עושים לכם בית ספר: בכיתה של פעם - ספסלים, לוח ומקל 🏫
- לפני יום אחד (1)
- זמן קריאה 5 דקות
בפרק הקודם ראינו איך נולד מודל "הכיתה" עם החלוקה לגילאים, שורות, פעמונים. אבל מה בדיוק היה בפנים? כמה ילדים ישבו? איך נראו הספסלים? ומה קרה לילד שהתנהג בצורה שהמורה לא אהב?
כיתה אחת לכולם: המודל שקדם לכל
לפני שהמודל הפרוסי השתלט, המודל הנפוץ ביותר בעולם היה כיתת החדר האחד (one-room schoolhouse). חדר אחד, מורה אחד, וכל הילדים - מגיל שש עד שש עשרה - יושבים ביחד. כן, באותה כיתה.
עם אותו מורה שבעצם לימד במקביל תלמידים בגילאים ומיומנויות שונות.
הצעירים למדו את אותיות האלפבית ואיות, בעוד שהגדולים עסקו בחשבון, גאוגרפיה, היסטוריה וקריאה.
סידור הישיבה היה מאפיין: שישה טורים של ספסלים לפי גיל ויכולת - המתחילים ישבו בשולחנות הקטנים שב'קדימה', בעוד שהמתקדמים יותר ישבו בשורות האחוריות.
כשנכנסת לחדר מצאת שורות של ספסלים עמוסי ילדים, לוח גיר על הקיר הקדמי, חלונות בצד אחד או שניים, ותנור בפינה לחימום בחורף.
התנור לא תמיד הספיק - בחורף קשה היה קור עז בפינות הרחוקות, ובקיץ? הצפיפות הפכה את האוויר למחניק.
כמה ילדים בכיתה? תלוי איפה
אחרי שהמודל הפרוסי - כיתות לפי גיל - כבש את העולם המערבי במאה ה-19, עלתה השאלה: כמה ילדים יכולים להצטופף בכל כיתה?
בפרוסיה ובמדינות אירופה ה"מסודרות", הגודל הממוצע עמד על 40-60 (!) תלמידים לכיתה - מספר שנחשב סביר ואף מקובל לתקופה. איך יודעים? מהתיעודים. למשל, יש תיעוד של כיתה בניו יורק שכללה 52 ילדים בחלל של 4.6 על 8.5 מטר בלבד.
אבל העולם היה שונה מאוד - ולא בצורה שווה.
הידעת? 🤓 בטנזניה של היום, הכיתה הממוצעת בבית ספר ממשלתי מכילה 66 תלמידים. באזורים מסוימים יש כיתות עם 200 תלמידים בחדר אחד. בבית ספר אחד בדאר א-סלאם, 203 תלמידי כיתה א' חולקים 50 ספרי לימוד ו-50 שולחנות, ויושבים בטורים צפופים של ארבעה - ילד אחד לכל צד של הספר. המורה הזיזה את שולחנה אל מחוץ לכיתה - כדי שיהיה מקום לילדים.
סידורי ישיבה: מהטור לקבוצה - ובחזרה
אחד הדברים שהשתנו הכי הרבה בכיתה לאורך ההיסטוריה הוא - איך בדיוק יושבים.
טורים ישרים. המודל הקלאסי. כולם פונים קדימה, כל אחד רואה את הגב של הילד שלפניו. היתרון: שליטה קלה למורה. החיסרון: כמעט בלתי אפשרי לקבל שיתוף פעולה בין ילדים.
אבל הסידור הזה לא נבחר במקרה. הלמידה של פעם הייתה בעיקר שינון וחזרה בעל פה. המורה אמר, הילדים חזרו. אז ממש לא צריך לראות את פני החבר.
קבוצות. החל מסוף המאה ה-20, ובעיקר בכיתות הנמוכות, התחילו לסדר שולחנות בקבוצות של ארבעה-שישה ילדים שיושבים פנים אל פנים. הרעיון: למידה שיתופית. הבעיה: קל יותר לדבר עם החבר שעל ידך מלהקשיב למורה...
הפרדה מגדרית. בבתי הספר של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ברוב מדינות העולם (ובישראל) - בנות ובנים למדו בכיתות נפרדות לגמרי, לעיתים אפילו בבניינים שונים.
ההפרדה הזו שיקפה תפיסה שלמה על תפקידה של האישה בחברה.
ישראל: מהטור עד חדר האוזניות
בישראל של שנות החמישים והשישים, הכיתה הייתה פשוטה: טורים ישרים, לוח וגיר, המורה בחזית, הילדים בשורות. לא היה ויכוח על הסידור - זה פשוט היה ככה. גודל הכיתות לא היה קטן - 40 ומעלה תלמידים לכיתה.
בשנות השבעים והשמונים החלו להתנסות בסידורי קבוצות בכיתות בבית הספר היסודי.
ואז הגיעו גם ההקבצות - חלוקת הכיתה לקבוצות לפי רמה. הקבוצה ה"חזקה" מקבלת חומר מתקדם, וה"חלשה" - חזרה וחיזוק. שיטה שעוררה (ומעוררת) ויכוח עד היום, כי מי שמתויג "חלש" בגיל שמונה - לרוב יישאר שם. ההקבצות כמעט תמיד שיקפו גם פערים חברתיים-כלכליים, לא רק פערי ידע.
ואז הגיע משהו שדור שלם בישראל זוכר - מעבדת השפות. חדר מיוחד עם תאים נפרדים - אחד לכל ילד, כל תא עם אוזניות ומכשיר הקלטה. מעבדות השפה הראשונות הופיעו בשנות השישים כמערכות שמע שבהן התלמידים האזינו להיגוי השפה וחזרו עליהן. הטכנולוגיה הגיעה לישראל בשנות השבעים והשמונים, ושימשה בעיקר לחיזוק לימודי אנגלית.
השיטה נקראה "שמע-וחזור" - התלמיד האזין להיגוי ולמשפטים באנגלית, והקליט את עצמו חוזר עליהם. המורה ישבה ליד קונסולה מרכזית ויכלה להאזין לכל תלמיד בנפרד.
שקיעת מעבדות השפה החלה כבר בשנות השמונים - עם נטישת שיטת ה"שמע-וחזור" ועם תקלות יקרות שנגרמו למכשירי ההקלטה וההשמעה.
בתי ספר רבים המירו את מעבדות השפה הישנות לחדרי מחשבים.
הידעת? 🤓 כמה ילדים ישבו בכיתה ממוצעת לאורך ההיסטוריה? בבית הספר הממוצע במאה ה-19 - בין 40 ל-60. בפינלנד של היום - כ-20. בישראל היום - כ-30. ובטנזניה - לפעמים פי שלושה מזה, עם כמה ילדים לכל שולחן ולעיתים ילדים היושבים על הרצפה.
הלוח, הגיר, ולוח האבן האישי
בבתי הספר הראשונים אפשר היה למצוא חידוש טכנולוגי: לוח גיר. הוא נכנס לפני כמאתיים שנים, בשנות ה-1800, ונחשב בזמנו להמצאה מהפכנית. למה? כי לפניו השתמשו בלוחות אישיים קטנים מאבן - כל ילד החזיק אחד ביד, כתב עליו בגיר, ומחק לאחר כל שיעור (היה בכך גם היגיון כלכלי ברור: נייר היה יקר מאוד, ולוח אבן אפשר לכתוב ולמחוק עליו שוב ושוב). ילדים שיננו ולמדו מאותם ספרים - בתנאי שבכלל היו ספרים - ולעיתים קרובות חלקו ספר אחד בין כמה תלמידים.
המקל: "חוסך שבטו שונא בנו", האמנם?
ועכשיו לנושא שאי אפשר להתחמק ממנו - העונשים.
הענישה בבתי הספר הייתה נפוצה מאוד במאה ה-19, כי האמינו שהיא עוזרת להחזיר את הסדר, למשמע את הגוף ולעורר את המוח.
על מה הענישו? על הכל... התנהגות, חוצפה, עצלות, שקר, והיעדרות בלי סיבה טובה.
הכלי הנפוץ ביותר היה המקל: ענפי ליבנה גמישים, או מקל גמיש עשוי במבוק.
הבנים קיבלו בדרך כלל על הישבן (זוכרים את תום סוייר?) , והבנות - על כפות הידיים או על הרגליים.
בבריטניה של המאה ה-19 השימוש במקל הפך נפוץ מאוד, אבל הוא היה רק חלק ממערכת ענישה רחבה יותר:
כובע הטיפש - כובע מנייר שחבשו על ראש ילד שלא ידע לענות תשובה נכונה.
כן, זה לחלוטין נעשה כדי להשפיל אותו בפני כל הכיתה.
עמידה בפינה - לפעמים שעות.
השפלה פומבית - קריאת שם הילד בקול, הצגת טעויותיו בפני הכיתה.
שלילת הפסקות - עונש שנחשב קשה במיוחד לילדים (ובינינו, לא מאד חכם אם המטרה שלא יפריעו לשיעור...)
העתקות - כתיבה חוזרת של משפטים עשרות פעמים, כגון: "לא אפטפט בכיתה".
הידעת? 🤓 יותר מ-200,000 תלמידים בבתי ספר ציבוריים בארצות הברית קיבלו עונשים גופניים בשנת הלימודים 2006-2007. לא מדובר במאה ה-19 - מדובר בשנות ה-2000. היכו ילדים על לעיסת מסטיק, איחור לכיתה, שינה בשיעור וחריגה מקוד הלבוש. בבריטניה בוטלו עונשים גופניים בבתי הספר הממלכתיים רק בשנת 1987, ובבתי הספר הפרטיים - רק ב-1999.
אז מה היה השינוי הכי גדול?
מהכיתה של המאה ה-19 - חדר גדול, גיר, מקל ו-50 ילדים בשורות - לכיתה של היום עברנו דרך ארוכה. לוח גיר הפך ללוח לבן ואחר כך ללוח חכם. המקל נאסר. הספסלים המחוברים הפכו לשולחנות שאפשר להזיז. ומעבדת האוזניות שהייתה פלא טכנולוגי בשנות השבעים - הפכה לחדר מחשבים, ומחדר מחשבים כללי - למחשב נישא שיש בתי ספר שם הוא יושב על כל שולחן בכיתה. ברוב הכיתות יש עדיין יש לוח בחזית (אבל מחיק ולבן ולא עם גיר), עדיין יש מורה אחד, שעומד ממול, ועדיין - בכיתות רבות בעולם - יושבים בטורים. 📚
מה נשאר אצלכם?
מחשבה לסיום 💭
אם הייתם חוזרים לכיתה של לפני 100 שנה - מה הכי היה קשה לכם? הגודל? המקל? הלוח? או משהו אחר?
