אמונות תפלות: אל תפתחו פה לשטן שלא יבוא מנחוס 🤫

כולנו חוטאים בזה. הכל הולך מעולה. מקבלים ציונים טובים. אין רעש מסביב. ואז - מישהו אומר את זה בקול רם. ופתאום כולנו יודעים - זהו. הלך עלינו. נגמר השקט, נקבל נכשל. זה ברור שהכל הולך להתהפך, כי פתחנו פה לשטן... 😬

מזדהים? אתם לא לבד... זו אמונה טפלה עתיקה שחיה ובועטת גם היום.

מה בעצם האמונה אומרת?

האמונה פשוטה: אם תגידו בקול רם שהכל בסדר - משהו רע יקרה. אם תדברו על הצלחה לפני שהיא מוגמרת - היא תחמוק. אם תציינו שהנסיעה הולכת חלק - יגיע הפקק או הפנצ'ר.

בעברית אנחנו קוראים לזה "לפתוח פה לשטן", או "מנחוס" (מלשון 'נאחס') ומייד שמים יד לפה, מוסיפים איזה "טפו טפו", "בלי עין הרע" - או בגרסה הבינלאומית: "טאץ' ווד" (touch wood).

כל מה ש"צריך" לעשות כדי לבטל את רוע הגזירה לפני שהיא תספיק להגיע.

או שלא? 😈

מאיפה הגיע המנחוס?

ביוון העתיקה סיפרו על נימפה (= יצור נשי מיתולוגי) בשם אִינקס, שניסתה לשחק בקסמי אהבה והרגיזה את האלים. עונשה? הפכו אותה לציפור קטנה ששימשה בטקסי כישוף - ומשם נולדה המילה "ג'ינקס" (jinx) באנגלית, זאת שאומרת בדיוק את ה"מנחוס" הזה במילה אחת. 🐦

היוונים והרומאים האמינו גם שהאלים שונאים שחצנות: מי שמתפאר בהצלחותיו חוטא ב"הִיבְרִיס" (= יהירות מוגזמת), ומזמין את עונשה של נֶמֶסִיס - אלת הנקמה - שמגיעה בדיוק כשאתם הכי פחות מצפים לה. לכן העדיפו לשתוק על דברים טובים, ולא להכעיס את מי שלמעלה (נו, כן, המיתולוגיה היוונית עמוסה באמונות תפלות שאנחנו מטפחים עד היום).

הפחד עצמו מלדבר על דברים טובים בקול רם נבנה ברוב התרבויות על שתי אמונות משלימות, שעד היום משפיעות על איך אנשים חושבים:

• הראשונה - שיש כוח עליון שלא אוהב גאווה, ולכן מי שמרים את הקול ואומר ש"הכל מצוין" נתפס כמתנשא, וייענש בהתאם.

• השנייה - עין הרע. כשאומרים בקול רם שמשהו טוב קורה, מושכים תשומת לב - וברי ביחד עם תשומת הלב מגיעה קנאה, וביחד עם קנאה יגיע המזל הרע. אז כדי "לנטרל" את הסכנה הזאת, קיימות ברחבי העולם לא מעט קמעות ולחשים, כמו החמסה, שנשענת על אותו הפחד בדיוק.

הידעת? 🎭 כשאומרים בתיאטרון "Break a leg!" (= "שתישבר לך הרגל!") במקום לאחל "בהצלחה", זה מגיע בדיוק מאותה אמונה

איך "מונעים את המנחוס" בעולם?

לכל תרבות יש את הטקס שלה לנטרל את הג'ינקס הזה (כן, מזכירים, ככה זה נקרא באנגלית) לפני שיגיע:

• באיטליה - יורקים שלוש פעמים לאחר שאמרו משהו טוב (וגם אומרים "tocca ferro!" = "גע בברזל!")

• ברוסיה - לא מברכים מישהו לפני נסיעה. יושבים לרגע של שקט לפני שיוצאים מהבית - ואז אפשר ללכת.

• בתרבויות ערביות - אומרים "מָא שָׁא אַלָּה" (מה שאלוהים רצה), ואצל היהודים "בעזרת השם" - כדי לתת קרדיט לכוח גדול יותר ולא להתגאות.

• בכל העולם - דופקים על עץ. מסורת שקשורה לאמונה לפיה רוחות טובות שוכנות בעצים, והדפיקה עליהם מעירה אותם כדי שיצאו לעזור לנו.

אז למה אנחנו מאמינים בזה?

הסיבה הפסיכולוגית פשוטה: המוח האנושי אוהב לחפש קשרים בין אירועים, גם כשאין ביניהם שום קשר.

מחקר מ-2013 מאוניברסיטת שיקגו מצא שאנשים ממש מאמינים שסיכוי לתוצאה רעה גדל אחרי ש"פותחים פה לשטן".

אבל כיוון שהמחשבה הזאת יוצרת לחץ - ולחץ לפעמים גורם לטעויות, אז עצם האמונה עצמה זה מה שיכול ליצור בדיוק את מה שחוששים ממנו (מה שנקרא בשפה יפה "אמונה שמגשימה את עצמה").

הידעת? 🧠 זה נקרא הטיית האישור (confirmation bias), כשהמוח מבחין בעיקר במקרים שמאשרים את מה שהוא כבר מאמין בו ומתעלם מכל מה שלא. אמרתם "הכל בסדר" ואחר כך קרה משהו רע? תזכרו את זה לנצח. אמרתם "הכל בסדר" ואחר כך הכל נשאר בסדר? שכחתם את זה עד הסוף. זה קשור גם לאפקט פיגמליון ואפקט הגולם - שני אפקטים מרתקים שמראים איך הציפיות שלנו ממש משפיעות על התוצאה.

אז... יש דבר כזה ג'ינקס? אמ;לק: לא ממש

אין שום ראיה שאמירת "הכל בסדר" מגדילה את הסיכוי למשהו רע. אנשים שמדברים על הצלחות לא חווים יותר כישלונות מאחרים. הג'ינקס הכי גדול שקיים הוא בראש שלנו - לא בשמיים.

אפשר לומר שהג'ינקס הוא כמו צל של פחד קטן - הוא נראה אמיתי רק כשמסתכלים עליו מזווית מסוימת. 😊