🎭 אפקטים מיוחדים: אפקט ההשפעה המתמשכת -- או -- למה סרטון מזויף משפיע עלינו *גם* כשאנחנו יודעים שהוא מזויף

בשנת 2009 פרסם הקרמלין סדרת תמונות של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין בחופשה בסיביר: רוכב על סוס, בלי חולצה, בלב הטבע הפראי. התמונות היו אמיתיות, אבל מבוימות בקפידה, ונועדו לבנות תדמית של מנהיג חזק וקשוח.

ואז הגיעה הרשת.

מישהו לקח את אחת התמונות, החליף את הסוס בדוב חום ענק, ותמונת "פוטין רוכב על דוב" הפכה לאחד הממים הכי מפורסמים באינטרנט. ב-2022 היא אפילו קיבלה גרסת אנימציה בטיקטוק, שצברה עשרות אלפי צפיות. 🐻

כולם ידעו שזה מזויף. אף אחד לא באמת חשב שפוטין רכב על דוב. ובכל זאת, המם הזה חיזק בדיוק את אותה תדמית של "האיש הקשוח" שהתמונות האמיתיות ניסו לבנות.

איך זה ייתכן? איך משהו שכולנו יודעים שהוא מזויף ממשיך להשפיע על מה שאנחנו מרגישים? 🤔 מסתבר שלידיעה שמשהו מזויף יש פחות כוח ממה שנדמה לנו. והמדע כבר בדק את זה.

.

מה זה בעצם אפקט ההשפעה המתמשכת?

אפקט ההשפעה המתמשכת (באנגלית זה נקרא Continued Influence Effect) הוא הנטייה שלנו להמשיך להיות מושפעים ממידע שגוי, גם אחרי שתיקנו אותו וגם אחרי שאנחנו יודעים שהוא לא נכון.

אחד הניסויים המפורסמים בתחום נערך ב-1994 על ידי שני חוקרים אמריקאים (ג'ונסון וסייפרט) שנתנו למשתתפים לקרוא סדרת דיווחים על שריפה במחסן. באחד הדיווחים הראשונים נכתב שבמחסן היו פחי צבע ובלוני גז, ובדיווח מאוחר יותר הגיע תיקון: בעצם, לא היו שם חומרים כאלה בכלל.

ואז שאלו את המשתתפים למה לדעתם השריפה הייתה כל כך חזקה והעשן כל כך סמיך. רבים מהם ענו... בגלל הצבע והגז. כלומר, הם זכרו את התיקון, ידעו שהמידע הראשון שגוי, ובכל זאת השתמשו בו כדי להסביר מה קרה.

למה? כי המוח שלנו אוהב סיפורים שלמים. כשמוציאים ממנו חלק מהסיפור ולא נותנים משהו אחר במקום, נשאר "חור", והמוח מעדיף להשאיר שם את המידע הישן מאשר להישאר עם... חור.

הידעתם? 💡 אפקט ההשפעה המתמשכת קשור גם לזיכרון. כמו שראינו באפקט מנדלה, הזיכרון שלנו לא ממש עובד כמו מצלמה. הוא משחזר את הסיפור מחדש בכל פעם, ולפעמים משחזר ביחד איתו גם פרטים שגויים. בידיעה שכך.

איך זה קשור לדיפ-פייק? 🤖

דיפ-פייק הוא סרטון, תמונה או הקלטה שנוצרו או שונו בעזרת בינה מלאכותית, כך שנראה כאילו אדם אמיתי אמר או עשה משהו שהוא מעולם לא אמר או עשה. השם מגיע מהשילוב של Deep Learning (למידה עמוקה, שיטה שבה מחשבים "לומדים" מכמויות עצומות של דוגמאות) ו-Fake (מזויף).

בהרבה מדינות, וגם בישראל, מתחילים לחייב סימון של תוכן שנוצר ב-AI, במיוחד בתקופת בחירות (והרחבנו על זה בפוסט על תשדירי תעמולת בחירות). הרעיון מאחורי הסימון פשוט: אם נדע שזה מזויף, זה לא ישפיע עלינו.

אבל האם זה באמת עובד?? שני מחקרים חדשים בדקו בדיוק את זה.

1. הניסוי מבריסטול: "אמרו לנו שזה מזויף. האמנו. ובכל זאת..."

   במסגרת מחקר שפורסם בתחילת 2026, שני פסיכולוגים מאוניברסיטת בריסטול שבאנגליה הציגו למשתתפים סרטון שבו אדם מתוודה על מעשה רע או לא כשר שעשה.

   לפני הצפייה, חלק מהמשתתפים קיבלו אזהרה מפורשת ש"הסרטון שאתם עומדים לראות זוהה כדיפ-פייק".

   התוצאה? רוב המשתתפים הסתמכו על תוכן הסרטון כשהחליטו אם האדם אשם, גם כשהוזהרו מראש שהוא מזויף. המסקנה - סימון ושקיפות לבדם לא מספיקים כדי לבטל לגמרי את ההשפעה של דיפ-פייק.

2. הניסוי מאמסטרדם: גם בדיקת עובדות לא החזירה את המצב לקדמותו

   חוקרים מאוניברסיטת אמסטרדם, הציגו סרטוני דיפ-פייק של פוליטיקאים אמיתיים (כמו ננסי פלוסי בארה"ב וסיבראנד בומה בהולנד) שבהם הם "אומרים" דברים קיצוניים שלא מתאימים להם בכלל.

   הפעם, רוב הצופים דווקא חשדו שהסרטונים לא אמינים, ולמרות זאת, היחס שלהם לפוליטיקאים ירד.

   כמה ממצאים מעניינים במיוחד:

   • בדיקת עובדות עזרה רק חלקית. משתתפים שקיבלו בדיקת עובדות אחרי הצפייה האמינו לסרטון עוד פחות, אבל היחס הרגשי שלהם לפוליטיקאי לא חזר להיות כמו קודם.

   • הנזק היה הכי גדול דווקא אצל התומכים. מי שאהב את הפוליטיקאי מראש - הושפע יותר מכולם

   • הדעות הכלליות לא השתנו. הסרטונים שינו את היחס לאדם עצמו, אבל לא את הדעות הפוליטיות הכלליות

   • ההשפעה דעכה עם הזמן. עד סוף השבוע של הניסוי, רוב הרגש השלילי כלפי הפוליטיקאים נעלם. החוקרים מציינים שבחיים האמיתיים, שבהם רואים סרטונים כאלה שוב ושוב, התמונה עשויה להיות שונה.

נתון נוסף מניסוי קודם, מאוניברסיטת אוקספורד (2023) הראה שכשהזהירו משתתפים ש-1 מ-5 סרטונים הוא דיפ-פייק, רק כחמישית הצליחו לזהות נכון את הסרטון המזויף, ורק אותו. כלומר, גם כשמחפשים את הזיוף, קשה מאוד למצוא אותו.

רובנו, אגב, בטוחים שאנחנו דווקא כן נזהה. מחקר משנת 2021 מצא שאנשים לא מצליחים לזהות דיפ-פייק, אבל בטוחים שהם כן מצליחים. זה ממש מזכיר את אפקט דאנינג-קרוגר, כי הביטחון שלנו ביכולות שלנו לא תמיד תואם את היכולת עצמה, ומי שבטוח ש"לו זה לא יקרה" עלול להיות דווקא פחות זהיר.

השורה התחתונה: לדעת שמשהו מזויף זה דבר אחד. להרגיש כאילו הוא מזויף זה כבר סיפור אחר.

אז למה זה קורה? 🧠

• כי "לראות זה להאמין"

  במשך מאות אלפי שנים, מה שבני אדם ראו בעיניים היה כמעט תמיד אמיתי. המוח שלנו התרגל לסמוך על מראות, והרבה פחות על מילים, כמו, "זה מזויף". וידאו מעורר אצלנו תחושה של "הייתי שם, ראיתי", ולמשפט אזהרה קטן קשה להתחרות בזה.

  חוקרים מדברים גם על שטף עיבוד: ככל שמידע קל ונעים יותר לעיבוד, ככה אנחנו נוטים לקבל אותו בלי לבדוק. וסרטון קצר, מצחיק וברור הוא בדיוק סוג המידע שהכי קל למוח לבלוע.

• התניה הערכתית: כשרגש "נדבק" לדמות

  כאן נכנס לתמונה מנגנון נוסף, שנקרא התניה הערכתית: כשמשהו מופיע שוב ושוב יחד עם חוויה נעימה (או לא נעימה), הרגש של החוויה מתחיל "להידבק" אליו (תחשבו על מוזיקה של סרטים, למשל...).

  אחת הדוגמאות המוקדמות והמשעשעות לזה הגיעה מהפסיכולוג גרגורי רזרן, בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20. רזרן הראה לאנשים סיסמאות פוליטיות, וגילה שהם דירגו את הסיסמאות באופן חיובי יותר כשהן הוצגו להם בזמן שהם אכלו ארוחת צהריים חינם. 🥪 האוכל לא שינה את תוכן הסיסמאות, אבל ההנאה מהאוכל "נדבקה" אליהן. השיטה הזאת זכתה לכינוי "טכניקת ארוחת הצהריים".

  זוכרים את פוטין והדוב? התמונה לא נועדה לשכנע אף אחד שזה באמת קרה, היא מצחיקה, מוגזמת, וכולם יודעים שזה פוטושופ. אבל כל פעם שמישהו צחק ממנה, התחושה של "חזק", "פראי" ו"בלתי מנוצח" התחברה שוב לדמות. אותו דבר יכול לקרות עם סרטון AI מצחיק שבו דמות מפורסמת כלשהי רוקדת, עושה פרצופים או נקלעת לסיטואציה מגוחכת. אנחנו יודעים שזה לא אמיתי, אבל הצחוק שלנו אמיתי לגמרי - ולכן משהו מהרגש הזה עלול להתחבר לדמות עצמה.

  הערה: החוקרים עדיין מתווכחים עד כמה התניה הערכתית יכולה לפעול בלי שנשים לב אליה בכלל, ועד כמה היא חזקה מחוץ למעבדה. אבל העיקרון עצמו נבדק במאות ניסויים, וזה גם אחד הכלים המרכזיים שבהם משתמשים בפרסום. לא סתם פרסומות מציגות מוצרים ליד אנשים שמחייכים, חופים ומוזיקה קליטה.

• אפקט החשיפה: מה שמוכר, אהוב

  בשנות ה-60 הראה הפסיכולוג רוברט זאיונץ שעצם החשיפה החוזרת למשהו, אפילו למילים בשפה שלא מכירים או לצורות סתמיות, גורמת לנו לחבב אותו יותר. מה שמוכר מרגיש בטוח. ובעולם של טיקטוק ואינסטגרם, כשאותו טרנד מופיע בפיד עשרות פעמים, בגרסאות שונות, החשיפה החוזרת הזאת קורית כמעט אוטומטית. ובגלל אפקט העדר, כשכולם משתפים, אז גם אנחנו, ו-הנה, אנחנו 'נופלים' גם לאפקט החשיפה...

רגע למחשבה 💭

נסו להיזכר בסרטון AI אחרון שראיתם עם דמות מוכרת. אולי שחקן, זמר, ספורטאי או פוליטיקאי.

• מה הרגשתם כשצפיתם בו?

• האם אתם יודעים משהו על מה שהאדם הזה באמת עשה או אמר, מחוץ לסרטונים?

• האם התחושה שלכם כלפיו מבוססת על מעשים, או על איך שהסרטונים גרמו לכם להרגיש?

אין כאן תשובה נכונה. השאלה היא רק לשים לב.

אז מה עושים? 🛡️

לא צריך להפסיק לצחוק מסרטונים מצחיקים. הומור זה כיף. אבל כדאי שנכיר את המנגנון, כי אז יהיה לנו קל יותר לזהות אותו:

1. עוצרים לשנייה לפני שמשתפים. כל שיתוף מגדיל את החשיפה, ואיתה את ההשפעה האפשרית, גם על אחרים.

2. מפרידים בין הרגש לבין העובדות. "הסרטון הצחיק אותי" זה לא אותו דבר כמו "האדם הזה טוב" או "האדם הזה רע".

3. שואלים מי יצר את הסרטון ולמה. לפעמים זה מישהו שרק רוצה הרבה לייקים. לפעמים זה חלק מקמפיין שמנסה לגרום לנו להרגיש משהו מסוים.

4. בודקים מה הדמות באמת עשתה ואמרה. במקורות אמינים, ולא רק בפיד שלנו, שמציג דברים באופן מעוות (זוכרים איך להפוך לקוראים ביקורתיים בעידן המידע?)

5. שמים לב לחזרות. אם אותו סוג סרטון מופיע שוב ושוב, זה זמן טוב לשאול את עצמנו - מה זה עושה לנו?

6. מדברים על זה. עם הורים, חברים או מורים. לפעמים רק להגיד בקול "רגע, זה בעצם מזויף ובכל זאת זה משפיע עליי" כבר עושה הבדל.

בא לכם לקרוא עוד על איך מכונות (כמו ה-AI) משפיעות על איך שאנחנו חושבים ומרגישים, שווה להציץ גם באפקט אלייזה, הצ'טבוט מ-1966 שגרם לאנשים לשכוח שהם מדברים עם תוכנה.

אז מה למדנו?

המוח שלנו לא באמת מחזיק את המידע בתיקיות מסודרות של "אמת" ו"שקר".

הוא אוסף רגשות, תמונות וזיכרונות, ומערבב אותם יחד. לכן גם סרטון שאנחנו יודעים שהוא מזויף יכול להשאיר אחריו טביעת אצבע קטנה.

הטכנולוגיה יכולה להשפיע על מה שאנחנו רואים ומרגישים. אבל ההחלטה מה לעשות עם זה, מה לשתף, במה להאמין ואיך לשפוט אנשים, נשארת אצלנו. 🧠✨