ד"ר קוואק ומכונת הזמן : הרפתקה אינטראקטיבית

איך משתתפים בהרפתקאה האינטראקטיבית

מה זה? הרפתקה אינטראקטיבית שמתפרסת בזמן אמת, פרק אחרי פרק, לאורך שבוע שלם. דוקטור קוואק נתקע בהיסטוריה ופיקס, לוני וצ'ירפי יוצאים לחפש אותו — אבל לאן יטוסו, איך יתמודדו עם כל אתגר, ואם יצליחו להציל אותו — זה תלוי בכם לגמרי.

איך זה עובד? כל יום מתפרסם כאן פרק חדש. בסוף כל פרק האפרוחים עומדים בפני החלטה — ומציגים כמה אפשרויות פעולה. אתם הולכים לערוץ ההרפתקאות בוואטסאפ, מצביעים על האפשרות שאתם בוחרים, והאפשרות עם הכי הרבה קולות קובעת מה קורה בפרק הבא.

הרמזים בכל פרק מוחבאים רמזים — ואת התשובות אפשר למצוא בפוסטים של חמ"ל לילדים. מי שיחפש את הפוסט הנכון יידע להצביע חכם יותר ולכוון את האפרוחים למקום הנכון. מי שלא — ובכן, בהצלחה 😅

איפה מצביעים? בערוץ ההרפתקאות בוואטסאפ. שם נעלה את הסקר אחרי כל פרק, ושם תוכלו לראות בזמן אמת לאן הקהל מכוון את האפרוחים.

הצטרפו לערוץ ההרפתקאות בווטאצפ

פרק 5 ואחרון — הכלוב, האבן, והכפתור הכחול

פיקס הרים את האבן הכבדה ביותר שמצא.

"אחת... שתיים... שלוש!"

הוא חבט במנעול בכל הכוח שיש לאפרוח עם כובע חום.

האבן התנפצה לרסיסים.

המנעול לא זז.

"נהדר," אמר צ'ירפי. "שברנו את האבן."

ובדיוק אז — נשמעו צעדים מהמסדרון. כבדים. קצביים. מתקרבים.

הלורד.

"עשר שניות," לחשה לוני בקור רוח. "תשע. שמונה—"

"רגע!" צ'ירפי דחף את שניהם הצידה והצמיד את פניו לקרשי הכלוב. "בפרק הקודם ניסיתי להגיד משהו — תסתכלו על הקרשים!"

שלושתם הסתכלו.

הכלוב היה ישן. מאוד ישן. הקרשים כהים, סדוקים, חלקם כמעט מתפוררים.

"שש. חמש—"

"המנעול חזק," אמרה לוני. "אבל העץ—"

"רקוב," השלים ד"ר קוואק מבפנים, בשלווה יחסית למצב. "ידעתי שתגיעו לזה. לקח קצת זמן."

"ארבע—"

פיקס לא חיכה. הוא התנפל על הקרשים בכל גופו. לוני מהצד השני. צ'ירפי — לאחר שנייה של ספק — גם הוא.

"שלוש—"

קרש ראשון נקרע בקריעה חזקה.

"שתיים—"

קרש שני.

"אחת—"

הצעדים הגיעו לפתח הדלת.

ד"ר קוואק יצא דרך הפרצה — חלוק מרופט, משקפיים עקומות, שפם מפוזר לשני כיוונים שונים.

"נעים מאוד," אמר.

"רוצו!!" צרח צ'ירפי.

הם רצו.

צ'ירפי מוביל — כי מתברר שפחדנים רצים הכי מהר.

לוני אחריו — כי היא זכרה כל פינה שעברו בה וידעה בדיוק לאן לפנות.

פיקס עם ד"ר קוואק — כי לברווז גבוה ורזה קשה לרוץ כשחלוק נתפס בכל פינה.

"ימינה!" צרחה לוני.

"שמאלה!" קרא פיקס.

"ישר!" געה ד"ר קוואק, ומשך את שניהם קדימה — ישר דרך דלת מטבח.

הטבח הרים עיניים מהסיר.

"אתם שוב פה?!"

"סליחה על ההפרעה!" אמר צ'ירפי תוך ריצה, חטף ביסקוויט מהמגש בלי לעצור, וארבעתם נעלמו דרך הדלת האחורית.

מחסן קטן. פינה חשוכה. ומכונת הזמן — בדיוק איפה שהשאירו אותה, עדיין מהבהבת בסבלנות.

מבחוץ נשמעו קולות. הלורד מצא אותם.

ד"ר קוואק דחף את שלושת האפרוחים פנימה ולחץ על הכפתור הכחול הגדול.

רעש. אור עז. ריח של חשמל וביצה קשה.

המעבדה.

אותו פח אשפה אוטומטי. אותה ערמת ניירות. אותו ריח מוכר של ניסויים שהסתיימו בצורה מפוקפקת.

צ'ירפי שכב על הרצפה, מתנשם בכבדות, הביסקוויט ביד.

"לפחות יש לי ביסקוויט," הוא הכריז בגאווה.

לוני הסתכלה על ד"ר קוואק.

"אז... איך בדיוק נפלת לתוך המכונה?"

ד"ר קוואק ישר את משקפיו השבורות.

"ביצעתי שיפור קטן במנגנון הכניסה," הוא אמר בכבוד מדעי. "לחצתי על הכפתור הכחול כדי לבדוק את הכיוון — ובדיוק כשהתכופפתי פנימה לראות טוב יותר, המכונה החליטה שהתנעתי."

"כלומר," אמרה לוני לאט, "לחצת על ההפעלה כשהראש שלך כבר היה בפנים."

"זה פישוט יתר."

"זה מה שקרה."

"...כן."

פיקס הסתכל על המכונה. אחר כך על ד"ר קוואק. אחר כך שוב על המכונה.

"המדען הגדול ביותר שאנחנו מכירים נפל למכונת הזמן שלו כי לחץ בטעות על הכפתור הנכון. איזו פדיחה."

"מדע," אמר ד"ר קוואק בפנים רציניות, "הוא תהליך."

הוא פתח ארון, הוציא קופסת ביסקוויטים עם תאריך תפוגה מפוקפק והניח אותה על השולחן.

"נראה שמגיע לנו משהו לנשנש."

🎉 סוף ההרפתקה השלישית! תודה לכל מי שהצביע, חשב, ומצא את הרמזים. נתראה בהרפתקאה הבאה

הפרקים הקודמים:

פרק 1: הפיצוץ

זה התחיל בפיצוץ.

לא פיצוץ קטן. פיצוץ שהזיז את כל הכלים על המדפים, הפיל את המפות מהקירות, וגרם לצ'ירפי לקפוץ על לוני שקפצה על פיקס.

"מה היה זה?!" צרח צ'ירפי.

השלושה רצו לכיוון המעבדה של דוקטור קוואק. הדלת הייתה פתוחה לרווחה. בפנים — עשן, ניצוצות, וריח של משהו שרוף.

ומכונת הזמן — דולקת.

"דוקטור קוואק?" קרא פיקס.

שקט.

...

"דוקטור קוואק!!" קראה לוני.

ואז הם ראו את זה — על רצפת המעבדה, בכתב יד מבוהל, פתק קטן:

"נפלתי פנימה. המכונה נשברה. אני תקוע איפשהו בזמן. מצאו אותי."

שלושתם עמדו דוממים.

ואז צ'ירפי עיקם את האף.

"אייי, איזה סירחון! פיקס, עוד פעם הפלצת?!"

"מה?! לא אני!" אמר פיקס נעלב.

"זה לא פיקס," אמרה לוני בשקט, מרחרחת לכיוון המכונה. "זה בא מפנים. ריח כמו של זבל. זבל ישן מאוד."

השלושה הסתכלו זה על זה.

"הוא הביא את זה איתו," אמרה לוני. "איפה שהוא לא נתקע."

על המסך המהבהב — ארבע תמונות מטושטשות:

🏺 חול, שמש עזה, משולש ענק באופק

🏛️ עמודים לבנים, ים כחול, אנשים עם כתרי עלים

🏰 טירה, ערפל, דגל עם נשר

⛩️ גג מעוקל, הר מושלג, פריחת דובדבן

🔍 רמז מוחבא בפרק — מי שימצא את הפוסט הנכון באתר חמ"ל לילדים יידע להצביע חכם יותר 😉

🗳️ באיזו תקופה תקוע דוקטור קוואק?

🏺 מצרים העתיקה

🏛️ יוון העתיקה

🏰 ימי הביניים — אירופה

⛩️ יפן העתיקה

פרק 2 — מי שישלוף את החרב...

המכונה נחתה בבום.

עשן. אבק. ריח של... בוץ? עשב רטוב? משהו שריח ממנו לא ברור בדיוק אבל בטוח לא נעים.

פיקס קפץ החוצה ראשון ונפל ישר לתוך שלולית. "בסדר! הכל בסדר!" הוא קרא, עם פנים מכוסות בטיט.

לוני הציצה בזהירות. שדות ירוקים. עצים ענקיים. ומרחוק — טירה אפורה, עצומה, עם מגדלים שנעלמים בתוך הענן.

"ימי הביניים," היא אמרה בשקט. "אירופה. בערך המאה השתים עשרה."

"איך את יודעת?" שאל צ'ירפי, שעוד לא יצא מהמכונה.

"הביוב הפתוח," היא ענתה.

צ'ירפי הסתכל מטה. "אה." הוא החליט להישאר עוד רגע בפנים.

הם הלכו לאורך השביל לכיוון הטירה. הגשר היה שם — גשר אבן ישן, מעל תעלת מים כהה ומסריחה. ומעליו עמד שומר. גדול. כבד. עם קסדה, שריון, ועוד חנית בגובה שני וחצי אפרוחים.

"עצרו."

הם עצרו.

"אי אפשר לעבור."

"אנחנו מחפשים—" התחיל פיקס.

"אי אפשר לעבור."

"אבל—"

"אי. אפשר. לעבור."

לוני הסתכלה על השומר. ואז הסתכלה על הטירה. מבעד לחלון גבוה נשמע משהו — קרקור. חלש, מבוהל, אבל בהחלט קרקור. ד"ר קוואק היה שם בפנים. הם היו כל כך קרובים.

"צריך לחשוב חכם," לחשה לוני. "לא בכוח."

צ'ירפי הביט בחנית. ואז בשומר. ואז בחנית שוב. "אולי בכוח זה דווקא—"

"לא."

מהשדות מהצד שמאל נשמע קול של מישהו שמתאמן על נאום בקול רם: "מי שישלוף את החרב — יהפוך למלך! ומי שנושא כלים פשוט — מי יודע מה מסתתר בו..." נשמע כמו חזרה לאיזו הצגה.

פיקס הסתכל על עצמו. הוא נשא את תיק הכלים של ד"ר קוואק מאז שיצאו. "רגע," הוא אמר לאט.

"לא עכשיו," אמרה לוני. "עכשיו — איך עוברים את הגשר."

🔍 רמז מוחבא בפרק — מי שימצא את הפוסט הנכון באתר חמ"ל לילדים יידע להצביע חכם יותר 😉

מה עושים עם השומר?

• 🤴 מתחזים לנושאי כלים של אביר מכובד שמחכה בפנים

• 💰 מציעים לו מטבעות שמצאו במעבדה של ד"ר קוואק

• 🏃 רצים מהר מתחת לגשר כשהוא לא מסתכל

• 📜 לוני כותבת היתר כניסה רשמי (מאוד רשמי. עם חותמת.)

פרק 3 — סר קוואקקאלוט והמזל הרע

התחפושת עבדה.

פיקס הרים את תיק הכלים, זקף את הגב, ואמר לשומר בקול הכי רגוע שהצליח: "נושאי הכלים של האביר סר קוואקקאלוט. הוא מחכה בפנים."

השומר הסתכל עליהם שלוש שניות ארוכות מאוד. ואז זז הצידה.

צ'ירפי נשם לראשונה מאז שראה את החנית.

הפרוזדור היה אפל, קר, ומריח כמו אבנים רטובות. "הקרקור בא מהכיוון הזה," לחשה לוני. "פנימה."

ואז הגיע הריח.

עשן. שמן חם. משהו נאפה על אבן. ריח שהם לא הכירו — אבל משהו בו גרם לבטן לקרקר בעצמה.

המטבח היה עצום. אש ענקית, סירים כבדים, עשרה אנשים שרצים לכל כיוון. ובמרכז — טבח ענק עם שפם, שעמד קפוא מול הדלפק עם פנים של מישהו שעומד לבכות.

על הדלפק: בצק שטוח ויפה. ולידו — סיר רוטב עגבניות שנשפך עליו לגמרי בטעות. הכל אדום. הכל רטוב.

"שנה של עבודה!" נאנח הטבח. "הלורד מגיע בעוד שעה ויש לי... בצק אדום." הוא הסתכל על הכתם. ואז הפך לבן. "שפיכה. שפיכה במטבח." הוא נסוג צעד אחורה כאילו הבצק עמד לנשוך אותו. "זה סימן רע. זה סימן רע מאוד."

"עשר שנים," הוא מלמל לעצמו. "עשר שנים אני טבח בטירה הזאת. מעולם לא החמצתי ארוחה. מעולם." הוא הסתכל בתקרה. "הוא יגרש אותי. אני יודע שהוא יגרש אותי."

ומאחורי הטבח, בפינה החשוכה — קרקור. ברור. מוכר. ומבוהל מאוד.

שלושתם זינקו קדימה.

"עצור! מטבח הלורד! אין כניסה!"

"אבל—"

"אין!"

הקרקור שוב. ויותר חלש עכשיו. כאילו מישהו גורר אותו עמוק יותר פנימה.

צ'ירפי הסתכל על פיקס. פיקס הסתכל על לוני. לוני הסתכלה על הגבינה שעל המדף. ואז על הבצק האדום. ואז חזרה על הגבינה.

משהו בעיניה הבריק.

"אתה רוצה להציל את הארוחה?" היא שאלה בשקט. "ולבטל את המזל הרע?"

הטבח הסתכל עליה. פשוט הסתכל. ואז שקע על הכיסא שלו כמו אדם שהוציאו ממנו את כל האוויר.

"את... נושאת כלים. אפרוח. קטנה."

"נכון."

"והלורד מגיע בעוד שעה."

"נכון."

הוא הסתכל על הבצק האדום. ואז על התקרה. ואז חזרה על הבצק.

"בסדר," הוא אמר בקול מת. "מה התנאי?"

🔍 רמז מוחבא בפרק — מי שימצא את הפוסט הנכון באתר חמ"ל לילדים יידע להצביע חכם יותר 😉

מה עושים כשנשפך משהו במטבח ובא מזל רע?

🙏 עוצרים הכל ומתפללים עד שעובר

🧹 מנקים מהר לפני שהלורד יגיע ומקווים לטוב

🧂 זורקים מלח מעבר לכתף שמאל — לבטל את הקללה

🚪 בורחים מהמטבח — מי שלא ראה לא יודע

פרק 4 — הלורד, הכלוב והמנעול

לוני זרקה קמצוץ מלח מעבר לכתף שמאל.

הטבח עצר. נשם עמוק. הסתכל על הרצפה הכתומה. "סימן טוב," הוא מלמל לבסוף. "בסדר. היכנסו."

הפינה האחורית של המטבח הייתה חשוכה ומסריחה מבצלים ישנים. ד"ר קוואק ישב בכלוב עץ קטן — לוחות יבשים וסדוקים, עם חריצים צרים שדרכם נכנס האוויר. משקפיו השבורות היו מוטות על מקורו, והשפם האפור מרושל יותר מהרגיל.

"הגעתם," אמר בשקט.

"הגענו," אישר פיקס, וניגש מיד לבחון את הכלוב. הוא הניח יד על אחד הלוחות. הלוח חרק. פיקס הסיר את ידו במהירות.

"הקרשים ישנים," אמר לעצמו.

"מאוד ישנים," הסכים ד"ר קוואק. "אבל המנעול לא."

המנעול היה ברזל שחור וכבד, עם גילופים דקים לאורכו — סמל הלורד, כנראה. שרשרת עבה קשרה אותו לדלת. פיקס משך בו בכל כוחו. לא זז אפילו מילימטר.

"ניסית לפתוח אותו?" שאלה לוני.

"אני מנסה כבר שעה," אמר ד"ר קוואק בשקט. "זה מנעול של לורד. הוא לא נפתח בלי המפתח."

צ'ירפי הציץ על הכלוב מקרוב. "אבל הקרשים האלה נראים—"

"הלורד הגיע!" צעק מישהו מבחוץ. "הלורד הגיע מוקדם! מחר אמרו!"

צעדים כבדים ברצפת האבן. קולות. רעש של שריון מתקרב.

ד"ר קוואק הסתכל על המנעול הכבד. על הלוחות הסדוקים. על שלושת האפרוחים.

"יש לנו עשר שניות," הוא אמר. "תחליטו."