמינית למאה השלוש עשרה (שזה לפני כ-1300 שנים) - בזמן שאירופה הנוצרית נחלשת - מתרחשת לא רחוק משם, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, תנופה מדעית ואינטלקטואלית עצומה. בבגדד של אותם ימים פועל מה שנקרא בית החכמה (Bayt al-Hikma) - מרכז ענק ללימודים, שאסף אליו חוקרים מכל העולם, ותרגם לערבית טקסטים משפות שונות כמו יוונית, פרסית והודית. מתמטיקה, אסטרונומיה, רפואה, פילוסופיה. הכל נלמד, נחקר ונכתב מחדש. המדרסות האסלאמיות כללו בדרך כלל מסגד, בית אירוח לתלמידים וספרייה, והן מומנו על ידי הקדש צדקה שמתוכו שולמו משכורות למורים ומלגות לתלמידים. אבל גם שם, כמו באירופה, הלימוד היה זמין בעיקר למיעוט. הידעת? 🤓 באותה תקופה, חוקרים מוסלמים שימרו ותרגמו חיבורים של אריסטו, אפלטון ורופאים יוונים - ומזל! אחרת הם היו אובדים לעולם. חלק גדול מהידע המדעי של יוון העתיקה הגיע לאירופה - דרך הערבים! 1088: הסטודנטים ממציאים את האוניברסיטה אוניברסיטת בולוניה, שנוסדה בשנת 1088, היא האוניברסיטה הוותיקה ביותר בעולם שפועלת ברציפות מאז היווסדה. אבל הדבר המעניין באמת הוא איך היא נוסדה: כי זה לא היה על ידי מלך, לא על ידי הכנסייה, וגם לא על ידי מורים - אלא על ידי הסטודנטים עצמם! בניגוד לאוניברסיטאות שנוסדו מאוחר יותר ביוזמת מורים או בפקודת שליט, אוניברסיטת בולוניה קמה באופן ספונטני - כתוצאה מיוזמת כמה סטודנטים, שהתאגדו, קבעו את מטרות ההוראה ופיקחו על יישומן. המורים קיבלו את שכרם ישירות מהסטודנטים, ולעיתים אף קיבלו אותם לתוך בתיהם. הסטודנטים גם יכלו לפטר מורים שלא הצליחו. מודל שלא ממש שרד עד ימינו. הלימוד בבולוניה התמקד בעיקר במשפטים - בית הספר לאמנויות החופשיות ולמדעים אחרים צמח שם מאוחר יותר. הידעת? 🤓 בין הבוגרים הידועים של בולוניה: דנטה אליגיירי, פטררקה, ניקולאוס קופרניקוס. באוניברסיטה זו למדו ולימדו גם נשים פורצות דרך, ובהן האישה הראשונה שקיבלה תואר אוניברסיטאי ולימדה באוניברסיטה - בטיסיה גוזאדיני - וגם האישה הראשונה שקיבלה דוקטורט במדע ומשרה בשכר כפרופסורית - לורה בסי. ומה עם בתי ספר לכל הילדים? אז כל מה שתיארנו עד עכשיו - בולוניה, בתי הספר הקתדרליים, המדרסות, הלודוס הרומי - כולם מיועדים למיעוט של בנים, אמידים, כאלה עם משפחות מקושרות (כי מי צריך פרוטקציה אם יש קשרים...). ולמרות כל ההתפתחויות האלה - עדיין אנחנו לא מוצאים "מערכת חינוך" במובן שאנחנו מכירים היום. הרעיון שמדינה תקים בתי ספר לכל ילד, ועוד בחינם, ללא תשלום, ואפילו תחייב את ההורים לשלוח אליהם את ילדיהם - זה רעיון שיגיע רק בפרקים הבאים, ו(ספויילר) זה קרה רק לפני כמה מאות שנים בודדות, וגם אז - לא בלי מאבק. 📚

בואו נהיה כנים: יכול להיות לנו חדר שירותים מהמם, אסלת זהב משובצת יהלומים כמו בהונג קונג (כן, יש כזאת!), ואפילו מוזיקה נעימה ברקע - אבל אם ברגע האמת לא נמצא שם נייר טואלט? 👿🤬😡😠💢😤 קבלו את הסיפור המלא של ההמצאה הזאת שכולנו לוקחים כמובנת מאליה. רכה או שורטת... מה עשו לפני נייר טואלט? 🌿 לפני שהמציאו נייר, כולם היו יצירתיים מאוד - ולא תמיד בצורה מחמיאה. ברומא העתיקה השתמשו בספוג על מקל (שנקרא טרסוריום), שהיה... משותף לכל מי שישב בשירותים. כן, משותף. ביוון העתיקה העדיפו אבנות חלקות וחרסים שבורים. בימי הביניים גברה השיטה הכפרית: עלים, קש, שחת. הרומאים העשירים התפנקו בצמר ספוג במי וורדים, ועל אצולת צרפת יש סיפורים של שימוש בתחרה, משי או בד יוקרתי אחר - אם כי אין על כך עדויות היסטוריות מוצקות במיוחד. באמריקה של המאה ה-19, דרך אגב, הפתרון הכי פופולרי היה קלחי תירס יבשים (אאוץ'!). ואחריהם - עיתונים וקטלוגים של חברות כמו סירז רובאק. עד שהחלו להדפיס בצבע על נייר מבריק, כי אז זה כבר לא עבד. הידעת? 🤔 בתקופת הראינוע ועד שנות ה-30, הוליווד הייתה כפופה לכללי צנזורה נוקשים (שהפכו לימים ל"קוד הייז"). להראות אסלה על המסך נחשב לטאבו מוחלט! הפעם הראשונה שבה נראה בית שימוש בבירור ואף נשמע קול של הורדת מים בקולנוע האמריקאי הייתה רק ב-1960 - בסרט "פסיכו" של היצ'קוק. כן, אותו סרט שגם הפך את המקלחת למקום מפחיד לנצח. הסינים היו ראשונים (כרגיל) 🇨🇳 כבר בסוף המאה ה-6 לספירה - לפני כמעט 1,500 שנים - תיעד החוקר הסיני יאן ז'י-תוי (Yan Zhitui) שימוש בנייר לצורכי ניקיון. הוא כתב: "נייר שכתובים עליו ציטוטים מהקלאסיקות של חמשת הספרים או שמות החכמים - לא אעז להשתמש בו לצורכי השירותים." זה אחד המשפטים המצחיקים ביותר בתולדות האנושות. הוא בעצם אומר: "יש לי עקרונות, אבל יש לי גם נייר אחר בשביל זה." עד המאה ה-14 כבר ייצרה סין מיליוני גיליונות נייר שירותים לשנה - יש מי שאומר שאפילו 10 מיליון. ובשנת 1393, בחצר הקיסר של שושלת מינג, ייצרו 720,000 גיליונות לשנה לצורכי החצר - ועוד 15,000 גיליונות מיוחדים, ריחניים ורכים, בלעדית למשפחת הקיסר. ה-VIP הכי קדום שיש. מי המציא את נייר הטואלט המסחרי? 🇺🇸 ג'וזף גייטי (Joseph Gayetty) היה הראשון שמכר נייר שירותים מסחרי, בשנת 1857. הוא שיווק אותו כ"נייר מרפא" - ספוג באלוורה, ושמו הפרטי מוטבע על כל גיליון. כן, ניגבתם עם שמו. לא בדיוק המהלך השיווקי הכי מוצלח בהיסטוריה, ואכן המוצר לא הצליח מאוד. אנשים לא אהבו לשלם עבור משהו שהיו רגילים לקבל בחינם. עיתון ישן עבד לא פחות. מי המציא חורי ה'קריעה'? סת' וילר (Seth Wheeler) מאולבני, ניו יורק, קיבל ב-1871 פטנט משמעותי על מכונה שמייצרת נייר מגולגל ומנוקב - ונחשב לאיש שהכניס את הרעיון הזה לשימוש מסחרי נרחב. ב-1891 הוא קיבל פטנט נוסף, מפורסם יותר, על גליל הנייר שמונח על גבי מחזיק - וכך גם פתר (בלי להתכוון) את אחת השאלות הכי עמוקות של האנושות: האם הנייר יוצא מעל הגליל או מתחתיו? הפטנט מצייר בבירור את הנייר מגיח מעל - כך שמי שתלה אותו הפוך כל החיים, טעה רשמית. הידעת? ב-1935 פרסמה חברת Northern Tissue בגאווה שנייר הטואלט שלה "נקי מחתיכות עץ" (splinter-free). זה מה שאמרו בפרסומת - ובין אם זו הגזמה שיווקית ובין אם לא, זה מספיק כדי לעשות לנו חשק לחבק את הגלילים הרכים שיש לנו היום. רק בשנת 1942 המציא מפעל נייר בריטי את נייר הטואלט דו-שכבתי - ומאז העולם כבר לא היה אותו דבר. כמה שכבות, בעצם? 📐 מאז ימי נייר ה'זכוכית' שהיה כאן, כיום כולם מחפשים שכבות: שכבה אחת (1-ply) - הדק ביותר, הזול ביותר, מתפרק הכי מהר במים. הנפוץ בשירותים ציבוריים שמישהו רוצה שתשתמש במינימום. שתי שכבות (2-ply) - הפשרה הפופולרית, בין נוח לחסכוני. שלוש שכבות (3-ply) - הקשמיר של ממלכת נייר הטואלט. רך, חזק, סופג. ארבע שכבות (4-ply) - קיים, בעיקר בשוק היוקרה, אך לפי מומחים - כבר קצת מוגזם. חשוב לדעת: 🤔 מספר השכבות לבדו לא קובע את האיכות. נייר דו-שכבתי איכותי יכול לנצח בקלות נייר תלת-שכבתי גרוע. מה שחשוב הוא גם עובי כל שכבה ואיכות הסיבים. נייר טואלט לעומת מגבונים לחים - הבדל חשוב 🚿 הרבה אנשים חושבים שמגבון לח הוא פשוט נייר טואלט רטוב. זה לא נכון. נייר טואלט מיוצר כך שיתפרק במהירות במים - זו הסיבה שהוא בסדר גמור לשטיפה באסלה. מגבונים לחים, לעומת זאת, עשויים מסיבים חזקים יותר שלא מתפרקים - ולכן הם עלולים לסתום צינורות וביוב, גם אם כתוב עליהם שאפשר להשליך לאסלה. הכלל הפשוט: רק נייר טואלט הולך לאסלה. מגבונים, צמר גפן ומוצרי ניקיון אחרים - לפח. בעולם בלי נייר - מה עושים עם היד?! 🌍 לפי הערכות, כ-70%-75% מתושבי העולם כלל לא משתמשים בנייר טואלט. לא בגלל שהם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר או בגלל שהם "עולם שלישי"- (גם) אלא, פשוט, כי יש דרכים אחרות. הביידה (Bidet) - ברז מים קטן שצמוד לאסלה, נפוץ מאוד בצרפת, ספרד, איטליה, פורטוגל, ארגנטינה ויפן. אם חושבים על זה ברצינות, זה פשוט יותר נקי. מים ביד - בהודו, חלקי אפריקה, המזרח התיכון ואצל רבים מהמוסלמים ברחבי העולם, הנורמה היא לשטוף במים, בדרך כלל עם היד השמאלית. ולכן - ומכאן מגיעה האנקדוטה - מקובל לאכול, להגיש ולקבל דברים ביד ימין, כי היד השמאלית נחשבת "פחות נקייה" לצורכי לחיצות יד, קבלת מזון וכדומה. זאת לא אגדה אורבנית, זו נורמה תרבותית-דתית לגיטימית לחלוטין. (תודו שזה ימין-שמאל הכי לא ימין-שמאל חשבתם...) וזה ילדים, למה כדאי לרחוץ במים וסבון את הירקות והפירות לפני שאוכלים אותם. אתם אף פעם לא באמת יכולים לדעת מה עשה המוכר לפני שהושיט לכם את הפרי... שיאי טואלט 🏆 חברת Charmin שברה שיא גינס ב-26 באוגוסט 2011 - יום שחברת Charmin עצמה כינתה "יום נייר הטואלט הלאומי" (שזה, אגב, ממש לא חג רשמי). הגליל הגדול בעולם הגיע לקוטר של כ-3 מטר ולגובה של כ-2.6 מטר, והכיל כמות נייר ששווה בערך לכ-95,000 גלילים רגילים. שיא הפירמידה הגבוהה ביותר מנייר טואלט? חברה סינית בנתה פירמידה בגובה 4.5 מטר מ-33,511 גלילי נייר, ב-2022. לקח לארבעה עובדים ארבעה ימים לבנות אותה. השיא הלא-רשמי שכל הורה מכיר: הזמן הקצר ביותר שנדרש לחתול או לילד קטן לפרוק גליל שלם מהמחזיק לרצפה. זה לא נמדד, אבל ניחשו איך זה נגמר. נייר עם בדיחות, רומנים ופוליטיקאים 📖 אחת הקטגוריות האהובות ביותר בעולם נייר הטואלט היא "נייר מיוחד" - כאלה שמודפסים עליהם בדיחות, קריקטורות, ואפילו פרצופים של פוליטיקאים לא אהובים. בארצות הברית, יפן ואירופה, נייר כזה נמכר כמתנת הומור קלאסית. הסופר היפני קוג'י סוזוקי, הידוע בעיקר מ"הטבעת", כתב רומן שלם שהודפס על גליל נייר טואלט יחיד. הרומן מתרחש בשירותים ציבוריים, וכל הסיפור אורך כמטר של נייר. זה כנראה הספר הכי קצר שקיים - אבל גם הכי חד-פעמי. בארצות הברית קיימת גם התופעה הקלאסית הנקראת "TP-ing": מתבגרים זורקים גלילי נייר מעל עצים, מכוניות ובתים בלילה, עד שהכל מכוסה בלבן. בעלי הבתים פחות אוהבים את הגילוי בוקר המחרת. הידעת? 🐕 גור הלברדור מפרסומות נייר הטואלט הבריטי Andrex כלל לא היה התוכנית המקורית. ב-1972 רצו לצלם ילדה קטנה רצה בבית ומשאירה אחריה שובל של נייר טואלט, הרעיון נפסל כדי לא לעודד ילדים לבזבז. אז היא הוחלפה בגור לברדור, שעשה בדיוק אותו הדבר - רק שלאף אחד לא איכפת כשזה מספיק חמוד. הנוסחה עבדה כל כך טוב שגם בישראל אימצו אותה - וגורי כלבים הפכו לסמל הקבוע של פרסומות נייר טואלט עד היום. יפן: שוב יפן 🇯🇵 יפן, שידועה בטכנולוגיית האסלות שלה, גם כאן לא מאכזבת: במלונות יוקרה יפניים, מקפלים את גיליון הנייר הראשון בצורה דקורטיבית, כמו מפית על שולחן מסעדה. בנוסף, בחלק משירותי טוקיו הופיע לאחרונה גם "נייר לסמארטפון" - גליל קטן ייעודי לניגוב המסך של הטלפון. הגיוני לחלוטין, אם חושבים על זה. מה עשינו בלעדיו בשנת 1973? 🚨 ב-1973 גרם הקומיקאי ג'וני קרסון במקרה לאחד מגלי הקניות ההיסטריים הגדולים בארצות הברית. בתוכנית הלילה שלו אמר בחצי-בדיחה שיש מחסור בנייר טואלט. האמריקאים יצאו ורוקנו את המדפים - ויצרו בעצמם את המחסור שהוא המציא. הנייר חזר למדפים רק לאחר כחודש. ההסטריה לנייר הטואלט קורית לא רק מעבר לים. גם אצלנו זה קרה בתקופת סגרי הקורונה ובתקופות של מלחמות, כשאנשים הסתערו על החנויות כדי לאגור כמויות של נייר טואלט. אולי זה כי מהשיעמום בבית מחפשים לייצר תעסוקה לחיות? ומה צופן העתיד? ♻️ כ-30,000 עצים נכרתים מדי יום - לפי הערכות - רק בשביל נייר טואלט עולמי. זה מספר שמדבר בעד עצמו. לכן כבר היום צוברות תאוצה חלופות אחרות: נייר במבוק - כי הצמח הזה גדל מחדש בקצב מהיר פי כמה מעצים, ולא מצריך כריתת יערות. נייר ממוחזר - כי עשוי מנייר ישן, בלי לכרות עץ חדש. הבִּידֶה - חוזר לאופנה בעולם המערבי גם מסיבות סביבתיות: פחות נייר, פחות עצים. ורגע לפני שנפרדים, למה השם הזה?? קוראים לו "נייר טואלט" ולא "נייר שירותים" כי הצרפתית (papier de toilette) השתלטה, עוד לפני שהעברית המודרנית התבססה. מקור המילה toilette בצרפתית הוא ב-toile, שמשמעותה בד או אריג. עם הזמן המילה קיבלה גם את המשמעות של "חדר שירותים" ו"טיפוח" (מי אמרה או-דה-טואלט לבושם, ולא קיבלה?). כשהמוצר הגיע לשימוש נרחב, השם הצרפתי הגיע איתו - ופשוט נשאר. מקווה שהבאנו לכם מספיק תועלת בהבנת ההיסטוריה של נייר הטואלט...

כשאתם פותחים ספר ומריחים את הדפים (כן, זה דבר אמיתי שאנשים עושים), אתם מחזיקים בידיים משהו שעבר דרך ארוכה ומפתיעה - עם המון אנשים שעבדו עליו, שרובם אף פעם לא יראו את שמם על הכריכה. אז בשבוע הספר הזה, בואו נצא לסיור מאחורי הקלעים. אבל רגע לפני, קבלו הצצה שתאמ;לק לכם את התהליך... הכל מתחיל ברעיון - ובאומץ לכתוב אותו 🖊️ הסופר (או הסופרת) יושב עם רעיון בראש. לפעמים הרעיון מגיע בחלום, לפעמים ממשהו שקרה לו בחיים, ולפעמים פשוט מ"מה היה קורה אם...". אבל רעיון הוא לא ספר. הוא רק ההתחלה. הסופר צריך לכתוב טיוטה ראשונה - וזו בדרך כלל ה"כתיבה ה'מכוערת'" (כמו שמכנים את זה באנגלית). לא מושלמת, מלאה בטעויות, עם קטעים שלא עובדים. וזה בסדר גמור. כל הסופרים עוברים את זה. יש סופרים שהכתיבה עצמה לוקחת להם שנים - לא כי הם עצלנים, אלא כי הסיפור פשוט לוקח את הזמן שהוא צריך. הקוראים הביקורתיים - חברים אמיצים מאוד 👀 לפני שהסופר שולח את הספר הלאה, הוא בדרך כלל מבקש ממספר אנשים קרובים לקרוא את הטיוטה הכי טובה שלו ולהגיד לו בכנות מה עובד ומה לא. קוראים להם קוראים ביקורתיים (beta readers באנגלית), ולרוב הם לא באמת אנשי מקצוע, אלא פשוט אנשים שקוראים הרבה ואוהבים את הסופר ולכן מוכנים להגיד לו דברים כמו: "לא הבנתי את הדמות הזאת" או "הפרק הזה משעמם" או "הסוף הפתיע אותי לגמרי!". ואנשים שהסופר סומך עליהם ושהם באמת רוצים בטובתו. זה דורש מהסופר אומץ - כי שמיעת ביקורת על משהו שיצרת זה לא דבר פשוט... הדרך להוצאה לאור - לא תמיד ישירה אחרי כל התיקונים, הסופר צריך למצוא הוצאת ספרים שתסכים לפרסם את הספר. זה תהליך שיכול לקחת הרבה זמן - כי הוצאות ספרים מקבלות המון הצעות (ודוחות את רובן). לפעמים הסופר פונה ישירות להוצאות, ולפעמים (זה קורה בעיקר בחו"ל - רואים את זה בסרטים וסדרות) דרך סוכן ספרותי - איש מקצוע שמכיר את עולם הפרסום, יודע לאיזו הוצאת ספרים כדאי לפנות, ומנהל את המשא ומתן על תנאי החוזה. הידעת? 💡 רב-המכר הארי פוטר נדחה על ידי 12 הוצאות ספרים שונות לפני שהוצאה אחת הסכימה להוציאו. מעניין מה היה קורה לו אם היה מתפרסם הרבה יותר מאוחר, מה היו משנים בו? העורך - האדם שהסופר הכי אוהב לשנוא (ואז לאהוב) ✏️ ברגע שהוצאת הספרים רוצה את הספר, נכנס לתמונה העורך. עורך הוא אדם מקצועי שקורא את הספר בעיניים חדות ושואל שאלות קשות: האם העלילה הגיונית? האם הדמויות מתפתחות? האם יש חורים בסיפור? האם הפרקים בסדר הנכון? האם ציר הזמן הגיוני? האם זה מתאים לאירועים היסטוריים? לפעמים העורך מבקש מהסופר לשנות עשרות עמודים, להוסיף פרקים שלמים, או אפילו למחוק קטעים שהסופר אהב מאוד. זה יכול לגרום לחיכוכים - אבל ברוב המקרים התוצאה הסופית הרבה יותר טובה בגלל זה. אחרי העריכה הגדולה הזאת שקשורה לתוכן, יש גם עריכת שפה - מישהו שבודק כל משפט על דקדוק, סגנון, ניסוח, וגם שאין מילים שחוזרות על עצמן יותר מדי. ובסוף: הגהה - קריאה אחרונה שבה מחפשים שגיאות כתיב ופיסוק. לפעמים יש אפילו הגהה כפולה, כי עיניים אחרות תמיד רואות מה שהעיניים הקודמות מפספסות (וגם זה לא אומר שלא יפלו טעויות בספר שתקראו). המאייר - כשהמילים מקבלות פנים 🎨 בספרי ילדים עם איורים, יש עוד בן אדם חשוב ביותר: המאייר. לפעמים הסופר והמאייר עובדים יחד כבר מהשלבים הראשונים, ולפעמים המאייר מקבל את הטקסט הסופי ומתחיל לפרש אותו לבד. הפירוש הזה הוא לא סתם "לצייר מה שכתוב" - המאייר מחליט על סגנון, פלטת הצבעים, אופי הדמויות, מה יופיע בכל עמוד, ואפילו איך תיראה ההבעה על הפנים של הגיבורה כשהיא עצובה, שמחה, מהורהרת ועוד. לפעמים המאייר מוסיף פרטים קטנים שלא כתובים בכלל בטקסט - סיפור שלם שמסתתר בתוך האיורים, לאלה שמסתכלים טוב. תהליך האיור לספר ילדים יכול לקחת בין כמה חודשים לשנה שלמה. גרפיקאי הכריכה - הרושם הראשוני שנועד לשכנע אתכם ב-3 שניות 🖼️ הכריכה היא הדבר הראשון שאתם רואים בחנות הספרים - ולכן היא ממש חשובה. גרפיקאי הכריכה צריך לתמצת את כל הספר - האווירה שלו, הז'אנר, קהל היעד - בתמונה אחת, עם כותרת אחת, שתתפוס את המבט בשניות. הגרפיקאי עובד עם הוצאת הספרים (ולא תמיד עם הסופר ישירות), ולפעמים הסופר בכלל לא מאשר את הכריכה הסופית - או אפילו כלל לא אוהב אותה. בחוזים רבים, זכות הכריכה שמורה להוצאה לאור. יש ספרים שהכריכה שלהם השתנתה לאחר ההוצאה הראשונה, כי המכירות לא הצליחו - ולפתע עם כריכה חדשה, אותו הספר בדיוק נהפך לרב-מכר. ולפעמים הכריכה משתנה גם לפי המדינה שבה הספר נמכר - כי מה שמושך עין בבריטניה לא בהכרח עובד בארצות הברית. בהארי פוטר, למשל, הכריכות הבריטיות המקוריות הציגו סצנה מרכזית מהספר בסגנון ילדותי וצבעוני, בעוד שהמהדורה האמריקאית הציגה קולאז' של דמויות וחפצים מהסיפור - עיצוב שונה לגמרי, לאותו הספר בדיוק (אגב, גם שם הספר יכול להשתנות בגלל התרבות המקומית). הידעת?💡 את הטקסט שמופיע על גב הספר (זה שאמור לגרום לכם לרצות לקנות אותו) ידאגו לכתוב בהוצאה - או העורך, או אנשי השיווק שמתמחים לגרום לקורא לרצות לקרוא דווקא את הספר הזה ההדפסה - כי ספר הוא גם חפץ פיזי 🏭 אז הטקסט מוכן, האיורים מוכנים, הכריכה מוכנה - ועכשיו מגיע שלב שרוב האנשים לא חושבים עליו: ההדפסה. ואלה לא החלטות פשוטות: כריכה רכה או קשה? כריכה קשה עולה יותר לייצר ויקר יותר לקונה, אבל היא עמידה ומרגישה "יוקרתית". בארה"ב ובריטניה נהוג לעיתים קרובות להוציא ספרים קודם כל בכריכה קשה ורק אחר כך, במחיר זול יותר, בכריכה רכה. בישראל הרבה ספרים יוצאים ישר בכריכה רכה. גודל הספר: ספרי ילדים עם איורים הם לעיתים קרובות בגודל גדול יחסית (כמו A4 או דומה לו), כי הם צריכים מקום לאיורים - אבל יש מגוון רחב של פורמטים: מרובע, מאורך, קטן וחמוד. ספרי פרוזה לנוער קטנים יותר - נוחים להיכנס לתיק. סוג הנייר: נייר לבן מבריק מתאים לאיורים צבעוניים, כי הצבעים נראים עליו חיים יותר. נייר מט ולא-לבן לגמרי - יותר עדין לקריאת טקסט ארוך ופחות מעייף לעיניים. הפונט: כן, מישהו בחר את הגופן (הפונט) שבו כתוב הספר, את גודלו, ואת המרווח בין השורות. לספרי ילדים משתמשים בגופנים גדולים וברורים יותר. לפעמים כאלה שמרגישים 'ילדותיים'. לספרים "לגדולים" - הגופנים קטנים ודחוסים יותר. ויש אפילו גופנים שתוכננו במיוחד לאנשים עם דיסלקציה, כדי שיהיה להם קל יותר לקרוא. ובואו לא נשכח את הספרים שנכצבים בכתב ברייל עבור העיוורים. מספר עותקים: ההוצאה לאור מחליטה כמה עותקים להדפיס בפעם הראשונה. כי אם מדפיסים יותר מדי - הם יישארו במחסן ויתפסו מקום ואבק וזה גם כסף ש'בוזבז'. מצד שני, להדפיס פחות מדי - נגיע למצב שהספר ייגמר מהחנויות לפני שכולם הספיקו לקנות אותו . ומה עושים כשהתגלתה טעות אחרי ההדפסה? היא תתוקן במהדורה הבאה - ולפעמים הגרסה עם הטעות הופכת לנדירה ומבוקשת. בית הדפוס: כשכל ההחלטות מתקבלות, הקבצים יוצאים למכונות הדפסה תעשייתיות שמסוגלות להדפיס אלפי עמודים בשעה. הנייר עובר דפוס, חיתוך, קיפול, וכריכה - כולו בצורה אוטומטית. זה נראה כמו קסם, ופחות כמו קסם - כדאי לראות בעצמכם: תעודת הזהות של הספר: לכל ספר שיוצא לאור יש מספר משלו, ISBN, שהוא מספר ייחודי בן 13 ספרות. המספר הזה מאפשר לחנויות, לספריות ולאתרי מכירה לזהות אותו במדויק (זה הברקוד שתראו על גב הספר). ומה אם כבר כתבו את הספר בשפה אחרת? לא כל הספרים נכתבים בעברית. ספרים שנכתבו בשפות אחרות עוברים תרגום לפני שאפשר לקרוא אותם כאן - ולמתרגם יש עבודה מורכבת הרבה יותר ממה שנדמה. בדיחות, משחקי מילים, שמות שיש להם משמעות - כל אלה דורשים פתרונות יצירתיים. ועל זה (מבטיחים) תקבלו פוסט שלם ונפרד. ומה אם הסופר לא רוצה הוצאה לאור? לא כל הסופרים בוחרים לעבוד עם הוצאת ספרים. יש סופרים שמוציאים את הספר בהוצאה עצמית. זה אומר שהם אחראים בעצמם על העריכה, העיצוב, ההדפסה, וההפצה. זה דורש יותר עבודה, כסף וזמן, אבל נותן לסופר שליטה מלאה על הספר שלו ועל איך שהוא ייראה ומתי ואיפה יימכר. ומה אם הספר הוא דיגיטלי? 💻 לא כל ספר מגיע על נייר. ספר דיגיטלי (e-book) מדלג על שלב ההדפסה לגמרי - אין נייר, אין כריכה, אין משאית שמובילה את הספרים לחנות. הוא פשוט קובץ שמורידים למכשיר ייעודי כמו קינדל (או אפליקציה בסלולרי שלכם) ומתחילים לקרוא. אבל זה לא אומר שאין עיצוב - גם ספר דיגיטלי עובר עריכה ועיצוב. ההבדל הגדול הוא שבפורמטים הנפוצים של ספרים דיגיטליים, הקורא הוא זה ששולט בחלק גדול מהמראה: הוא יכול להגדיל את הכתב, לשנות את הפונט, להחליף את צבע הרקע - אפילו לשחור עם אותיות לבנות (מצב לילה), או להגדיר מרווח גדול יותר בין שורות. זה שינוי משמעותי מאוד לאנשים עם דיסלקציה, לקשישים שרואים פחות טוב, או לכל מי שיש לו צורך מיוחד בקריאה. ויש גם ספר מוקלט - audiobook. זה ספר שהוקלט על ידי קריין - אדם שמקריא אותו - לפעמים עם הבדלי קולות לדמויות שונות ומוזיקת רקע. הקריינות עצמה היא מקצוע שלם, כי להקריא ספר בצורה מרתקת, לשמור על הקצב הנכון, ולתת לכל דמות קול שמרגיש אמיתי - זה לא פשוט כלל, וזה לא בטוח שאם הסופר (שמכיר בספרו כל ניואנס) יעשה עבודה טובה יותר משחקן תיאטרון בהקראה. גם הקלטת ספר שלם יכולה לקחת את הזמן שלה - כי גם כאן צריך להכניס נושאים של עריכה, תיקונים והפקה. ואחרי כל זה... הספר יוצא לעולם 🎉 לאחר כל השלבים האלה - שיכולים לקחת בסך הכל בין שנה לשלוש שנים מהרגע שהסופר סיים לכתוב - הספר מגיע לחנויות. חברת ההוצאה תתאם לסופר ראיונות בתקשורת, ימי חתימה בחנויות נבחרות, ועוד פעילויות שיווק שונות כדי שתבחרו דווקא בו מבין עשרות הספרים החדשים (והישנים) שתמצאו בחנויות על המדפים. אז בפעם הבאה שתחזיקו ספר ביד - זיכרו שהשם על הכריכה הוא רק אחד מתוך עשרות אנשים שעבדו קשה כדי שהוא יגיע אליכם. 📖 זהו? זה הסוף?? 🎬 כן ולא... כי לפעמים, אם ספר מצליח מאוד - ממש מאוד - מגיעה שאלה מפתיעה: "מה אם נהפוך אותו לסרט?" אבל זה כבר סיפור אחר לגמרי. עם שחקנים, במאים, תסריטאים, ומשא ומתן על זכויות... נראה לנו שזה ממש דורש פוסט בפני עצמו. 🎥

אלכס אוהב לכתוב סיפורים מפחידים. הוא גם קצת מתבייש בזה - כי חבריו לא ממש מבינים את זה. יום אחד הוא מוצא את עצמו לכוד בדירה מכושפת של מכשפה בשם נטשה, שמציבה לו תנאי פשוט אחד: בכל לילה הוא חייב לספר לה סיפור מפחיד חדש. אם הסיפור לא יפתיע אותה - הוא לא יוצא משם. הסרט Nightbooks (נטפליקס), מבוסס על הספר של הסופר וואייט - ומשלב פנטזיה אפלה, הרפתקה ומסר שמתחבר יפה מאוד לשבוע הספר. 🧙‍♀️ מה קורה בסרט? בזמן שאלכס מנסה לברוח, הוא מגלה שהדמיון שלו - אותו משהו שגרם לו להרגיש "שונה" - הוא בעצם הכוח הכי חזק שיש לו. הסיפורים לא רק מחזיקים אותו בחיים, הם גם מסייעים לו להתמודד עם בדידות, פחד ודברים שמרגישים גדולים מדי. הדירה של המכשפה, אגב, היא אחת הסיבות לצפות בסרט. צוות עיצוב התפאורה יצר מאות ספרים מיוחדים עבור הסרט רק כדי שהחלל ירגיש כמו מבוך של קסם וסיפורים. הם לא היו סתם ספרים "ריקים" על המדף. 😱 למה ילדים אוהבים סיפורים מפחידים בכלל? זה נשמע פרדוקסלי, אבל חוקרי התנהגות גילו שחשיפה מבוקרת לפחד - כמו קריאת סיפור מפחיד או צפייה בסרט - יכולה להיות מועילה. המוח מתאמן על התמודדות עם מתח, אבל בסביבה בטוחה. התוצאה היא תחושת מתח, ואחריה הקלה גדולה - ותחושת הישג. בגלל זה ילדים נמשכים לסיפורי רוחות, מפלצות, בתים מסתוריים וחדרים סודיים. וזו גם הסיבה שאגדות ישנות כמו "כיפה אדומה" היו, במקורן, הרבה יותר מפחידות ממה שמספרים היום לילדים. הידעת? 📖 סמי ראיתי, אחד המפיקים של הסרט, כבר ביים בעבר סרטי פנטזיה ואימה - אבל למבוגרים. כאן הוא ניסה ליצור משהו שונה לגמרי: "מפחיד במידה הנכונה" - כזה שנותן תחושת הרפתקה בלי להיות סרט אימה אמיתי. 🎬 אז... עד כמה זה מפחיד? הסרט מוגדר בנטפליקס כמתאים מגיל 10+. אבל כרגיל, בפועל, זה תלוי מאוד בילד. ילדים שנבהלים בקלות, או שיש להם פחדים חזקים ממכשפות ומפלצות, אולי כדאי שיצפו עם מבוגר. למה? כי יש בסרט אווירת מסתורין, מכשפה מאיימת, יצורים מוזרים ורגעי מתח. הכול בתוך עולם פנטסטי ואגדתי, ויש גם הרבה הומור, קסם והרפתקה. והסוף? ממש לא טראומטי. התחושה היא של "בית מסתורי עם קסם אפל" - ולא של סרט אימה קשה. 🧸 למי זה מתאים במיוחד? הסרט יתאים בעיקר לגילאי 8-13, ובפרט לילדים שאוהבים סרטים כמו הארי פוטר (או כל סיפור שמשלב קסם עם אווירה לא-לגמרי-נוחה). אם מישהו בבית אוהב לקרוא בלילה עם פנס 🔦 זה לגמרי סרט בשבילו 🤪. ✍️ פעילות אחרי הצפייה אחרי הסרט אפשר: לשאול אותם שאלה כמו: "אם היית צריך להמציא סיפור מפחיד כדי להינצל מהמכשפה - על מה הוא היה?" להמציא מפלצת מצחיקה (אצלנו זאת היתה מפלצת השוקולד...) לכתוב פתיח לסיפור מסתורי, או להמציא ספר קסמים שאסור לפתוח - ולתאר מה כתוב בו. הכינו פופקורן, מזגן וכירבולית - ויאללה...

שבוע הספר מגיע, ואנחנו חוגגים בצורה הכי כיפית שיש - עם 14 סיפורים לצביעה בחוברת חדשה של האפרוחים שלנו. אין מצב שלא תמצאו כאן לפחות שניים-שלושה-חמישה סיפורים שהילד שלכם אוהב במיוחד... 🤪 מה יש בחוברת? פילים מכל הצבעים שיירה של בים-בם-בם שמנגנת בשמחה עם תירס חם תרנגולת שמחפשת דייר חביב לדירה להשכיר טרופותי ועוד מלא סיפורים שאתם מכירים ואוהבים. הדפיסו, קחו עפרונות צבעוניים, טושים, צבעי אצבעות - מה שאוהבים - וצבעו אותם בדיוק כמו שהייתם הכי רוצים. וגם אפשר להאזין! 📖 לכל דף בחוברת יש קוד QR משלו. סרקו אותו ותגיעו ישר לדף שעת הסיפור המתאים - שם תוכלו להאזין לסיפור בזמן שאתם צובעים. שמיעה וצביעה ביחד - שילוב מנצח.

יש פרח אחד, לבן ואצילי, שכיף לפגוש כשמטיילים בטבע - השושן הצחור. הוא צמח מוגן שנמצא בסכנת הכחדה, ופורח באביב. מה זה, בעצם, שושן? 🌿 "שושן" ו"ורד" הפכו בעברית לשמות כלליים לפרחים יפים, ולפעמים מתבלבלים ביניהם - אבל מדובר בצמחים שונים לגמרי מבחינה בוטנית. השושן הצחור הוא גאופיט - כלומר צמח שגדל מבצל (שתפקידו כמו מחסן אוכל תת-קרקעי). הצמח "ישן" בקיץ, ומתעורר מחדש עם הקרירות בסתיו. הגבעול שלו מגיע עד לכ-1.5 מטר (ולעיתים נדירות יותר - יותר מזה), ובראשו מספר פרחים לבנים-צחורים. לפרח יש מורה של פעמון פתוח, שאורכו כ-13 סנטימטר. כלומר - פרח גדול. זה חלק ממה שהופך אותו למרשים ויפה כל כך. המספר 6 מככב בו - יש לכל פרח ששה עלי כותרת (סימן היכר שעוזר לזהות בשטח) ושישה אבקנים בולטים עם אבקה כתומה, וריח מתוק ועז - במיוחד בשעות הלילה. הפריחה מתרחשת בד"כ בין סוף אפריל עד תחילת יוני, ועשויה להימשך כמה שבועות - אם כי חלון הפריחה של כל פרח בפני עצמו קצר יחסית. למה לבן וריחני בלילה? 🌙 לשושן יש "אסטרטגיה": פרחים לבנים בולטים בחושך הרבה יותר מפרחים צבעוניים, וריח חזק עוזר למאביקים (החרקים שמחפשים אוכל בלילה) למצוא אותו גם כשהעיניים לא מספיקות. זה לא מקרי, אלא תוצאה של מיליוני שנים של התאמה הדדית בין הפרח לבין מי שמאביק אותו (מי אמר אבולוציה ולא קיבל?) אגב, השושן הצחור לא לבד בעניין הזה: גם חבצלת החוף, שפורחת בקיץ ובסתיו לאורך חופי הים התיכון, לבנה וריחנית ונפתחת בין ערביים - מאותה סיבה בדיוק. 📍 איפה בכלל אפשר לראות אותו? כאן הבעיה: ממש לא בכל מקום. השושן הצחור גדל בארץ בצפון - בכרמל ובגליל (בעיקר הגליל העליון ואזורים בגליל המערבי). אפשר למצוא אותו בנחל כלח, נחל כזיב, הר שזור ורכס פקיעין. בית הגידול האופייני שלו הוא מצוקי גיר קשה, תחת צל חלקי של חורש. אם השושן ימצא את עצמו במקום עם צל מלא מדי - הוא בכלל לא יגיע לפריחה. הידעת? רשות הטבע והגנים מבצעת מדי פעם דילול של עצי החורש באזורים שבהם גדל השושן - כדי להכניס יותר אור ולעודד אותו לפרוח. הצמח כל כך עדין שצריך לדאוג לו מהצד. גנב הצלבנים בעבר, השושן הצחור היה נפוץ בהרבה יותר מקומות בארץ ישראל. אז מה קרה לו? הצלבנים, שכבשו את הארץ בימי הביניים, עקרו בצלי שושן צחור בכמויות גדולות ולקחו אותם איתם לאירופה - בעיקר בגלל המשמעות הסמלית שהפרח רכש לו בתרבות הנוצרית. חקירה היסטורית הראתה שזו הייתה כנראה אחת הסיבות העיקריות להיעלמותו מחלקים גדולים של ארץ ישראל, יחד עם פגיעה כללית בבית הגידול לאורך הדורות. מעניין לדעת שהשושן הצחור הפך לאחד מצמחי הנוי הנפוצים ביותר בגנים האירופאיים מאז ימי הביניים, וגדל שם בהצלחה רבה (בעיקר באזורי הים התיכון האירופי כמו איטליה, דרום צרפת ויוון - שיש להם תנאי אקלים דומים לישראל). וזו בדיוק ה"אירוניה" ההיסטורית - הצלבנים לקחו אותו מכאן, הוא שגשג שם, ובינתיים כאן כמעט ונכחד. בתחילת המאה ה-20 נדמה היה שנכחד לחלוטין - כשניסיונותיו של הבוטניקאי אהרון אהרונסון (כן-כן, ההוא) לאתר אותו עלו בתוהו. אבל בשנת 1925 גילה הבוטניקאי נח נפתולסקי אוכלוסייה קטנה של שושן ברכס פקיעין בגליל העליון - במקום קשה לגישה ברכס. המין התגלה מחדש, ובהדרגה נמצאו עוד אתרים - אבל הוא עדיין נחשב נדיר ביותר, גם היום. הידעת? המין שנמכר בחנויות הפרחים תחת השם "שושן צחור" הוא צמח מתורבת - ולא מאוכלוסיית הבר המקומית. 🌿 המאביק שנעלם לשושן הצחור יש מבנה פרח - לבן, גדול, ריחני, נפתח בלילה - שנראה כמותאם לאוד להאבקה על ידי עשים גדולים (פרפרי לילה ארוכי חדק). אלא שהחוקר אמוץ דפני גילה שבישראל, זבובי רחף נצפים כמבקרים בפרח ולעיתים מאביקים אותו. ייתכן שהפרח התפתח לאורך אלפי שנים יחד עם מין עש שנכחד או נעלם מהאזור - ולכן שמר על מבנהו, גם לאחר שהמאביק ה"מקורי" אינו עוד. אבל זו עדיין השערה - לא בוודאות מוכחת - ואולי מאביקים נוספים שעדיין אינם ידועים מגיעים בחשכה. הידעת? כדי לגלות מי מאביק פרח לילה, חוקרים שמים מצלמות אינפרא-אדום ומנורות UV ליד הפרחים בלילה, ויושבים לשמור. זה אחד הפרויקטים המדעיים המרתקים - ולא תמיד יודעים מה ימצאו. על מטבעות ומלכים לשושן הצחור יש היסטוריה מרשימה גם מחוץ לטבע. כבר במאה ה-6 לפני הספירה, הטביעו היהודים את דמות השושן הצחור על מטבעות "יהוד מדינתא" - מהמטבעות הקדומים ביותר שהוטבעו בידי יהודים בארץ ישראל. הדמות הזו עברה מטבע לטבע לאורך ההיסטוריה, ועד היום מופיע השושן על מטבע השקל הישראלי (ואם לא שמתם לב לזה עד עכשיו - לכו להסתכל). מה עושים כשפוגשים שושן? אם הגעתם לנחל כלח או לנחל כזיב בתזמון הנכון ואתם רואים שושנים פורחים במצוק - לא קוטפים. הוא מוגן בחוק. לא מתקרבים לשפת הצוק כדי להסתכל מקרוב - כי זה גם מסוכן וגם יש סיכוי לדרוס שורשים וצמחים קטנים. מצלמים מרחוק (איזה מזל שיש זום גם במצלמות של הסלולרי...) ומשאירים את הפרח לפרפרי הלילה. הסכנות לצמח כיום הן גם קטיף, גם דריסה בטיולים (גם ברגל, לא רק בטרקטורונים), וגם הצללה הולכת וגוברת מהחורש הסוגר מסביב. איפה נפגוש אותו בטיול הקרוב? 🗺️ נחל כלח בכרמל - אחד האתרים הנגישים יחסית נחל ברתות באזור נחל כזיב בגליל המערבי שביל הצנירים בנחל אורן בכרמל מומלץ להתעדכן דרך אתרים כמו זה לגבי מצב הפריחה לפני היציאה - החלון קצר. תהנו!