מגלי ארצות: רואלד אמונדסן - המירוץ אל הקוטב הדרומי ❄️🐧
- kidshamal
- לפני 4 ימים
- זמן קריאה 6 דקות
רואלד אמונדסן היה נורווגי קשוח שהפך לאיש הראשון שהגיע לקוטב הדרומי. אבל הסיפור שלו הוא הרבה יותר מסתם "הגעתי ראשון" - זה סיפור של תכנון מדוקדק, החלטה פתאומית לשנות כיוון, ומירוץ דרמטי מול מתחרה בריטי שלא ממש ידע שהוא במרוץ...
מי היה רואלד אמונדסן?
אמונדסן נולד ב-1872 בנורווגיה למשפחת ספנים. אמו רצתה שיהיה רופא, אבל הוא חלם על משהו אחר לגמרי - חקר הקוטבים הקפואים. אחרי שאמו נפטרה, הוא זנח את לימודי הרפואה והתמסר לחלום שלו.
כבר בגיל צעיר, אמונדסן התחיל להכין את עצמו לחיים בתנאי קיצון. הוא ישן עם החלונות פתוחים גם בחורף הנורווגי הקפוא, כדי להתרגל לקור. הוא יצא לטיולי סקי ארוכים בהרים והכשיר את גופו לתנאים קשים. זו הייתה הכנה שלקחה לו שנים - והיא השתלמה.
💡 הידעתם? אמונדסן היה הראשון שהקיף את המעבר הצפון-מערבי (הדרך הימית דרך האיים הקנדיים בין האוקיינוס האטלנטי לשקט), משימה שדורות של מגלי ארצות ניסו להשלים. זה לקח לו שלוש שנים, בין 1903-1906!
הקוטב הדרומי - המקום הכי קיצוני על כדור הארץ
תארו לעצמכם שאתם קמים בבוקר, יוצאים מהאוהל, ורואים רק שלג: אין ציפורים, אין עצים, אין שיחים, רק לבן אינסופי בכל כיוון שתסתכלו...
הקוטב הדרומי נמצא באנטארקטיקה - היבשת הגבוהה ביותר, הקרה ביותר, והיבשה ביותר על כדור הארץ! כמעט כולה מכוסה בקרח בעובי של קילומטרים (בחלקים מסוימים, שכבת הקרח מגיעה לעומק של כמעט 5 קילומטרים!). אין באנטארקטיקה תושבים קבועים - רק חוקרים שעובדים בתחנות מדעיות לתקופות מוגבלות.
💡 הידעתם? באנטארקטיקה רשמו את הטמפרטורה הקרה ביותר שנמדדה אי פעם על כדור הארץ: מינוס 89.2 מעלות צלזיוס! בטמפרטורה כזאת, אפשר לשפוך מים רותחים באוויר והם יהפכו לגבישי קרח לפני שהם מגיעים לקרקע.
המסע שתוכנן... והמסע שקרה
בהתחלה, אמונדסן תכנן למסע לקוטב הצפוני. הוא אסף תרומות, הכין ציוד, ובנה תוכנית מפורטת. אבל ב-1909 הגיעה חדשה מתסכלת: שני אמריקאים טענו שהם כבר הגיעו לקוטב הצפוני (התברר אחר כך שאחד מהם שיקר, אבל בזמנו אמונדסן לא יכול היה לדעת את זה).
אמונדסן היה בבעיה. הוא כבר אסף כסף לקוטב הצפוני, אבל עכשיו נראה שהמטרה כבר הושגה. אז מה הוא עשה? החליט פשוט לשנות כיוון - דרומה! אבל הוא לא ספר על זה לאף אחד, כי חשש שהתורמים שלו יכעסו על שינוי התוכנית. הוא אפילו לא ספר לצוות שלו עד שהספינה כבר הייתה בים!
רק כשהגיעו לאי מדיירה שבפורטוגל, אמונדסן אסף את הצוות ואמר להם: "חבר'ה, שינוי קטן בתוכנית - אנחנו הולכים דרומה לקוטב הדרומי". הוא נתן לחברי הצוות אופציה לרדת מהספינה, אבל כולם החליטו להמשיך איתו.
המתחרה הבריטי: רוברט פלקון סקוט
באותה תקופה בדיוק, הקפטן הבריטי רוברט פלקון סקוט תכנן גם הוא מסע לקוטב הדרומי. כשאמונדסן שלח לו מברק קצר שאומר "אני מתכוון לנסיעה דרומה" - סקוט הבין שיש לו מתחרה, והמירוץ החל.
אבל היו הבדלים גדולים בין שני המסעות:
הגישה של אמונדסן:
למד מהאינואיטים (עמים ילידיים באזורי הקרח) כיצד לשרוד בקור קיצוני
השתמש בכלבי זאבים לגרירת המזחלות - בעלי חיים מהירים ועמידים שמתאימים לקור
הכין מחסני מזון לאורך הדרך, כדי שתמיד יהיה להם מה לאכול בדרך חזרה
בחר נקודת התחלה קרובה יותר לקוטב (במפרץ הלווייתנים)
תכנן הכל בפרטי פרטים והיה גמיש
הגישה של סקוט:
השתמש בסוסי פוני שלא הסתדרו טוב בשלג העמוק
הסתמך גם על מזחלות ממונעות שהתקלקלו
חלק מהדרך, אנשי הצוות גררו את המזחלות בעצמם (!)
בחר נקודת התחלה רחוקה יותר
פחות גמיש ופחות מוכן לתנאים הקשים
💡 ולמה כלבים ולא סוסים?
כלבי זאב מתאימים הרבה יותר לקור קיצוני מסוסים (קור כלבים או לא קור כלבים 😜) : יש להם פרווה כפולה שמבודדת מהקור, הם יכולים לאכול בשר קפוא (סוסים צריכים מזון צמחי) וקצב הנשימה שלהם לא גורם להם לאבד חום גוף כמו אצל סוסים. בנוסף, כשכלב מתעייף או נפצע, כלבים אחרים יכולים למלא את מקומו - סוס שנפצע הופך למשא כבד שצריך לטפל בו.
💡 הידעתם? אמונדסן הקפיד על תזונה מאוזנת ודאג שהצוות יקבל ויטמין C למניעת צפדינה (זוכרים את המחלה הזאת מהמסע של ג'יימס קוק?). וויטמין C הופק מבשר טרי ומרק בשר - כי לא ניתן היה לקחת איתם ירקות ופירות טריים למסע כזה. סקוט לא שם לב לזה, והצוות שלו סבל ממחסורים תזונתיים.
המסע המנצח
ב-19 באוקטובר 1911, אמונדסן והצוות שלו - חמישה אנשים בסך הכל - יצאו למסע הסופי לקוטב. הם לקחו איתם 52 כלבים וארבע מזחלות עמוסות במזון וציוד.
הם נסעו יום אחרי יום בתנאים קשים:
טמפרטורות של עד מינוס 40 מעלות צלזיוס
רוחות חזקות שהכו בהם
שטחים קפואים מסוכנים עם סדקים עמוקים בקרח
💡 הידעתם? כדי למדוד טמפרטורה בקור כזה, אמונדסן השתמש במדי חום עם כספית או אלכוהול. ובכלל שכספית קופאת במינוס 38.8 מעלות, בטמפרטורות הנמוכות יותר היו צריכים מדי חום מיוחדים עם אלכוהול. הבעיה הייתה שבקור הקיצוני, מדי החום עצמם נשברו בקלות...
אבל התכנון הקפדני של אמונדסן השתלם. הם הגיעו לקוטב הדרומי ב-14 בדצמבר 1911 - יום היסטורי!
הם נעצו את דגל נורווגיה, צילמו תמונות, ועשו מדידות מדעיות כדי להוכיח שהם באמת שם.
אמונדסן כתב בספר היומן שלו: "אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל להראות שמחה גלויה. חשבתי שזה יהיה היום הגדול בחיי, אבל לא הרגשתי שום דבר. למעשה, הרגשתי קצת אכזבה - בגלל שהגענו למטרה ואין כבר שום דבר להשיג."
זה קצת עצוב כשחושבים על זה - הוא חלם על הרגע הזה כל חייו, והגיע לשם, ופתאום... זהו. הוא הצליח. ועכשיו מה?
💡 הידעתם? בנורווגיה, ה-14 בדצמבר נקרא "יום אמונדסן" ומציין את הגעתו לקוטב הדרומי. שם ובתחנות המחקר באנטארקטיקה, חוקרים מרחבי העולם חוגגים את היום הזה עם עוגה, דגלי נורווגיה, וסיפורים על המסע ההיסטורי.
ומה קרה לסקוט?
סקוט והצוות שלו הגיעו לקוטב רק 34 ימים אחרי אמונדסן, ב-17 בינואר 1912. כשהם הגיעו, הם מצאו את האוהל הנורווגי עם מכתב מנומס מאמונדסן, שאפילו ביקש מהם להעביר מכתב למלך נורווגיה (למקרה שהוא עצמו לא ישרוד את הדרך חזרה).
סקוט כתב ביומנו: "אלוהים, זה מקום נורא. ועכשיו אנחנו צריכים ללכת את כל הדרך בחזרה."
למרבה הצער, המסע חזרה של סקוט הפך לטרגדיה. בגלל התכנון הפחות מוקפד, מזג האוויר הקשה במיוחד, ומחסור תזונתי, סקוט וארבעת חבריו לצוות לא שרדו בדרך חזרה, כשהם במרחק של רק 18 קילומטר ממחסן האספקה הקרוב.
אבל אמונדסן וכל אנשיו חזרו בשלום, בזכות התכנון המדוקדק והציוד המתאים.
מה קרה אחרי כך?
אמונדסן המשיך לחקור אזורים קפואים. ב-1926 הוא היה חלק מהמשלחת הראשונה שטסה מעל הקוטב הצפוני בספינת אוויר (כן, הוא השלים גם את המשימה המקורית שלו, בסוף!).
ב-1928, כשהיה בן 55, הוא יצא למשימת חילוץ של חברו האיטלקי אומברטו נוביל שהתרסק באזור הארקטי. המטוס של אמונדסן נעלם במהלך משימת החילוץ ומעולם לא נמצא. הוא נחשב כמי שמת בניסיון להציל אחרים - סוף הרואי למגלה ארצות אמיץ.
💡 אנקדוטה מרגשת: למרות המירוץ והתחרות, אמונדסן תמיד דיבר בכבוד על סקוט. כשנודע לו על מותו של המתחרה הבריטי, הוא אמר: "הייתי מוכן לוותר על הכבוד של להיות הראשון, אם זה היה יכול להציל את חייהם."
למה הסיפור הזה חשוב?
המסע של אמונדסן לימד אותנו כמה דברים חשובים:
תכנון עושה את ההבדל - אמונדסן תכנן כל פרט, כולל מחסני אספקה לדרך חזרה. הוא חישב כמה מזון צריך כל אדם וכל כלב ליום, כמה ימים ייקח המסע, ומה יקרה אם יתעכבו.
ללמוד מאחרים - הוא לא התבייש ללמוד מהאינואיטים שידעו איך לשרוד בקור. הוא שאל שאלות, התבונן בשיטות שלהם, והחיל אותן במסע שלו.
שיתוף פעולה - אמונדסן הבין שכדי להצליח, כל הצוות צריך לעבוד יחד. הוא לא ניסה לעשות הכל לבד, והוא הקשיב לרעיונות של אחרים.
חשיבותה של גמישות - כשהמטרה המקורית לא הייתה אפשרית, הוא שינה תוכנית. הוא הוכיח שלפעמים הדרך למטרה יכולה להשתנות, והמשימה החשובה היא להמשיך קדימה.
לכבד את הטבע - אמונדסן הבין שהקוטב הוא מקום מסוכן ונערך בהתאם. הוא לא זלזל בכוח הטבע.
עובדות טריוויה נוספות
🐕 אמונדסן אהב את הכלבים שלו כל כך, שהוא כתב עליהם ביומן המסע שלו יותר מאשר על חברי הצוות האנושיים! הכלב המועדף עליו נקרא "פיקס".
🎿 נורווגיה, המדינה של אמונדסן, היא אחת המדינות המצליחות ביותר בענפי הסקי באולימפיאדות החורף. מה אתם אומרים, זה בזכות מורשת החקר הקוטבי שלהם?
📝 הספר שאמונדסן כתב על המסע, "הקוטב הדרומי", הפך לרב-מכר בינלאומי ותורגם לעשרות שפות.
🏔️ יש באנטארקטיקה הר שנקרא "הר אמונדסן" על שמו, וגם תחנת מחקר אמריקאית בקוטב הדרומי עצמו נקראת "תחנת אמונדסן-סקוט" - על שם שני המתחרים.
🖼️ בנורווגיה, אמונדסן נחשב לגיבור לאומי. יש על שמו מוזיאון, בולים, ואפילו שדה תעופה!
לסיכום
רואלד אמונדסן הוכיח שלפעמים להיות הראשון זה לא רק עניין של אומץ - זה גם עניין של תכנון חכם, הכנה יסודית, ונכונות ללמוד מאחרים. הוא לא היה המגלה הכי מפורסם (כולם זוכרים את קולומבוס, את מגלן, את קוק), אבל הוא היה אחד המוצלחים ביותר - כי הוא חזר הביתה חי וכל אנשיו איתו.
הסיפור שלו מזכיר לנו שכדי להגיע למקומות שאף אחד לא הגיע אליהם, צריך לא רק לחלום גדול - צריך גם לתכנן טוב, להתכונן מראש, ולהיות מוכנים לשנות כיוון כשהנסיבות משתנות. והכי חשוב - להבין שעבודת צוות, למידה מאחרים, ושיתוף פעולה הם כוחות גדולים יותר מאומץ לבד. 🌟❄️
