מגלי ארצות: גודריד ת'ורבְּיארנרדוטיר - הוויקינגית שהגיעה רחוק יותר מכל גבר (בתקופתה)
- לפני 11 דקות
- זמן קריאה 4 דקות
כשחושבים על ויקינגים שגילו את אמריקה, כולם נזכרים בליף אריקסון (כן, זה שעל שמו נקראו פעם הסלולרים) אבל ליף בילה בווינלנד (כך כינו הוויקינגים את אמריקה הצפונית) חורף אחד בלבד, ואף פעם לא חזר לשם. הגיבורה האמיתית של הסיפור הזה היא אישה בשם גודריד ת'ורבְּיארנרדוטיר - שחצתה את האוקיינוס האטלנטי הסוער שמונה פעמים, ילדה תינוק באמריקה 500 שנה לפני קולומבוס, ובסוף חייה הלכה ברגל עד רומא. קוראים לה "הנודדת-למרחקים" (Far-Traveler), ולא בכדי - שום אישה מימי הביניים לא נדדה כמוה. 🚢🦶
הילדה מאיסלנד שיצאה אל הלא נודע
גודריד נולדה באיסלנד בשנות ה-980 לספירה, בחצי האי סנייפלסנס. כבר בגיל 15 בערך היא יצאה עם אביה, ת'ורבְּיורן, במסע מסוכן לגרינלנד - כי חברו הטוב של אביה, לא פחות מאשר אריק האדום בכבודו ובעצמו, הקים שם מושבה ויקינגית חדשה (אם בא לכם להכיר את עולם האלים והמפלצות שליווה את הוויקינגים האלה בראש, יש לנו פוסט שלם על המיתולוגיה הנורדית).
לגרינלנד באותה תקופה לא הייתה שום דרך "בטוחה". הספינות היו פתוחות, בלי מפות, בלי מצפן, רק כוכבים, ניסיון וקצת מזל. מספרים שהמסע של גודריד ואביה לא היה קל בכלל.
שתי גרסאות לאותו סיפור - ומה זה מלמד אותנו
הסיפור של גודריד לא מגיע ממקור אחד, אלא משניים שונים - "סאגת אריק האדום" ו-"סאגת הגרינלנדים". מה הבעיה? הגירסאות הללו לא תמיד מסכימות... בגרסה אחת גודריד מתוארת כעניה, ובשנייה כעשירה. יש פרטים שונים, סדר אירועים שונה, ולפעמים אפילו דמויות שונות לאותם האירועים.
הסאגות האלה נכתבו במאה ה-13, כלומר כ-200-250 שנים אחרי שהם קרו - ועד אז הועברו רק בעל פה, מדור לדור (כן, כמו הרבה סיפורים שאחרים שאנחנו מכירים שנכתבו שנים אחרי. למשל, התנ"ך בעצמו. אבל - כמובן - לא רק). זו בדיוק הסיבה שהיסטוריונים תמיד קוראים סיפורים כאלה בזהירות - כי לא הכול בהם בהכרח קרה בדיוק כפי שמסופר, אבל ליבת הסיפור (זה שגודריד הייתה קיימת, נדדה, והגיעה לאמריקה) מגובה בממצאים ארכיאולוגיים אמיתיים, כפי שנראה בהמשך.
מגרינלנד לווינלנד - המסע שאף אחת לא עשתה לפניה
בגרינלנד גודריד התחתנה עם ת'ורשטיין, בנו הצעיר של אריק האדום ואחיו של ליף אריקסון. השניים ניסו להפליג לווינלנד (ארה"ב/קנדה, זוכרים?), אך נתקלו בסערות שהחזירו אותם חזרה - ות'ורשטיין מת בגרינלנד לפני שבכלל הצליחו להגיע לשם.
אבל גודריד לא ויתרה על החלום. היא התחתנה בשנית, הפעם עם סוחר איסלנדי בשם ת'ורפין קרלסבני, ושכנעה אותו לצאת יחד איתה למסע לווינלנד. בסביבות שנת 1010 לספירה היא הפליגה עם קרלסבני וקבוצה של ויקינגים אל מעבר לקצה המפה הידוע (האטלסים עוד לא היו קיימים, כאמור...).
הם הגיעו לחוף אמריקה הצפונית (כנראה לניופאונדלנד שבקנדה של היום) כ-500 שנה לפני שקולומבוס בכלל יצא לדרך, שם היא ילדה את בנה, סנורי.
הידעתם? סנורי לא היה התינוק האירופי הראשון שנולד מחוץ לאירופה. ילדים כבר נולדו קודם לכן במושבה הוויקינגית בגרינלנד. אבל הוא כן היה הראשון שנולד ביבשת אמריקה הצפונית עצמה.
המפגש עם התושבים המקומיים
הוויקינגים לא היו היחידים בווינלנד. הסאגות מתארות מפגשים עם אנשים מקומיים שהם כינו "סקרלינגים" (Skrælingar) - כינוי כללי שהוויקינגים נתנו לתושבים הילידיים שפגשו, מבלי להבחין ביניהם (והחוקרים לא בטוחים לאיזו קבוצה אתנית מדויקת הם התכוונו). המפגשים איתם כללו גם מסחר (הוויקינגים החליפו בדים אדומים תמורת פרוות) וגם התנגשויות אלימות. בסופו של דבר, לאחר כשלוש שנים בווינלנד, גודריד וקרלסבני החליטו לחזור לגרינלנד ואז לאיסלנד - גם בגלל היחסים המתוחים עם התושבים המקומיים, שהיו הרוב.
הבית באיסלנד, ואז - עוד מסע
המשפחה התיישבה בחוות גלאומבאר בצפון איסלנד. אבל גודריד לא נחה על זרי הדפנה. אחרי שבעלה מת, היא לא התחתנה שוב, ובחרה, במקום זה, ללכת ברגל עד רומא, מסע של אלפי קילומטרים. לפי חלק מהמקורות אף זכתה שם לפגישה עם האפיפיור, וכשחזרה לאיסלנד הפכה לנזירה - היא נחשבת לאחת הנשים הראשונות באיסלנד שעשו זאת.
סנורי (הבן שנולד באמריקה) בנה מאוחר יותר את הכנסייה הראשונה בגלאומבאר - אחד המקומות הראשונים באיסלנד שבהם הוקמה כנסייה נוצרית (לא בטוח שהוא ממש הראשון בכל האי). אחד מנכדיה-נכדיה נהיה בישוף, וככל הנראה הוא זה שסייע לתעד את הסיפור שלה לראשונה בכתב. זאת לא הכנסייה שהוא בנה אבל זאת הכנסייה העתיקה מהמאה ה-17 שעדיין עומדת על תילה, גם היא בצפון איסלנד (במקום שנקרא Grafarkirkja)
🏺 איך יודעים שזה באמת קרה?
ארכיאולוגיה. הארכיאולוגיה תומכת בסיפור בכמה דרכים מרתקות:
ב-1960 נחשף באתר L'Anse aux Meadows בניופאונדלנד יישוב ויקינגי אמיתי - ממש הוכחה פיזית (וראשונה) לזה שהוויקינגים באמת הגיעו לאמריקה.
בין הממצאים באתר נמצא פֶּלֶך טוויה (כלי לטוויית חוטים), וגם אבן משחזת ומחטים - כלים שבתקופה ההיא היו אופייניים לנשים ויקינגיות, מה שמחזק את התיאוריה שהיו גם נשים במשלחת, ולא רק גברים.
נמצאו שם גם אגוזי בטרנאט (עצי אגוז שלא גדלים בניופאונדלנד עצמה) - סימן לכך שהוויקינגים הפליגו הרחק יותר דרומה ממה שחשבו במקור.
ב-2002 חשפו ארכיאולוגים בגלאומבאר שבאיסלנד את שרידי הבית שבו לפי הסיפורים התגוררה גודריד עם משפחתה.
הידעת? 🤔
גודריד חצתה את האוקיינוס האטלנטי שמונה פעמים - יותר מכל ויקינג ידוע אחר, גבר או אישה.
ב-1939, ביריד העולמי בניו יורק, הוקם לכבודה פסל מקורי - אישה שעומדת על חרטום ספינה, עם בנה סנורי על כתפה. יש לפסל הזה שני עותקים: אחד באיסלנד (בלאוגרבּרקה) ואחד בארכיון הלאומי של קנדה באוטווה.
חוקרת בשם ננסי מארי בראון כתבה ספר שלם על גודריד בשם "The Far Traveler", שמשלב את הסיפורים עם ממצאים ארכיאולוגיים.
אני רק שאלה: למה השמות של איסלנד וגרינלנד ... הפוכים?
שאלה טובה... כי לפי המסורת, כשאריק האדום גורש מאיסלנד ("ארץ הקרח") והגיע לאי הקרח האמיתי שממערב, הוא קרא לו "גרינלנד" (ארץ ירוקה) - כדי שהשם המפתה ימשוך אליו יותר מתיישבים. חשוב לדעת: אריק לא שיקר לגמרי. באזור שבו הוא התיישב, בדרום גרינלנד, הקיץ באמת היה ירוק יחסית, בזכות תקופה חמה במיוחד שהייתה אז באקלים העולמי. אריק פשוט הדגיש את הצד הכי נחמד (קוראים לזה היום בשם "שיווק" 😄).
איסלנד עצמה, לעומת זאת, למרות השם ("ארץ הקרח"), דווקא ירוקה ברובה: רק כעשירית משטחה מכוסה קרחונים (לעומת כ-80% בגרינלנד!), וזה בזכות זרם הגולף החם (באוקיינוס) שמחמם אותה. אבל השם הזה לא ניתן כמין "שיווק נגדי" מכוון. הוא הוענק לה ע"י ויקינג אחר, מתוסכל, בשם הראפנה-פלוקי, שראה קרח במפרץ בעונה הלא נכונה ופשוט קרא לה שם משעמם מרוב אכזבה.
במילים אחרות - זה היה שיווק נדל"ן ויקינגי, אבל לא חלק מתוכנית מתואמת: כל ויקינג נתן שם בנפרד, מסיבות שונות משלו.
ולמה זה חשוב?
הסיפור של גודריד מזכיר לנו משהו שקל לשכוח: ההיסטוריה של מגלי הארצות לא הייתה רק גברים עם ספינות. נשים ויקינגיות נדדו, קיבלו החלטות, הובילו משפחות ולעיתים גם משלחות שלמות - הרבה לפני שהעולם המערבי בכלל התחיל לתעד סיפורים כאלה ברצינות.
גודריד לא "התלוותה" למסע לווינלנד - היא זו ששכנעה את בעלה לצאת אליו מלכתחילה.
רגע למחשבה 💭
למה לדעתכם ליף אריקסון מוכר כל כך, בעוד גודריד - שנשארה בווינלנד הרבה יותר זמן ממנו - כמעט נשכחה?
מה זה מלמד אתכם על איך סיפורים היסטוריים נבחרים ומועברים מדור לדור?
אם הייתם יכולים לשאול את גודריד שאלה אחת על המסע שלה, מה הייתם שואלים?
