מיתולוגיות: המיתולוגיה הגיאורגית
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 5 דקות
איפה גיבור נענש בדיוק כמו פרומתאוס, הרבה לפני שהיוונים בכלל שמעו עליו? בהרי הקווקז, בין הים השחור לים הכספי. שם חי עם קדום - הקרטוולים (בגיאורגית: kartvelebi) - ולהם היו אלים, גיבורים ומפלצות משלהם, עוד לפני שגיאורגיה הפכה לנוצרית במאה הרביעית לספירה.
חשוב לדעת מראש: כמעט אין תיעוד כתוב מהתקופה הפגאנית עצמה. כל מה שידוע היום מגיע מכרוניקות שנכתבו מאות שנים מאוחר יותר, כבר בתקופה הנוצרית. מה שיש לנו היום הוא בעיקר פולקלור הררי מאוחר, ולא "מיתולוגיה קלאסית מתועדת" כמו למשל המיתולוגיה היוונית - וכדאי לזכור את זה.
הידעת? השם "גרוזיה" הגיע לעברית מהרוסית (שקיבלה אותו כנראה משורש פרסי-טורקי עתיק (gurj)), בעיקר בעקבות גלי העלייה מברית המועצות. אבל הגיאורגים עצמם בכלל קוראים למדינה שלהם סקרטוולו, ולעצמם - קרטוולים. באמצע שנות ה-2000 גיאורגיה ביקשה רשמית ממדינות שונות, כולל ישראל, לעבור לשם גיאורגיה (Georgia) במקום גרוזיה - כדי להתרחק מהאסוציאציה הרוסית-סובייטית.
עולם שבנוי משלוש קומות
לפי האמונה הגיאורגית העתיקה, העולם בנוי כמו מגדל בן שלוש קומות, שנקראות סקנלי (skneli):
זֶסְקְנֶלִי (Zesk'neli) - הקומה העליונה, שם גרים האלים, גבוה מעל הכל ובלתי ניתן להשגה.
הקומה האמצעית - כדור הארץ, שבו חיים בני האדם, ממש באמצע בין שני העולמות האחרים.
קְוֶסְקְנֶלִי (Kveskneli) - הקומה התחתונה, עולם מתחת לאדמה, שבו שוכנים שדים ודרקונים.
לפי סיפור הבריאה הגיאורגי, בהתחלה היה רק מוריגֶה גמרתי, האל העליון, ואחותו. מוריגה ברא את זסקנלי ואת האלים הקטנים שגרים בה, ואז עלה לעולם העליון ביותר. אחותו, מרוב קנאה או כעס, יצאה למרוד בו - וכדי להרוס את מה שהוא ברא, יצרה גזע שלם של יצורים רעים: דֵווים (ענקים רבי-ראשים), נחשי-דרקון, מכשפים ורוחות מזיקות. זה סיפור בריאה שונה לגמרי ממה שהכרנו במיתולוגיות אחרות שסיפרנו עליהן - לא בריאה מסדר אחד, אלא סיפור על שני אחים-יוצרים שבוראים עולמות מנוגדים, טוב ורע, זה מול זה.
ארמאזי, אל מרכזי בראש הפנתיאון
בראש הפנתיאון (אוסף האלים) עמד ארמאזי - אל מרכזי שקשור לשמיים, למלכות ולכוח. יש מקורות שמייחסים לו גם תכונות של אל שמש, ירח, רעם ומלחמה. יש חוקרים שמקשרים אותו לאל האיראני אהורה מזדה, האל העליון בדת הזורואסטרית - כלומר ארמאזי עצמו כנראה נוצר כשילוב של אמונות מקומיות עם השפעות פרסיות שהגיעו מהמזרח (בכל זאת דרך המשי ונוודים...).
לפי הכרוניקות, המלך פרנוואז הראשון (מהמאה הרביעית לפני הספירה) הקים מרכז פולחן חשוב לארמאזי ליד מצ'חתה (Mtskheta), בירת הממלכה. באתר עמד פסל ענק. לפי הסיפור נינו הקדושה (זאת שהביאה את הנצרות לגיאורגיה) התפללה נגדו וסופת ברד ענקית פרצה ושברה את הפסל לרסיסים - סיפור שממחיש איך המעבר מדת אחת לשנייה מסופר תמיד מנקודת מבט של המנצחים.
אמירני, הגיבור שמרד בסדר הקוסמי
הגיבור הכי מפורסם במיתולוגיה הגיאורגית הוא אמירני, ומדובר באחת הדוגמאות המרתקות ביותר לדמיון בין מיתולוגיות שונות בעולם.
הסיפור: אמירני היה חצי-אל (אמו דאלי, אלת הציד) וחצי-אדם. הוא גדל להיות גיבור עצום כוח, לחם במפלצות, ולבסוף לימד את בני האדם לעבד מתכת - ידע ששייך היה עד אז רק לאלים. אבל בעיקר הוא דמות של מרד באלים ובסדר הקוסמי עצמו, כי הוא מאתגר את הריבונות שלהם, ולכן נענש בחומרה: האלים כובלים אותו בשלשלאות לפסגת הר בקווקז (בדרך כלל מזוהה עם הר קזבק, Kazbek, על גבול רוסיה), ושולחים נשר לנקר בכבדו מדי יום. הכבד מתחדש בלילה, והעונש חוזר על עצמו לנצח.
זה דומה מאוד לסיפור פרומתאוס מהמיתולוגיה היוונית, שגם הוא נענש באותה צורה בדיוק ועל אותה עבירה, בערך (מסירת ידע אסור לבני האדם) - ואף ממוקם באותו אזור גאוגרפי, הרי הקווקז (לפי חלק מהמקורות היווניים העתיקים, כמו הרודוטוס, אסכילוס ואחרים). חוקרים מתווכחים כבר שנים: האם היוונים הכירו את הסיפור הגיאורגי המקומי ואימצו אותו (למשל דרך המושבות היווניות שהוקמו בחוף הים השחור), האם מדובר במקור משותף עתיק עוד יותר, או שזה פיתוח עצמאי במקביל.
בגרסה הגיאורגית יש גם פרט נוגע ללב: לאמירני יש כלב נאמן בשם קורשה, שמנסה מדי שנה לכרסם את השלשלאות ולשחרר אותו - אבל בכל פעם שהשלשלת כמעט ונשברת, נשלחים נפחי-אלים לתקן אותה מחדש. לפי האמונה, יום אחד השלשלאות באמת יישברו ואמירני ישתחרר.
אדגיליס דדה, "אם המקום"
לא כל האלים בגיאורגיה היו אלימים ותוקפניים. אדגיליס דדה (שמשמעות שמה: "אם המקום") הייתה אלת פוריות עדינה, שתושבי ההרים הצפון-מזרחיים, כמו החבסורים (Khevsurs) העריצו.
האמונה הייתה שלכל מקום בטבע - הר, גבעה, נחל - יש "אמא" משלו, רוח שומרת. היא הייתה קשורה במיוחד לגבולות ולמעברים: מעברי הרים, נקודות מעבר בין טריטוריות שונות - נקודות שנחשבו רגישות ומסוכנות, ולכן נזקקו לשמירה מיוחדת. היא תוארה כאישה יפה המעוטרת בתכשיטי כסף, ששומרת גם על התושבים המקומיים וגם על זרים שעוברים באזור. מעניין שאחרי שהאזור התנצר, חלק מתכונותיה "עברו" בהדרגה לדמות מרים הקדושה - תופעה נפוצה כשדתות מתחלפות: האלים הישנים לא נעלמים לגמרי, הם רק 'מולבשים' בבגדים חדשים.
עוד דמויות: אלים ששרדו רק בשם
כמה זוגות אלים גיאורגיים ידועים כמעט רק משמותיהם, כי הידע עליהם כמעט אבד לחלוטין:
גאצי וגאים - זוג אלים שהוזכרו ב"חיי נינו הקדושה" כאלים שפולחנם בוטל עם בוא הנצרות.
אינינה ודנינה - זוג אלות שלפי הכרוניקות, פולחנן הונהג על ידי המלכים סאורמג ומירוואן, אי שם במאות השלישית-שנייה לפני הספירה. חוץ מהתיעוד הזה אין שום עדות נוספת לקיומן. ייתכן שמדובר במסורת מאוחרת או בעיבוד נוצרי של אמונות קדומות - ואין לנו שום דרך לאמת זאת ממקורות בני התקופה. או לדעת אלות של מה בדיוק הן היו.
השפעות חיצוניות
המיתולוגיה הגיאורגית לא התפתחה מבודדת בהרי הקווקז. יש בה השפעות איראניות (כמו במקרה של ארמאזי ואהורה מזדה), אנטוליות, ולעיתים גם יווניות - במיוחד דרך הממלכה העתיקה קולכיס על חוף הים השחור, שם היוונים הקימו מושבות מסחר. זה חשוב במיוחד בהקשר של אמירני, שייתכן שהקשר שלו לפרומתאוס נבע בדיוק ממפגש תרבותי כזה.
הידעת? גיאורגיה התנצרה כבר במאה הרביעית לספירה - די מוקדם, אבל זה לא קרה בבת אחת בכל הארץ. באזורי השפלה הנצרות התקבלה כבר במאה החמישית, ואילו במעמקי ההרים הגבוהים בקווקז, האמונות הפגאניות הישנות המשיכו להתקיים - חלקן עד תחילת המאה העשרים - שם נשמרה מערכת אמונות מסודרת יחסית, עם כת כוהנים משלה, ממש עד לדורות האחרונים
מה נשאר מכל זה היום
כמה מנהגים עתיקים עדיין חיים בגיאורגיה, לפעמים בתחפושת נוצרית ולפעמים בגלוי:
בריקאובה (Berikaoba) - פסטיבל עממי (נודד) שבו משתתפים עוטים מסכות ומגלמים דמויות מיתולוגיות, אלים, גיבורים ושדים, לרוב עם הומור וסאטירה. כמו במקומות אחרים בעולם שם חוגגים פסטיבלי מסיכות שכאלה, גם כאן זה נחגג לכבוד חזרת האביב (סוף פברואר או תחילת מרץ)
לומיסובה (Lomisoba) - חג לכבוד לומי, אל פוריות מקומי, הנחגג בהרי גיאורגיה, בתחילת הקיץ, כשמזג האוויר מאפשר להגיע לשם (גם זה חג נודד, בתחילת יוני, בהרים - באזורי מטיאולטי וחבסורתי - ומרכזו במנזר לומיסי (Lomisi), שאליו עולים לרגל במעלה ההר), כדי לקבל ברכת פריון.
אמונה שכל אבן, הר או נחל בהרים עשוי להיות ביתה של רוח שומרת - שריד ישיר לאמונה באדגיליס דדה. האמונה הזו באה כיום לידי ביטוי במערכת פעילה של מקדשי אבן קטנים בשם "חאטי" או "ג'וארי", שמפוזרים בהרי חבסורתי ופשאווי ליד עצים, נחלים או פסגות קדושות, כל אחד עם כוהן משלו. אנשים מביאים לאתרים האלה קורבנות ומתנות לפני מסעות, קרבות או עסקאות חשובות, בתמורה להגנה מעשית וממשית (בניגוד, למשל, לקבלת המחילה או הברכה לנשמה, אחרי מעשה, כמו בכנסייה).
לסיכום...
בסופו של דבר, המיתולוגיה הגיאורגית היא רק דוגמה אחת מיני רבות לתופעה שקרתה בכל פינה על פני כדור הארץ. לפני שהיה לבני האדם מדע שיכול להסביר למה השמש שוקעת, למה האדמה רועדת, או למה יש רעם וברק - היו להם רק שני כלים: הדמיון, והצורך העמוק להבין.
כשמשהו הפחיד, כמו סופת רעמים או רעידת אדמה, לא הייתה דרך אחרת להתמודד איתו מלבד לספר עליו סיפור: אל כועס בשמיים, ענק שזז מתחת לאדמה, אלה שנעלבה ורצתה נקמה. כשמשהו עורר התפעמות, כמו הר עצום או שמיים זרועי כוכבים, נולד סיפור על אלים שגרים שם למעלה. וכשהיה צורך להסביר לילדים איך להיות אנשים טובים, אמיצים וישרים - נולדו הגיבורים שממחישים את זה בסיפור, כמו אמירני שנלחם למען בני האדם ומשלם על כך מחיר איום.
זו הסיבה שבכל עם, בכל יבשת, בכל תקופה - מיוון העתיקה, דרך הקווקז ועד ניו זילנד הרחוקה - צצו מיתולוגיות. לא כי העמים העתיקים העתיקו זה מזה (אם כי לפעמים זה גם קרה...), אלא כי זה בדיוק מה שבני אדם עושים: מנסים להבין את עולמם, את הפחדים שלהם ואת ההתפעמות שלהם, דרך סיפור יפה.
