איך ל-#$@&%* ספרים שרדו אלפי שנים??
- לפני 24 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
כל פעם שאתם פותחים ספר, אתם מחזיקים בידיים משהו שאנשים נלחמו עליו, העתיקו אותו בידיים כואבות, הסתירו אותו מפחד שיישרף - וחלק מהסיפורים שנמצאים בו שרדו אלפי שנים רק בזכות שרשרת אנושית ארוכה ומדהימה. בואו נסביר איך זה קרה.
🌿 הכל התחיל מצמח ביצות
לפני כ-5,000 שנה, המצרים הקדמונים פיתחו פתרון גאוני: הם לקחו את גבעול הצמח פפירוס שגדל בעיקר בעמק הנילוס, חתכו אותו לרצועות דקות, הניחו אותן זו על זו בשתי שכבות מצולבות, דפקו עליהן עם פטיש, ייבשו אותן בשמש - וקיבלו דף כתיבה.
גיליונות הפפירוס הודבקו זה לזה ונגללו על מוט עץ, ובכך נוצרה המגילה (scroll). המגילה הפכה לכלי הכתיבה המרכזי של העולם העתיק - הכל נכתב עליה: חוקים, שירה, רפואה, מדע, ומכתבים. המגילה הגדולה ביותר שנמצאה ממצרים מגיעה לאורך של כ-40 מטר. מגילה יוונית, לעומת זאת, בדרך כלל לא עלתה על 11 מטר - כי זה פחות או יותר גבול מה שנוח לקרוא בידיים.
הידעת? 🪨 לפני הפפירוס, בני אדם כתבו על לוחות חרס. נוח יחסית לאחסן, אבל ממש לא נח לגלגל למגילה.
🐑 מעור בעלי חיים לדפי ספר
אז הפפירוס היה פיתרון נהדר, אבל היה לו חיסרון: הוא גדל בעיקר בעמק הנילוס, ומצרים שמרה על המונופול שלה בקנאות. כשבין המאה השנייה לפני הספירה הפסיקה מצרים לייצא פפירוס לממלכת פרגמון (כיום טורקיה) - ייתכן כצעד מדיני - נאלצו שם לחשוב על חלופה.
הפתרון: קלף (parchment).
קלף עשוי מעורות של כבשים, עיזים ועגלים. תהליך הייצור שלו היה מפרך: עורות הושרו במי סיד כדי להסיר שיער ובשר, נמתחו על מסגרת עץ, וגוררו בסכין מעוגלת שוב ושוב עד שהעור נעשה דק, חלק וכמעט שקוף. תוצאה: חומר שניתן לכתוב משני צדדיו, שאפשר לקפל בלי שיסדק, ושעמיד יותר מפפירוס.
הקלף האיכותי ביותר, הנקרא וֶלּוּם (vellum), יוצר מעורות עגלים צעירים. הוא היה כל כך יפה ודק שהיה קשה להאמין שזה אותו חומר גסוסי שהחלה ממנו הדרך.
הידעת? 📜 בבריטניה, חוקי הפרלמנט נכתבו על קלף עד שנת 2017 - כי הוא עמיד כל כך שאחסון מסמכים עליו טוב יותר מכל נייר.
ביחד עם הקלף הגיע גם שינוי צורה - ולא מיד, אלא בהדרגה לאורך מאות שנים.
במקום לגלגל את הדפים למגילה, התחילו לקפל אותם ולתפור בצד - וכך נוצר הקודקס (codex), כלומר הספר כפי שאנחנו מכירים אותו היום.
אחד היתרונות המרכזיים של הקודקס היה בדיוק השימוש בקלף: כיוון שניתן לכתוב משני צדיו, כל דף בעצם נתן פי שניים מקום לטקסט. פתאום היה אפשר גם לדפדף, לחפש, לסמן מקום. להבדיל ממגילה שחייבים לגלגל מהתחלה.
✍️ הנזירים שהצילו את הידע
נפילת האימפריה הרומית במאה החמישית לספירה לא הייתה נחמדה לידע האנושי.
ספריות נשרפו. אנשי המדע נעלמו. אבל למרות זאת, לא כל הידע אבד. חלק גדול מן הספרות היוונית והרומאית שרד. למי אנחנו חייבים את זה? לנזירים.
במנזרים של ימי הביניים היה חדר מיוחד שנקרא סקריפטוריום (scriptorium) - חדר ההעתקה. שם ישבו נזירים שעות ארוכות, יום אחרי יום, כשבידם עט נוצה ודיו, והעתיקו כתבי יד. אבל הם לא העתיקו רק טקסטים דתיים - אאלא גם יצירות של וירגיליוס, חיבורים של סיסרו, כתבי אפלטון (שגם כתב על סוקרטס, מורהו).
בלי העבודה הסבלנית והחשובה הזו - לאנושות כולה - חלק גדול מהפילוסופיה והספרות הקלאסית לא היה מגיע אלינו כלל.
הידעת? ☘️ נזירים אירים היו בין הפעילים ביותר בשמירת הידע. הספר המפורסם "How the Irish Saved Civilization" של תומס קאהיל מספר כיצד נזירים אירים העתיקו כל כתב יד שמצאו, ואז נסעו לאנגליה ולאירופה כדי להפיץ את הידע שאספו.
כמה זמן לקח להעתיק ספר אחד? שנים.
נזיר מיומן יכול היה להעתיק כמה עמודים ביום. ספר שלם דרש חודשים, ולפעמים שנים.
הטעויות היו בלתי נמנעות: כל העתקה ידנית הכניסה שגיאות קטנות, שהצטברו ועברו מדור לדור. חוקרים של היום יכולים לעיתים ממש לשחזר את "עץ המשפחה" של כתב יד - לדעת מי העתיק ממי - לפי סוג הטעויות שחזרו על עצמן (אגב, גם במגילת ישעיהו שהראנו קודם בתמונה נפלו כמה טעויות כתיב של סופר - ואף טעויות של שיכחת מילים שהוכנסו אח"כ ידנית ע"י רשם אחר).
הספרים היו כל כך יקרים וחשובים, שמנזרים רבים ממש כבלו אותם בשרשרת ברזל לשולחן - לא בגלל שהם לא סמכו על הנזירים, אלא מחשש שמישהו מבחוץ יגנוב אותם.
⚙️ גוטנברג ומכונת הדפוס
בשנת 1452 בערך, צורף גרמני בשם יוהנס גוטנברג מהעיר מיינץ שינה את ההיסטוריה.
הוא לא המציא את הדפוס - הסינים הדפיסו ספרים על בלוקי עץ כבר מהמאה השביעית לספירה, ובקוריאה כבר השתמשו באותיות מתכת ניידות (הספר המודפס העתיק בעולם שהודפס בטכנולוגיה זו הוא הג'יקג'י (Jikji), שמכיל תורות זן בודהיסטיות, והודפס בשנת 1377 ומוכר על ידי אונסק"ו כמסמך הדפוס העתיק ביותר מסוג זה בעולם). אבל גוטנברג לקח את הרעיון ושכלל אותו לרמה שלא הייתה קיימת:
אותיות כמו לגו: הקוריאנים הכינו אותיות ממתכת שקצת התכווצה בתהליך יצירת התבנית, ולכן האותיות לא תמיד היו באותו גודל. גוטנברג המציא "מתכון" מיוחד למתכת שיצר אלפי אותיות מושלמות וזהות. אפשר היה לסדר אותן למילים, להדפיס, ואז לפרק ולהרכיב מחדש, ממש כמו קוביות לגו!
מכונה במקום ידיים: הקוריאנים עבדו לאט – הם הניחו את הנייר על האותיות ושפשפו אותו ביד. גוטנברג לקח מכונה שנועדה בכלל לסחוט ענבים, והפך אותה ל"מכבש דפוס" – מכונה ענקית שלוחצת חזק ומהר על הדף ומדפיסה דף שלם בשנייה.
דיו פלא: הדיו של הקוריאנים היה מיימי ולפעמים נזל. גוטנברג המציא דיו דביק ועבה יותר (צמיג כמו שמן), שנדבק לאותיות המתכת בצורה מושלמת ולא נמרח על הנייר.
שפה פשוטה: לקוריאנים היו אלפי סימנים שונים בשפה, וזה לקח המון זמן למצוא ולסדר אותם! הכתב של גוטנברג (בדומה לאנגלית) כלל רק כ-25 אותיות, מה שהפך את העבודה להרבה יותר קלה ומהירה.
למה זה כל כך חשוב?
כי בגלל הזמן והתהליך הידני לפני גוטנברג, ספרים היו יקרים מאוד (עד 3,600 עמודים ביום עבודה אחד לעומת כ-40 עמודים שנזיר יכול היה להעתיק ביד באותו זמן. פי 90! כלומר, בית דפוס יכול לייצר ביום אחד יותר ממה שנזיר חרוץ יכול לייצר בשנה שלמה), ורק מלכים או אנשים עשירים מאוד יכלו לקנות אותם. המיכון התעשייתי שהדפיס אלפי דפים ביום, הוזיל את מחירי הספרים, ופתאום גם ילדים ואנשים רגילים בכל העולם יכלו לקרוא, ללמוד ולהחכים!
סביב שנת 1454-1455, גוטנברג הדפיס את התנ"ך בלטינית (היום זה מוכר כ"תנ"ך גוטנברג") - כ-160 עד 180 עותקים. מספר שנשמע צנוע היום, אבל בזמנו היה מדהים (לפני כן, נזיר בודד היה זקוק לשנים כדי להעתיק תנ"ך אחד בידיו, וכל עותק גם היה טיפה שונה מהקודם).
לפני המצאת הדפוס, מספר הספרים בכל אירופה עמד על כ-30,000. עד שנת 1500 לספירה (שזה רק לפני 500 שנים), ותוך 50 שנה בלבד, הגיע מספר הספרים לעשרות מיליונים.
הידעת? 📚 כשהכנסייה פרסמה רשימה של ספרים אסורים, מוכרי הספרים ידעו מיד מה משתלם להם להדפיס הלאה - והספרים האסורים הפכו לרבי-המכר של תקופתם.
📌 מה כל זה אומר לנו?
כל ספר שאתם פותחים הוא סוף של מסע ארוך מאוד. מישהו חרט על חרס, מישהו גידל צמח ביצות, מישהו גרד עור בסכין, מישהו ישב בחדר קר ורשם אות אחר אות - כדי שהמידע יישמר. ואז בא גוטנברג ושינה את כללי המשחק: פתאום לא היה צריך לבחור את המידע שיש להעביר הלאה. פתאום היה אפשר להעביר הכל, לכולם.
והיום? תהליך הפקת הספר הוא הרבה יותר מאשר רק הדפסה תעשייתית במכונת דפוס (אבל על זה כבר כתבנו כאן...)
