הקופסה הקסומה: מסך הטלוויזיה שהפך את הסלון לקולנוע 📺

פעם, אם רצית לראות משהו מרגש, היית צריך לצאת מהבית. והיום? רק לוחצים על כפתור ויש לנו כל עולם שלם בסלון. אבל איך בדיוק המסך המהבהב הזה הצליח להכניס לתוכו תמונות נעות, צבעים וקול - והכי חשוב, איך הטלויזיה השתנתה מאז שהומצאה?

אז... איך בכלל המציאו את הטלוויזיה?

הסיפור מתחיל כבר בסוף המאה ה-19, כשממציאים ברחבי העולם ניסו להבין איך אפשר לשדר תמונות למרחקים. הרעיון היה פשוט: אם אפשר לשלוח קול בטלפון, למה שלא נצליח גם עם תמונות?

בשנת 1925, בחור סקוטי בשם ג'ון לוגי ביירד הצליח לשדר לראשונה תמונה מטושטשת של בובה בשם דֵיֵזִי, שהייתה דמויית אדם (כן, מסתבר שהכוכבת הראשונה בטלוויזיה היתה דווקא בובה!).

אבל ההמצאה האמיתית שעשתה את המהפכה הגיעה מפיילו פרנסוורת', אמריקאי שהמציא את הטלוויזיה האלקטרונית בגיל 21 בלבד - ב-1927. הוא ממש חלם על הרעיון בזמן שחרש שדות בחווה של הוריו, כשראה את השורות המקבילות של החריש והבין שאפשר "לחרוש" תמונה בצורה דומה על מסך.

תמונת אילוסטרציה - שדה חרוש שיוצר תמונה...

איך בעצם משדרים טלוויזיה?

התשובה ממש לא משהו שהייתם מצפים: הטלוויזיה "מרמה" את העיניים שלנו!

המצלמות באולפן צופות בדמויות ובתפאורה ומפרקות אותן לנקודות אור זעירות שנקראות בשם פיקסלים. כל פיקסל מקבל ערך של בהירות וצבע. המידע הזה הופך לגלי רדיו (או לאותות דיגיטליים בכבלים) שנשלחים אל הבתים. הטלוויזיה שלנו 'תופסת' את האותות האלה, ו"מרכיבה" את הפיקסלים בחזרה למקום הנכון על המסך - וואלה! יש לנו תמונה.

הסוד המגניב: המסך מתחלף כל כך מהר שהמוח שלנו לא מזהה את זה כתמונות נפרדות אלא רואה תנועה רציפה. קוראים לזה "תדר רענון" והוא אחד הדברים שקובעים כמה חלקה התמונה נראית לעיניים.

בישראל ובאירופה המספר המקובל הוא 50 פעמים בשנייה (50 הרץ), בארצות הברית - 60 פעמים בשנייה (60 הרץ), וטלוויזיות מודרניות יכולות להגיע אפילו ל-120 הרץ ויותר!

שחור-לבן מול צבע: איך זה עובד?

הטלוויזיות הראשונות היו בשחור-לבן בלבד, כי הטכנולוגיה היתה פשוטה יחסית - היא רק היתה צריכה להבחין בין אור לחושך. אבל ב-1953 התחילה המהפכה הצבעונית!

הסוד של צבע בטלוויזיה מבוסס על עובדה מדעית מגניבה: כל צבע שאנחנו רואים ניתן ליצירה משילוב של שלושה צבעי יסוד - אדום, ירוק וכחול (RGB). כל פיקסל בטלוויזיה צבעונית מורכב משלוש נקודות זעירות: אחת אדומה, אחת ירוקה ואחת כחולה. כשהן נדלקות ביחד בעוצמות שונות, העין שלנו "מערבבת" אותן ורואה את כל הצבעים שקיימים. רוצים צהוב? מדליקים אדום וירוק ביחד. סגול? אדום וכחול. לבן? את כולן!

רגע אחד! למה בטלוויזיה צבעי היסוד הם אדום-ירוק-כחול, ולא כמו שלמדנו כבר בגן - אדום-צהוב-כחול?

אהה! אז התשובה היא שיש שני סוגים של צבעי יסוד, וזה תלוי אם מדובר באור או בצבעים מוחשיים.

• באור (כמו בטלוויזיה) - צבעי היסוד הם אדום, ירוק וכחול. כשמשלבים אורות, מקבלים צבעים בהירים יותר. אדום וירוק ביחד נותנים צהוב, ושלושתם ביחד - לבן! זה נקרא "ערבוב תוספתי".

• בצבעים מוחשיים (כמו צבעי גואש) - צבעי היסוד הם כמו שכולם מכירים: אדום, צהוב וכחול. כשמערבבים אותם, כל צבע בולע חלק מהאור, והתוצאה כהה יותר. כחול וצהוב ביחד נותנים ירוק. זה נקרא "ערבוב חיסורי".

אז ירוק הוא צבע יסוד של אור, אבל צבע משני של פיגמנטים!

למה? כי בעין שלנו ישנם שלושה סוגי תאים: אחד שרגיש לאדום, אחד לירוק ואחד לכחול. המוח משלב את האותות שלהם וכך אנחנו רואים צבעים.

הטלוויזיה פשוט חיקתה את איך שהעין עובדת! 👁️‍🗨️📺

המחיקון והאנטי-מחיקון: הסיפור הישראלי המיוחד 🇮🇱

בזמן שכל העולם נהנה משידורי טלוויזיה בצבעים, בישראל קרה משהו מוזר ומיוחד: הממשלה החליטה שהם לא רוצים שנצפה בצבע! נשמע מטורף, נכון? אבל היה לזה תירוץ:

בסוף שנות ה-70, הממשלה חשבה שטלוויזיות צבעוניות הן יקרות, ורק משפחות עשירות יכולות להרשות לעצמן אותן. אז כדי לצמצם פערים חברתיים (כלומר, שלא יהיה פער גדול בין עשירים לעניים), הממשלה החליטה שכולם יצפו בשחור-לבן - גם מי שכבר קנה טלוויזיה צבעונית!

איך עשו את זה?

רשות השידור התקינה מכשיר מיוחד בשם "מחיקון" שדאג להסיר מהשידור את אות הסינכרון - שזה אות טכני קטן שאומר למקלט הטלוויזיה "עכשיו תפעיל את הצבע". בלי האות הזה, הטלוויזיות הצבעוניות הראו הכול בשחור-לבן, בדיוק כמו הטלוויזיות הישנות.

אבל הישראלים לא ויתרו!

מהנדס ישראלי צעיר בשם מולי אדן (שהיה מאוחר יותר נשיא אינטל ישראל!) מחברת "מץ אלקטרוניקה" המציא את ה"אנטי-מחיקון" - רכיב אלקטרוני קטן שהושתל בתוך הטלוויזיה והחזיר באופן מלאכותי את אות הסינכרון החסר. בעצם, זה היה מכשיר שתיקן את מה שהמחיקון קילקל! והאנטי-מחיקון הפך לפופולרי בטירוף בישראל. למרות שהוא היה יקר (עד 4,000 לירות - סכום עצום באותה תקופה), המון אנשים רכשו אותו. זה היה כמו מירוץ חימוש טכנולוגי קטן: הממשלה מונעת מהציבור לראות צבע? הציבור מחזיר לעצמו את הצבע!

מה קרה בסוף?

ב-1981, שר התקשורת יורם ארידור הבין שזה קרב אבוד, וביטל את ההוראה לשדר בשחור-לבן.

וכך ישראל עברה רשמית לשידורי צבע מלאים, ה"מהפך הצבעוני" הסתיים, והאנטי-מחיקון נכנס להיסטוריה כסמל לתושייה ישראלית וליכולת להתגבר על מכשולים טכנולוגיים בדרכים יצירתיות - וגם כתזכורת חשובה שצריך לחשוב באופן ביקורתי על החלטות רשויות: כי גם כוונות טובות יכולות להוביל למדיניות לא הגיונית שהאזרחים צריכים (ויכולים!) למצוא דרכים לעקוף...

סוגי מסכים: השמן והרזה

(לא, הסרטון הזה לא קשור. זאת רק הפסקה לשחרור צחוקים...)

טלוויזיות שפופרת (CRT)

הטלוויזיות הראשונות עבדו עם טכנולוגיה שנקראת "שפופרת קרן קתודית" (Cathode Ray Tube). בעצם, מאחורי המסך ישבה שפופרת זכוכית ענקית וכבדה שירתה אלקטרונים לעבר המסך. האלקטרונים פגעו בציפוי מיוחד שנקרא פוספור והוא זרח באור. כל נקודה על המסך נצבעה ככה, אחת אחרי השנייה, במהירות מטורפת.

מה הבעיה? שהטלוויזיות האלה היו עצומות ומגושמות! טלוויזיה של 32 אינץ' יכלה לשקול 50 קילוגרם ולהיראות כמו קופסת משא מרובעת. והן באמת לא היו תלויות על הקיר... אבל התמונה בהן היתה חדה והצבעים נאמנים, לכן יש אנשים שמתגעגעים אליהן עד היום.

מסכי LCD ו-LED

בשנות ה-2000 הגיעה המהפכה הדקיקה! טכנולוגיית LCD (Liquid Crystal Display) השתמשה בגבישים נוזליים שמשנים את המבנה שלהם כשעובר בהם חשמל. הגבישים האלה חוסמים או מעבירים אור מתאורה שנמצאת מאחורי המסך - וככה נוצרת התמונה.

טלוויזיות LED הן למעשה טלוויזיות LCD משופרות, שבהן התאורה מאחורי המסך עשויה מנורות LED. LED זה למעשה סוג של נורה קטנה מאוד שפולטת אור מעצמה כשעובר בה זרם חשמלי - בדיוק כמו נורות ה-LED שיש בפנסים או במנורות בבית. הן צורכות פחות חשמל, דקיקות יותר ונותנות תמונה בהירה יותר.

אולד - OLED - הטכנולוגיה המתקדמת

ב-OLED (Organic Light Emitting Diode) כל פיקסל הוא מקור אור בפני עצמו! המילה "אורגני" בשם מתייחסת לכך שהחומרים שבונים את הדיודות האלה עשויים מחומרים פחמניים (כאלה שיש בהם פחמן) שזוהרים כשעובר בהם זרם חשמלי. בניגוד ל-LED רגיל, כאן אין תאורת רקע - כל נקודה על המסך יכולה להדלק או לכבות לבד.

התוצאה? שחור מושלם (כי פיקסלים שחורים פשוט... כבויים), ניגודיות מדהימה וצבעים עזים במיוחד. הטלוויזיות האלה גם דקיקות במיוחד ויכולות אפילו להיות גמישות!

מסכים מעוגלים ושטוחים

בשנות ה-50 וה-60, מסכי הטלוויזיה היו מעט מקושתים כלפי חוץ בגלל מבנה השפופרת. בשנות ה-90 המסכים השתטחו, כמו תמונה על הקיר, וב-2013 חברות כמו סמסונג ו-LG ניסו למכור טלוויזיות מעוקלות פנימה - הרעיון היה ליצור תחושה של "עטיפה" סביב הצופה, כמו בקולנוע IMAX. אבל הקונספט לא תפס באמת, והיום רוב הטלוויזיות שוב שטוחות לחלוטין.

מאנלוגי לדיגיטלי: המעבר הגדול

עד שנות ה-2000, הטלוויזיה עבדה בשיטה אנלוגית: האותות נשלחו כגלי רדיו רציפים שהאנטנה קלטה. הבעיה עם שידור אנלוגי היא שהוא רגיש להפרעות: גשם, רעמים, אפילו מישהו שעובר ליד האנטנה יכלו לגרום ל"שלג" על המסך או לתמונה מטושטשת.

בשנות ה-2000 התחיל המעבר לשידור דיגיטלי. בשידור דיגיטלי, התמונה והקול מקודדים למספרים (אפס ואחד, בדיוק כמו במחשב), ונשלחים בצורה מסודרת יותר. היתרונות? תמונה חדה וצלילה הרבה יותר, אפשרות לשדר תוכניות ברזולוציה גבוהה (HD), ופחות הפרעות. בישראל, השידור האנלוגי הופסק לגמרי ב-2011, ומאז - הכול דיגיטלי.

המדע שמאחורי המסך: איך עושים קסם מפיזיקה, כימיה ומתמטיקה? 🔬

כשאתם מסתכלים על טלוויזיה, אתם רואים רק מסך חלק. אבל מאחורי הקלעים מתרחשת סימפוניה שלמה של מדעים שונים שעובדים ביחד כדי ליצור את הקסם הזה. בואו נציץ מאחורי המסך ונראה מה באמת קורה שם:

הפיזיקה: המנועים של האור והחשמל

• אלקטרומגנטיות - כל הטלוויזיה מבוססת על הקשר בין חשמל למגנטיות. בטלוויזיות שפופרת ישנות, השתמשו בשדות מגנטיים חזקים כדי "לכוון" את קרן האלקטרונים בדיוק למקום הנכון על המסך. השדה המגנטי היה צריך מדויק כך שיכוון את הקרן למיליוני נקודות שונות במהירות מטורפת.

• אופטיקה (תורת האור) - הפיזיקאים גילו איך האור מתנהג כשהוא עובר דרך חומרים שונים, איך הוא נשבר, משתקף או נספג. בטלוויזיות LCD רותמים את העובדה שאור יכול להיות "מקוטב" (כלומר, לנוע רק בכיוון אחד) ושגבישים נוזליים יכולים לסובב את הקיטוב הזה. וכך בעצם, משתמשים בתכונות הפיזיקליות של האור כדי לשלוט בו ולהפוך אותו לתמונה.

• מכניקה קוונטית - נשמע מפחיד? זה המדע שעוסק בדברים הכי קטנים שיש: אלקטרונים, פוטונים (חלקיקי אור) ואטומים. כדי להבין איך דיודות LED ו-OLED זוהרות, צריך להבין קצת מכניקה קוונטית: כשאלקטרון "קופץ" מרמת אנרגיה גבוהה לנמוכה, הוא משחרר את האנרגיה העודפת בתור אור. זה בדיוק מה שקורה לכל פיקסל בטלוויזיה המודרנית!

הכימיה: לבנות חומרים שזוהרים

• פוספורים זוהרים - אלה חומרים כימיים מיוחדים שזוהרים כשאלקטרונים פוגעים בהם (בטלוויזיות שפופרת) או כשאור מכה בהם (ב-LCD). כימאים היו צריכים למצוא את השילוב המדוייק של יסודות כדי להשיג אור אדום, ירוק וכחול. למשל, פוספור אדום יכול להכיל "אירופיום" (יסוד כימי נדיר), פוספור ירוק יכול להכיל "טרביום", ופוספור כחול - "אירופיום" אחר בשילוב שונה.

• גבישים נוזליים - אלה מולקולות מדהימות שמתנהגות חצי כנוזל וחצי כגביש מוצק. כשלא עובר בהן חשמל. הן מסודרות בצורה אחת, וכשהחשמל עובר בהן, הן משנות את הסידור שלהן. השינוי הזה משפיע על איך שאור עובר דרכן.

  כימאים פיתחו מולקולות שמגיבות מהר מאוד לחשמל - תוך אלפיות שניה - כדי שהתמונה תוכל להתחלף מהר מספיק.

• מוליכים למחצה - אלה חומרים מיוחדים שבתנאים מסויימים מוליכים חשמל ובתנאים אחרים - לא. הכימיה של המוליכים למחצה מאד מורכבת: צריך לקחת סיליקון (היסוד הכי נפוץ באדמת כדור הארץ אחרי חמצן) ולהוסיף לו כמויות זעירות מאוד של יסודות אחרים בתהליך שנקרא "הטענה" (doping). זה מה שמאפשר לבנות את כל השבבים האלקטרוניים שמפעילים את הטלוויזיה.

המתמטיקה: המוח שמחשב הכול

• עיבוד תמונה דיגיטלית - כדי לקחת תמונה ולהפוך אותה לפיקסלים, צריך חישובים מתמטיים מסובכים. המתמטיקאים פיתחו אלגוריתמים ("מתכונים" מתמטיים) שיודעים איך לדחוס תמונה כדי שתתפוס פחות מקום בזיכרון, איך להחליק קצוות כך שלא ייראו משוננים, ואיך להמיר בין פורמטים שונים של וידאו.

• משוואות גלים - כדי לשדר תמונות באוויר בגלי רדיו, מהנדסים משתמשים במשוואות מתמטיות מורכבות שמתארות איך גלים נעים במרחב. המשוואות האלה מסבירות איך גל רדיו יכול לשאת מידע, איך להימנע מהפרעות, ואיך לשלב כמה תדרים שונים בלי שיתבלבלו זה עם זה.

• תורת המידע - זה תחום מתמטי שעוסק בשאלה: איך מועברים נתונים בצורה הכי יעילה? כמה סיביות (שזה ה'תא' שיכול להיות או אפס או אחד) באמת צריך כדי לייצג תמונה? המתמטיקה הזו מאפשרת לשדר וידאו באיכות 4K (כמעט 8 מיליון פיקסלים!) בלי שתצטרכו אינטרנט חזק בשביל זה.

• חישובים גאומטריים - הטלוויזיה צריכה "לדעת" איך להציג תמונה נכון על מסך שטוח או מעוקל. צריך לחשב איך להמיר תמונה תלת-ממדית מהעולם האמיתי לתמונה דו-ממדית על המסך, איך למתוח או לכווץ את התמונה בלי לעוות אותה, ואיך לתקן עיוותים שנוצרים בזוויות.

איך הכול עובד ביחד?

הנה הדבר המדהים: כל המדעים האלה לא עובדים לבד. כימאים יוצרים חומר חדש שזוהר בצורה מסוימת, פיזיקאים בודקים איך האור שלו מתנהג, מתמטיקאים מחשבים איך לשלוט בו בדיוק, ומהנדסים לוקחים את כל הידע הזה ובונים מכשיר אמיתי שעובד.

למשל, כדי לפתח מסך OLED אחד, צריך:

• כימאים שיפתחו מולקולות אורגניות חדשות שזוהרות בצבעים הנכונים ולא מתכלות מהר מדי

• פיזיקאים שיבינו איך האלקטרונים נעים במולקולות האלה ואיזה אור הן פולטות

• מתמטיקאים שיחשבו איך לשלוט בכל פיקסל בנפרד ובאיזו עוצמה להדליק אותו

• מהנדסים שיידעו איך לייצר מיליוני פיקסלים זעירים על משטח אחד ללא פגמים

וכל זה רק בשביל שנוכל לשבת בנוחות בסלון ולראות את התוכנית האהובה עלינו 📺

ככה לא באמת נראים המדענים במעבדות 🤪

איך טלוויזיה אחת שינתה את המדע

הפיתוח של טלוויזיות דחף קדימה תחומים שלמים במדע:

• אלקטרוניקה ותקשורת - הצורך להעביר תמונה במהירות אילץ מהנדסים לפתח שבבים מהירים יותר, מעגלים משופרים ושיטות דחיסת מידע יעילות. הטכנולוגיות האלה שימשו מאוחר יותר למחשבים, סמארטפונים ואינטרנט.

• פיזיקה של אור וצבע - המחקר על איך העין האנושית קולטת צבעים ותנועה התקדם בגדול בזכות הטלוויזיה. כך גילינו, למשל, שאנחנו רגישים יותר לשינויים בבהירות מאשר בצבע, מה שעזר לדחוס את האותות בצורה חכמה יותר.

• חומרים חדשים - הפיתוח של גבישים נוזליים, דיודות אורגניות ומוליכים למחצה התקדם בצורה משמעותית בגלל התעשייה הטלוויזיונית. החומרים האלה משמשים היום גם במסכי מחשב, טלפונים ואפילו פאנלים סולאריים.

הטלוויזיה החכמה: כשהמסך מתחבר לאינטרנט 🌐

הדור החדש של הטלוויזיות הוא חכם - ממש! טלוויזיות חכמות (Smart TV) מחוברות לאינטרנט ויש להן מחשב קטן. זה אומר שאפשר להתקין עליהן אפליקציות - בדיוק כמו בטלפון או בטאבלט.

רוצים לראות סרט בנטפליקס? יש אפליקציה. רוצים לצפות בסרטונים ביוטיוב? יש אפליקציה. אפשר אפילו לשחק משחקים, לגלוש באינטרנט או להאזין למוזיקה בספוטיפיי - והכול מאותו מסך, בלחיצת כפתור. הטלוויזיה הפכה למרכז בידור ביתי שמשלב את כל השירותים במקום אחד.

ידידותיות לסביבה: טלוויזיות ירוקות יותר 🌱

הטלוויזיות המודרניות גם הרבה יותר ידידותיות לסביבה מהדורות הישנים. טלוויזיית שפופרת ישנה יכלה לצרוך פי 3-4 יותר חשמל מטלוויזיית LED מודרנית באותו גודל! בנוסף, היצרנים משתדלים להשתמש בחומרים הניתנים למיחזור ולהפחית שימוש בחומרים מזיקים כמו עופרת או כספית.

יש גם מצב חיסכון באנרגיה שמעמעם את המסך כשאף אחד לא מסתכל, וכפתורים שמכבים את הטלוויזיה לגמרי (ולא משאירים אותה ב"המתנה" שגם בה היא צורכת חשמל). כל השיפורים האלה עוזרים לחסוך באנרגיה ולהפחית את הפגיעה בסביבה.

העתיד: מה צפוי לנו? 🚀

הטכנולוגיה לא עומדת במקום, ויש כבר כמה המצאות מדהימות שעוד יגיעו אלינו:

• מסכים שקופים - דמיינו טלוויזיה שכשהיא כבויה היא נראית כמו חלון זכוכית שקוף! כבר יש אבות טיפוס של מסכים כאלה, ובעתיד אולי נראה אותם בחלונות בתים או בחנויות במקום על הקירות.

• מסכים תלת-ממדיים בלי משקפיים - יש כבר טכנולוגיות שיכולות להציג תמונה תלת-ממדית בלי שצריך לשים משקפיים מיוחדים. התמונה פשוט קופצת מהמסך!

• הולוגרמות - הטכנולוגיה הזאת עדיין בשלבים מוקדמים, אבל החזון הוא שיום אחד נוכל לראות תמונות תלת-ממדיות שמרחפות באוויר, בדיוק כמו בסרטי מדע בדיוני. זה עדיין נראה רחוק, אבל מי יודע? לפני 100 שנה גם טלוויזיה בצבעים נראתה דמיונית.

  בינתיים... אתם יכולים לבנות הולוגרמה מהסמארטפון שלכם

ומה עם החושים האחרים? ריח, מישוש וטעם? 👃✋👅

עד כה הצלחנו לשלוח דרך הטלוויזיה תמונה וקול. אבל תחשבו על זה רגע: יש לנו עוד שלושה חושים שעדיין לא הגיעו לסלון!

אז, כן. מדענים ומהנדסים כבר עובדים על זה.

• שידור ריח

  דמיינו שאתם צופים בפרסומת לבושם וממש מריחים אותו.

  חוקרים מפתחים מכשירים שנקראים "מפיצי ריח דיגיטליים". הרעיון הוא שבמקום לשדר רק פיקסלים של אור, נשדר גם "פרופיל ריח" - מעין מתכון של מולקולות ריח. המכשיר בבית יכיל מאגר של מאות חומרים כימיים בסיסיים (כמו תיבת צבעים, אבל של ריחות), ויערבב אותם בדיוק לפי ההוראות כדי ליצור דימוי של הריח הנכון.

  למה זה כל כך קשה? כי ריח הוא תכונה כימית. בניגוד לאור וקול שהם סוגים של גלים, ריח זה ממש מולקולות פיזיות שצריכות להגיע לאף שלנו. וצריך למצוא דרך לייצר ולשלוט במאות ריחות שונים, לדעת איך לערבב אותם, ולוודא שהריח מתפזר מהר אבל גם נעלם מהר (כי אף אחד לא רוצה שריח הפיצה יישאר בסלון כשהתוכנית עוברת לקינוחי שוקולד...)

• שידור מישוש

  עכשיו דמיינו שאתם רוצים לקנות ספה דרך האינטרנט. איך תדעו אם הבד נעים למגע? או שאתם צופים בסרט הרפתקאות ורוצים לחוש במשבר הרוח כשהגיבור עף מהר? זה נקרא "משוב מישושי" (Haptic feedback) והוא כבר קיים בצורות פשוטות - כמו הרטט בקונסולת המשחקים.

  אבל המדענים רוצים להגיע רחוק יותר. הם עובדים על טכנולוגיות שיכולות לדמות תחושות מורכבות יותר. יש כבר ניסויים עם כפפות מיוחדות שמשתמשות ברובוטים זעירים או בזרמים חשמליים קלים כדי ליצור תחושות של מרקם, חום, קור או לחץ על העור.

  האתגר הגדול במישוש, זה שהוא חוש מאוד אישי ומורכב. כשאתם נוגעים בפרווה רכה, המוח שלכם מקבל מידע ממיליוני קולטני מישוש בעור, כל אחד מהם שולח מסר קצת שונה. איך בדיוק מדמים את כל המידע הזה? איך גורמים לכם להרגיש חול בין האצבעות או כפפות צמר מגרדות? זה דורש הבנה עמוקה של איך המוח מעבד מגע, ואיך ליצור סימולציה די טובה שתצליח לרמות אותו.

  כרגע, הטכנולוגיה הכי מתקדמת יכולה לדמות תחושות בסיסיות כמו רטט, חום וקור, ולחץ. אבל עדיין יש דרך ארוכה עד שנוכל "להרגיש" דברים מורכבים כמו משי חלק או נייר עיתון מקומט.

• שידור טעם

  והנה הגענו לאתגר הגדול ביותר! תארו לכם שאתם צופים במאסטר שף, השופטים טועמים את המנה - ואתם יכולים לטעום אותה ביחד איתם! נשמע פנטסטי, נכון?

  הטעם הוא אולי החוש שהכי מסובך לחקות. למעשה, מה שאנחנו חושבים שהוא "טעם" זה בעצם שילוב של כמה דברים: הלשון מזהה רק חמישה טעמים בסיסיים (מתוק, מלוח, חמוץ, מר ואומאמי - טעם מלוח-בשרי), אבל רוב מה שאנחנו חווים כ"טעם" הוא בעצם... ריח! בנוסף, יש את המרקם של האוכל, החום או הקור שלו, וכל מיני תחושות אחרות בפה.

  חוקרים מנסים כמה גישות:

  • אלקטרודות על הלשון - זרמים חשמליים זעירים שמגרים את קולטני הטעם בלשון בצורה מסוימת, ויוצרים אשליה של טעם מסוים. זה עובד בצורה בסיסית, אבל עדיין רחוק מטעם של אוכל אמיתי.

  • תרסיסים כימיים - מכשיר שמתיז לפה תערובות של חומרים שמדמות טעמים. הבעיה? זה נשמע לא כל כך נעים, ויש גם בעיות בטיחות - אף אחד לא רוצה לבלוע כימיקלים מוזרים!

  • גירוי חושי משולב - השתמשות בשילוב של ריח, מישוש (של הלשון), צליל ואפילו צבע כדי לרמות את המוח לחשוב שהוא טועם משהו. המוח שלנו די קל "לרמות" - למשל, אם משהו נראה ירוק ומריח מנטה, המוח כבר מצפה לטעם מנטה, ואפשר לשכנע אותו בפחות.

  האתגר הגדול הוא שטעם זה מצד אחד חוש כימי (כמו ריח) אבל מצד שני משהו אינטימי - כי צריך ממש להכניס משהו לפה, כדי 'לחוש' בו. האם אנשים יהיו מוכנים ללקק מסך מיוחד או להכניס מכשיר לפה בזמן שהם צופים בטלוויזיה?

  זו שאלה לא רק טכנולוגית אלא גם חברתית.

כשלא רואים ולא מריחים - גם הטעם מתבלבל! 🍎🧅:

אפשר (וכדאי) לנסות את זה בבית 🤪

למה כל כך מסובך להעביר את החושים האחרים?

ההבדל הגדול בין ראייה ושמיעה לבין ריח, מישוש וטעם הוא שהשניים הראשונים עובדים עם גלים - גלי אור וגלי קול. גלים אפשר לשדר, לשלוט בהם, לשנות אותם. אבל ריח וטעם הם כימיים - צריך מולקולות פיזיות. ומישוש הוא מכני - צריך ממש לגעת במשהו.

בנוסף, יש גם את ה"בעיה ההפוכה": בטלוויזיה רגילה, המסך פולט אור והאוזניות פולטות קול, והחושים שלנו קולטים אותם. אבל איך גורמים למישהו להרגיש משהו או להריח משהו? זה אומר שצריך מכשירים שפועלים על הגוף, לא רק לידו.

אז מתי נראה את זה בבית?

האמת? טכנולוגיות של ריח ומישוש כבר מתחילות להגיע למשחקי מציאות מדומה (VR), שם החוויה האינטראקטיבית חשובה. אבל לטלוויזיה רגילה? זה עדיין יקח כמה שנים טובות.

ויש גם שאלות מעבר לטכנולוגיה:

• האם אנשים באמת ירצו את זה?

• האם נרצה להריח כל מה שמופיע בטלוויזיה (כולל דברים לא נעימים בחדשות או בסרטי אקשן)?

• האם נרצה מכשירים נוספים בסלון?

• ומה עם מי שיש לו אלרגיה לריחות או חומרים כימיים?

דבר אחד בטוח: המדע לא עומד במקום. האנשים שהצליחו לשלוח תמונות נעות דרך האוויר לפני 100 שנה, או ליצור מסכי ענק בעובי של מילימטרים לא מפסיקים לחלום על הדבר הבא. מי יודע? אולי בעוד 20 שנה נסתכל אחורה על הטלוויזיות של היום ונתפלא איך בכלל הסתפקנו רק בתמונה וקול! 🎬🌟

אז פעם, הטלוויזיה היתה המקום היחיד שבו יכולת לראות תוכן מצולם בבית. כולם ישבו באותן השעות לפני אותן התוכניות. היום, הטכנולוגיה של מסכי הטלוויזיה התפתחה בטירוף, אבל אופן הצפייה השתנה לגמרי!

יוטיוב, נטפליקס וטיקטוק נתנו לנו שליטה מלאה: אנחנו בוחרים מה לראות, מתי לראות ובאיזו מהירות. אפשר לעצור, להקפיץ, לחזור - משהו שבטלוויזיה הרגילה לא היה אפשרי. בנוסף, בפלטפורמות האלה אנשים רגילים יכולים להיות יוצרי תוכן, לא רק חברות ענק.

ובעצם, המסכים הפכו חכמים יותר ואיכותיים יותר - אבל התוכן שזורם דרכם השתנה לגמרי. הטלוויזיה עדיין חשובה, אבל היא כבר לא "השולטת היחידה" בממלכת הבידור הביתי. והכי מרגש? שעדיין יש הרבה מה לפתח, חושים להוסיף, וקסם טכנולוגי שעוד מחכה לנו מעבר לפינה.