אפקטים מיוחדים: אפקט דאנינג-קרוגר, או למה מי שיודע הכי פחות, בטוח הכי הרבה? 🤔
- לפני 3 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
הכרתם פעם מישהו שמשחק משחק מחשב בפעם הראשונה ומיד מכריז "אני הכי טוב שיש, תראו אותי"? או חבר לכיתה שראה סרטון אחד ביוטיוב ופתאום "מבין הכל" בנושא שמדענים לומדים שנים שלמות? אם כן, פגשתם באפקט דאנינג-קרוגר.
מה זה בכלל אפקט דאנינג-קרוגר?
אפקט דאנינג-קרוגר הוא הטיה קוגניטיבית שמתארת תופעה מוזרה: אנשים שיש להם מעט מאוד ידע או עם ניסיון מועט (אם בכלל) בתחום מסוים, נוטים להעריך את היכולות שלהם בתחום הזה גבוה בהרבה ממה שהן באמת. במילים אחרות - כדי להבין כמה אתה לא יודע, אתה צריך כבר לדעת משהו. ומי שלא יודע כלום, במקרה הטוב לא יודע שהוא לא יודע (ובמקרה הרע - בטוח שהוא-הוא זה שיודע)! 🌀
מאיפה הגיע השם?
האפקט נקרא על שם שני פסיכולוגים מאוניברסיטת קורנל בארצות הברית: דיוויד דאנינג וג'סטין קרוגר, שפרסמו עליו מחקר פורץ דרך בשנת 1999.
הידעת? 💡 המחקר המקורי שלהם נקרא "חסרי כישורים ולא מודעים לזה" (Unskilled and Unaware of It), ופורסם בכתב עת מדעי חשוב לפסיכולוגיה חברתית.
הניסוי המפורסם
דאנינג וקרוגר נתנו למשתתפים במחקר שלהם מבחנים בכמה תחומים (דקדוק, היגיון לוגי, ואפילו חוש הומור). אחרי שהמשתתפים סיימו את המבחן, הם התבקשו להעריך בעצמם כמה טוב - לדעתם - הם הצליחו, בהשוואה לשאר המשתתפים.
התוצאה הפתיעה:
דווקא אלה שהציונים שלהם היו בין הנמוכים ביותר (כ-25% התחתונים), העריכו את עצמם כשייכים בערך ל-60%-70% הטובים ביותר! כלומר, הם חשבו על עצמם שהם טובים בהרבה ממה שהיו בפועל.
ומי שהיו באמת הכי טובים במבחן, נטו להעריך את עצמם קצת יותר נמוך ממה שהם באמת היו, כי הם הניחו שגם לאחרים היה קל לענות כמו להם.
🔚 כלומר: ככל שיודעים פחות, קל יותר לטעות בהערכה העצמית, ובדרך כלל דווקא לכיוון של ביטחון יתר, ולא לכיוון של ספק עצמי. וכאן נמצא גם הצד השני, החשוב לא פחות: אנשים שבאמת מיומנים בתחום, לעיתים מעריכים את עצמם בחסר - בדיוק בגלל שהם כן מבינים כמה עוד יש ללמוד, ועד כמה התחום מורכב. ככל שיודעים יותר, מבינים יותר כמה עוד לא ידוע.
הידעת? 💡 אמנם המחקרים מצאו שהאפקט פועל באותה עוצמה גם על גברים וגם על נשים, אבל הכיוון שלו לפעמים שונה בממוצע: גברים נוטים יותר להפריז בביטחון העצמי שלהם, ונשים נוטות יותר להמעיט בו.
ג'ואי מ'חברים' תמיד היה בטוח בעצמו...
אז למה זה קורה בכלל?
זה קשור למשהו שנקרא מטא-קוגניציה - היכולת "לחשוב על החשיבה שלנו" ולהעריך נכון מה אנחנו יודעים ומה לא. וזו בדיוק הבעיה, והיא אפילו כפולה:
קשה לזהות פערים שאנחנו לא רואים. אם אתם לא מכירים תחום, אתם גם לא יכולים לדעת כמה הוא מורכב ועד כמה יש בו עוד ללמוד. זה כמו לנסות לראות חדר חשוך - אתם לא יכולים לדעת כמה רהיטים יש בו אם אין אור.
המעט שיודעים, מרגיש כמו הכל. אם למדתם רק חלק קטן מהתחום, זה החלק היחיד שאתם מכירים - ולכן בקלות אפשר לטעות ולחשוב שזה כל מה שיש לדעת.
ולמה כשמראים להם עובדות, הם תוקפים את השליח? 🗣️
הא! זו אחת התופעות הכי מוכרות שמתלוות לאפקט דאנינג-קרוגר: כשמישהו עם ביטחון יתר נתקל במידע שסותר את מה שהוא חשב שהוא יודע, לרוב הוא אפילו לא יעצור לבדוק את העובדות בעצמו (הרי הוא מומחה...) - אלא שהוא תוקף את מי שהביא לו את המידע 🫨.
זה קורה כי שינוי דעה דורש להודות שטעינו, וזה לא נעים. קל יותר להגיד "מי שאמר לי את זה טועה / משקר / לא מבין" מאשר להגיד "אולי אני לא יודע את זה כמו שחשבתי".
זה דומה למה שכבר פגשנו בהטיית האישור (שכתבנו עליה באפקט סטרייסנד) - אנחנו נוטים לחפש ולהאמין למידע שמתאים למה שאנחנו כבר חושבים, ולדחות כל מה שסותר אותו, גם אם הוא מגיע ממקור אמין יותר.
הידעת? 💡 הפסיכולוגים קוראים לאי-הנוחות הזו "דיסוננס קוגניטיבי" - התחושה הלא נעימה שמתעוררת כשמחשבה אחת שלנו ("אני יודע") מתנגשת עם מחשבה אחרת (העובדות שאומרות אחרת). המוח לא אוהב את התחושה הזו, ולכן הוא "פותר" אותה, לפעמים בדרך הקלה ביותר: במקום לבדוק את עצמנו - אנחנו נמנעים מלבדוק את העובדות.
איך זה נראה בעולם של ילדים?
בגיימינג: מישהו ששיחק משחק חדש פעם אחת ומיד מסביר לכולם "איך משחקים נכון", ומתעצבן כשמישהו שמשחק שנים מציע לו טיפ.
בספורט: ילד שראה משחק כדורגל בטלוויזיה בטוח שהוא יודע יותר טוב מהמאמן איך צריך לשחק, גם בלי שום אימון.
בלימודים: מי שלמד נושא חדש במתמטיקה בשיעור אחד, ובטוח שהוא "כבר מבין הכל" - עד שהמבחן מגלה אחרת.
ברשתות חברתיות: מישהו שצפה בסרטון אחד באינטרנט על נושא רפואי או מדעי, ופתאום בטוח שהוא יודע יותר מרופאים או מדענים שלמדו על זה שנים.
וזה קורה גם למבוגרים - ואפילו בפוליטיקה (...) 🏛️
האפקט הזה לא נעלם כשגדלים - להפך, לפעמים הוא רק מתחזק! בדיונים ציבוריים ופוליטיים, אפשר לראות לא פעם אנשים שמדברים בביטחון מוחלט על נושאים מורכבים (למשל בכלכלה, מדיניות חוץ, חוק, ביטחון) בלי היכרות עמוקה עם התחום, ומתעצבנים מאוד כשמומחים מציגים להם נתונים שסותרים את דעתם.
זה לא קשור למפלגה אחת או לעמדה אחת, אלא לאופי של האדם עצמו, וזו בדיוק הסיבה שחשוב ללמוד אזרחות וחשיבה ביקורתית - כדי לדעת להבחין בין דעה לעובדה, ובין ביטחון לא מבוסס לבין ידע אמיתי.
אז איך באמת משתפרים?
חשוב להבהיר: ביטחון עצמי הוא לא דבר רע. הבעיה היא רק כשהוא לא תואם את הידע שיש לנו באמת. אז איך סוגרים את הפער?
בקשו משוב (פידבק) מאנשים מנוסים יותר. במקום לבדוק את עצמכם רק לפי התחושה שלכם, שאלו מישהו שמכיר את התחום: "מה אני מפספס?" זו השאלה שמפעילה את המטא-קוגניציה שלנו, כי היא עוזרת לראות בדיוק את מה שאנחנו לא מסוגלים לראות מעצמנו.
תתרגלו לאורך זמן. ידע אמיתי ומדויק נבנה בהדרגה, לא בצפייה בסרטון אחד או במשחק אחד. ככל שמתרגלים יותר, ההערכה העצמית הופכת מדויקת יותר.
השוו את עצמכם לביצועים אובייקטיביים, לא רק לתחושה. ציון במבחן, תוצאה במשחק, או הערכה של מורה - אלה מדדים אמיתיים, בניגוד לתחושה הסובייקטיבית של "אני מבין את זה".
אם מישהו מציג לכם עובדות שסותרות את מה שחשבתם - בדקו את העובדות, לא את האדם. השאלה הנכונה היא "האם זה נכון?" ולא "מי אמר את זה?"
תזכרו שלהיות חכם זה לא לדעת הכל - זה לדעת שיש עוד הרבה ללמוד. כמו שרלוק הולמס, שמדגיש שלא צריך לדעת הכול, אבל כדאי לדעת הרבה על הדברים שחשובים לנו - ולהיות מודעים לגבולות הידע שלנו.
לסיכום
אפקט דאנינג-קרוגר מלמד אותנו שביטחון עצמי זה לא ידע אמיתי, ושההכרה הכי חשובה היא ההכרה בכך שיש עוד הרבה מה ללמוד. כמו שסוקרטס אמר על עצמו: "אני יודע שאני לא יודע כלום" - וזו, אולי, החוכמה האמיתית. 🦉✨
