פילוסופים מעניינים: שרק - הענק שלימד אותנו על שכבות של זהות 💚
- לפני 6 שעות
- זמן קריאה 5 דקות
מכירים את הענק הירוק שחי בביצה ורק רוצה לחיות בשקט? שרק הוא הרבה יותר מסתם מפלצת עם אוזניים מצחיקות. הוא מלמד אותנו על זהות, על קבלת השונה, ועל השאלה הכי חשובה: מי באמת מחליט מי אנחנו? 🧅
על עוגים ובצלים - פילוסופיית השכבות 🧅
אחת הסצנות המפורסמות בסרט 'שרק' היא כשהחמור שואל את שרק למה הוא כל כך 'סבוך', ושרק עונה לו באחת התשובות המבריקות בהיסטוריה של הסרטים:
"לאוגים יש שכבות. לבצלים יש שכבות. והלאה! תבין? לשנינו יש שכבות."
מה שנראה כמו בדיחה על עוגים הוא בעצם פילוסופיה עמוקה על מי שאנחנו באמת.
שרק אומר לנו שאנחנו לא סתם דבר אחד פשוט שאפשר להגדיר במשפט אחד. כל אחד מאיתנו הוא כמו בצל - מורכב משכבות שונות.
יש לנו שכבה חיצונית שאנשים רואים מבחוץ, אבל מתחתיה יש עוד שכבות: מה שאנחנו באמת מרגישים, על מה אנחנו חולמים, מה מפחיד אותנו, מה עושה אותנו שמחים. וכל השכבות האלה יחד הן מי שאנחנו באמת.
גם אנחנו לפעמים מרגישים כמו שרק - שיש בתוכנו חלקים שאנשים לא רואים, או שלא מבינים. הפילוסופים הקלאסים קוראים לזה "זהות", כלומר מי שאנחנו באמת, לא רק מה שאנשים חושבים שאנחנו. כל אחד מגלה את הזהות שלו לאט, שכבה אחר שכבה.
לפעמים אנחנו אפילו חושבים על עצמנו שאנחנו "לא חכמים", "לא טובים מספיק" או "מוזרים" - אבל אלה רק שכבות של פחד. בדיוק כמו ששרק למד, ומתחת לשכבה הזאת מסתתר משהו הרבה יותר טוב.
"אני מפלצת!" - על תוויות שמדביקים לנו
כל החיים של שרק, כולם פחדו ממנו כי הוא "ענק". אבל מה זה בעצם "ענק"? זאת תווית שהחברה הדביקה עליו - והוא בעצם קיבל אותה והחליט לשחק לפי הכללים שלה.
שרק התנהג כמו מפלצת מפחידה רק כי כך כולם ציפו ממנו להתנהג. הוא הקיף את עצמו עם ביצה, הרחיק את כולם, והעמיד פנים שהוא רוצה להיות לבד. אבל זה לא מי שהוא באמת היה בפנים.
הפילוסוף ז'אן-פול סארטר דיבר על רעיון דומה (שאין לנו זהות קבועה מראש - שאנחנו יוצרים אותה בעצמנו לפי הבחירות שלנו). אבל לפעמים אנחנו בוחרים להתנהג בדרך מסוימת רק כי אנשים מצפים מאיתנו להתנהג ככה. וזה לא אמיתי.
שרק מלמד אותנו משהו חשוב:
אנחנו לא מה שאחרים אומרים עלינו. אנחנו מי שאנחנו בוחרים להיות.
הפגישה עם החמור - כשמישהו לא מפחד
הכל משתנה כששרק פוגש את החמור. החמור הוא הדמות הראשונה שלא בורחת מפניו. הוא לא רואה "מפלצת" - הוא רואה מישהו שאולי יכול להיות חבר. ואפילו כששרק מנסה להפחיד אותו ולהרחיק אותו, החמור פשוט לא מוכן לקבל את זה.
"למה כולם צריכים לשפוט אותך לפי מה שרואים בהצצה ראשונה?" שואל החמור.
זאת בעיה שהרבה מאיתנו מכירים. אנשים שופטים אותנו לפי איך שאנחנו נראים או איך שאנחנו מתנהגים ברגע אחד, בלי לדעת מה יש בפנים. והחמור מלמד אותנו להסתכל מעבר לשכבה הראשונה.
פיונה והשינוי האמיתי - קבלה עצמית
פיונה היא נסיכה עם סוד: היא הופכת לעוֹגית כל לילה. כל החיים שלה היא חשבה שהיא צריכה להיות נסיכה "מושלמת" וחיכתה לנסיך שיגיע להציל אותה ולהפוך אותה ל"יפה". אבל כשהיא פוגשת את שרק, היא מתחילה להבין משהו חדש.
בסוף הסרט, יש לפיונה אפשרות להישאר נסיכה אנושית "יפה", או להישאר אוגית. והיא בוחרת להישאר עוגית - זה לא בגלל ששרק ביקש ממנה, אלא כי היא מבינה שזה מי שהיא באמת.
"אני אמורה להיות יפה!" היא אומרת. ושרק עונה: "את יפה".
זה לא סתם משפט רומנטי. זה שיעור על קבלה עצמית. פיונה מבינה שאין "צריכה להיות" - יש רק "להיות מי שאת". ויופי אמיתי זה לא איך שאנחנו נראים, אלא איך שאנחנו מרגישים עם עצמנו.
שרק ופיונה מראים לנו שגם כשאנחנו לא נראים כמו כולם, אנחנו עדיין ראויים לאהבה.
היופי האמיתי הוא להיות שלם עם מי שאנחנו - גם כשאנחנו טועים, גם כשאנחנו לא מושלמים.
על שונות וחברות אמיתית
אחד הדברים היפים בשרק הוא איך כל הדמויות השונות הופכות לחברים. יש לנו ענק ירוק, חמור מדבר, אדם מביסקוויט ג'ינג'ר, וכל מיני יצורי אגדות ש"לא מתאימים" לשום מקום.
הלורד פארקווד רצה עולם "מושלם" שבו כולם אותו דבר, כולם נראים אותו הדבר, וכולם מתנהגים אותו הדבר. אבל שרק מראה לנו שעולם כזה הוא עצוב ומשעמם. העולם יפה בדיוק בגלל השוני.
כל החברים של שרק שונים זה מזה בצורה מוחלטת. אבל דווקא השוני הזה הופך את החברות שלהם למיוחדת. הם מקבלים אחד את השני כמו שהם, עם כל השכבות והייחודיות.
"להישאר בביצה שלי!" - על גבולות בריאים
בהתחלה, שרק רוצה רק דבר אחד: שכולם ישאירו אותו בשקט. הביצה שלו היא המקום הבטוח שבו הוא יכול להיות עצמו בלי שאנשים שופטים אותו.
וזה בסדר! חשוב שיהיה לנו מקום פרטי שבו אנחנו יכולים להיות בלי מסכות. אבל שרק מגלה שאם הוא נשאר רק בביצה, הוא מפספס משהו חשוב - חיבור אמיתי עם אחרים.
הוא לומד ש:
אפשר להיות גם פתוח לאנשים וגם לשמור על גבולות בריאים. לא צריך לתת לכולם להיכנס, אבל כדאי לתת לחברים האמיתיים להכיר את השכבות הפנימיות שלנו.
"אני לא מפלצת! אני... ענק." - על שינוי הסיפור
יש רגע בסרט שבו שרק מבין משהו חשוב: הוא לא צריך להיות "מפלצת" רק כי ככה אחרים קוראים לו. הוא יכול לספר את הסיפור שלו בצורה אחרת.
כשאנשים קוראים לנו דברים שליליים - "לא מספיק טוב", "משונה", "שונה" - אנחנו יכולים לבחור אם לקבל את הסיפור הזה או לכתוב אחד חדש. שרק בחר להיות גאה במי שהוא, ולא להתבייש.
איך לקלף את השכבות כדי להכיר מישהו באמת?
שרק מלמד אותנו שכדי להכיר מישהו באמת, צריך לעשות יותר מאשר להסתכל על השכבה החיצונית. צריך:
🧅 לשאול שאלות אמיתיות - לא רק "מה קרה היום?" אלא "מה מעניין אותך? מה מפחיד אותך?"
🧅 להקשיב באמת - כשמישהו משתף, לא לחכות לסיים כדי לדבר, אלא להקשיב ולהבין
🧅 לא לשפוט מהר - לזכור שמה שרואים בהתחלה זה רק שכבה אחת
🧅 להיות סבלניים - להכיר מישהו לוקח זמן, כמו לקלף בצל שכבה אחר שכבה
🧅 לשתף גם מעצמנו - אי אפשר שרק צד אחד יפתח את השכבות שלו
הפוגה קצרה (שבמקרה מדברת גם על סבלנות)
על החזרה הביתה - להיות עצמך זה הבית האמיתי
בסוף ההרפתקה, שרק חוזר לביצה שלו. אבל הפעם זה לא אותה ביצה - עכשיו יש לו את פיונה ואת החמור, והוא לא לבד. הוא חוזר כמישהו אחר: מישהו שלמד לקבל את עצמו ולתת לאחרים להכיר את השכבות שלו.
"הבית זה לא המקום הפיזי, אלא האנשים שנמצאים איתנו."
הידעתם? 💚
שרק היה הסרט האנימציה הראשון שזכה בפרס האוסקר לסרט האנימציה הטוב ביותר בשנת 2002
הדמות של שרק מבוססת על ספר ילדים מאת ויליאם שטייג שיצא ב-1990, שעל פיו נוצר הסרט
הרעיון של "לעוגים יש שכבות" אולתר על ידי מייק מאיירס בהקלטת הקול
הסרט נעשה כסאטירה על סרטי דיסני המסורתיים, והפך בעצמו לאחד הסרטים האהובים ביותר
הביצה של שרק היא מקום שהיה חייב להיראות לא נעים - אבל היא בעצם חמה ונעימה מבפנים, בדיוק כמו שרק עצמו
רעיונות לפעילויות בהשראת שרק
📝 יומן השכבות שלי: כתבו או ציירו את השכבות השונות שלכם - מה אנשים רואים מבחוץ, ומה יש בפנים
🎨 ציור בצל: ציירו בצל וכתבו על כל שכבה משהו אחר עליכם
🗣️ שיחת שכבות: שבו עם חבר טוב ושתפו אחד את השני משהו שאחרים לא יודעים עליכם
🎭 משחק תפקידים: נסו להבין איך מרגיש מישהו ש"שונה" ואיך אפשר להיות חבר טוב שלו
שאלות למחשבה 🤔
איזה "תוויות" אנשים הדביקו עליכם שאתם לא מסכימים איתן?
מה הייתם רוצים שאנשים ידעו עליכם, מעבר למה שהם רואים?
האם יש לכם חבר שהפתיע אתכם כשהכרתם אותו יותר לעומק?
איזו שכבה של עצמכם הכי קשה לכם לשתף עם אחרים?
איך אתם מרגישים כשמישהו שופט אתכם בלי להכיר אתכם?
מה עושה מקום להרגיש כמו "בית" בשבילכם?
לסיכום 💚
שרק מזכיר לנו שכולנו מורכבים משכבות, וזה בסדר להיות שונים. לא צריך להיות נסיך או נסיכה "מושלמים" כדי להיות אהובים. אפשר להיות ענק ירוק שגר בביצה, ועדיין למצוא אהבה וחברות אמיתית.
הדבר הכי חשוב שהוא מלמד אותנו:
"אל תשפטו ספר לפי הכריכה שלו - ובטח לא ענק לפי הצבע שלו."
כי בסוף, מה שקובע זה לא איך שאנחנו נראים או מה שאחרים חושבים עלינו. מה שקובע זה מי שאנחנו באמת בפנים, ואיך אנחנו מתייחסים לאחרים. 🧅💚
