יום המלחמה בדחיינות: "אני אף פעם לא דוחה למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים" 😅

שנת הלימודים החדשה בדיוק התחילה, התיק עדיין מריח חדש, המחברות עדיין נקיות מכתמים - ובדיוק בנקודה הזאת, ב-6 בספטמבר, העולם כולו חוגג יום מיוחד שנקרא יום המלחמה בדחיינות (Fight Procrastination Day). כן, יש כזה יום. ולא, זו לא בדיחה - אבל אנחנו כן נצחק קצת עליו (כדי לא לעשות מה שאנחנו באמת צריכים לעשות עכשיו...)

מה זה בכלל "דחיינות"?

דחיינות זה השם המפואר לדבר שכולנו מכירים מקרוב: הזזה של דברים "למחר-כך".

שיעורי בית? מחר. לסדר את החדר? אחר-כך. להתקלח? נו, בעוד חמש דקות. את הפתגם הבא (שגם הכנסנו בכותרת) אני מכירה עוד משהייתי קטנה. לא סתם...

"אל תדחה למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים"

חמוד, נכון? הבעיה היא שאם באמת מתנהלים ככה, ה"מחרתיים" הזה הופך מהר מאוד ל"עוד שבוע", ואז ל"איך זה כבר יום לפני המבחן?!".

...ואם עוד לא מחר אז מחרתיים...🦉

כן, גם השירים איתנו בעניין הזה של מחר-כך...

בעברית "מחרתיים" זו מילה אחת, פשוטה וזמינה לכל ילד. תנסו עכשיו להגיד את זה באנגלית: אין כזאת מילה! באנגלית צריך להגיד שלוש מילים שלמות, "the day after tomorrow".

אז אולי בצדק אפשר לומר שאנחנו עם של דחיינים מיומנים - הרי אפילו טרחנו להמציא מילה מיוחדת בשביל היום שאחרי מחר, וזה בטח לא במקרה. 😜

הידעתם? יש באנגלית מילה עתיקה ונשכחת ל"מחרתיים": "overmorrow". אבל היא כל כך לא בשימוש שרוב דוברי האנגלית הילידים אפילו לא מכירים אותה.

מתי חוגגים את זה, ולמה דווקא עכשיו?

התאריך קבוע בכל שנה - 6 בספטמבר. או 6.9 - אז איך שלא תהפכו את זה - זה אותו דבר...

ולא סתם זה נמצא ממש בתחילת שנת הלימודים: זה הזמן המושלם להזכיר לעצמנו שאולי כדאי להתחיל את השנה נכון, ולא לתת להרגלי הדחיינות להשתלט עלינו. לפחות לא כבר בשבוע הראשון.

הידעתם? בארה"ב מציינים יום "אח" שחל יום קודם, ב-5 בספטמבר שנקרא "יום להגיע באיחור אופנתי" (National Be Late for Something Day). זה יום משלים לדחיינות עם מטרה הפוכה - לעודד אותה... יום שבו דווקא מעודדים אנשים לאחר...

אז למה אנחנו בכלל דוחים דברים?

זה לא כי אנחנו עצלנים. באמת. המוח שלנו פשוט אוהב הנאה מיידית, ופחות אוהב אי-נעימות מיידית - גם אם ההנאה קטנה וגם אם אי-הנעימות זמנית.

לכן קל הרבה יותר לגלול לעוד סרטון ביוטיוב מאשר לפתוח את חוברת המתמטיקה. המוח פשוט בוחר את האופציה שמרגישה טוב עכשיו, גם אם היא תגרום לבעיה גדולה יותר אחר כך.

ויש סיבה נוספת שגורמת לנו לדחות: לפעמים המשימה עצמה מרגישה כל כך גדולה ומורכבת, שהמוח פשוט "קורס" מול כל האפשרויות איך לגשת אליה - בדיוק כמו שקורה לפי חוק היק, שמסביר איך יותר מדי אפשרויות גורמות לנו לקחת יותר זמן להחליט, ולפעמים אפילו לוותר לגמרי ולא להחליט.

הידעתם? מחקרים על דחיינות מראים שאנשים דוחים גם מידע חשוב, כמו תוצאות של בדיקה, רק כי אולי זה יהיה לא נעים - למרות שידיעה מוקדמת יכולה ממש לעזור להם. במילים אחרות: לפעמים אנחנו כל כך לא רוצים להתמודד עם משהו, שאנחנו מוכנים לוותר גם על מה שעוזר לנו. (זה מזכיר גם את אפקט בת היענה - כשמתעלמים לגמרי מבעיה בתקווה שהיא תיעלם לבד. ספוילר: היא לא נעלמת.)

דחינו את הפיתרון אבל אין ברירה והגענו לזה בסוף... אז איך נלחמים בדחיינות בפועל?

הנה כמה כלים שבאמת עוזרים, בלי דרמה מיותרת:

• מפרקים את המשימה לחתיכות קטנות. במקום "אני חייב לסיים את כל שיעורי הבית", תגידו לעצמכם "אני רק אפתח את המחברת ואכתוב את הכותרת". לפעמים ההתחלה היא החלק הכי קשה.

• קובעים זמן ברור. "אחרי ארוחת הצהריים אני יושב 20 דקות על המתמטיקה" זה הרבה יותר יעיל להתמודדות מאשר "מתישהו היום" - שכנראה לא יגיע.

• מסלקים הסחות דעת. שמים את הטלפון על השתק ובמגירה, מכבים את הטלוויזיה. ונותנים למוח סיכוי אמיתי להתרכז.

• נותנים לעצמכם פרס קטן בסוף!!!  גמרתם את המשימה? מגיע לכם רגע של כיף - זה מלמד את המוח שגם המשימה הלא נעימה מסתיימת בטוב. כמו לאלף כלב - אבל לאלף את עצמכם

• זוכרים שהמשימה לא הולכת לשומקום. ברוב המקרים, ככל שדוחים אותה יותר, היא רק הופכת למפחידה יותר בראש שלנו - למרות שבפועל היא נשארה בדיוק באותו גודל. והיא לא באמת תיעלם...

רגע למחשבה 🤔

בפעם הבאה שניה לפני שאתם אומרים "מחר" - תעצרו לשנייה ותשאלו את עצמכם: האם זה באמת כי אין לי זמן היום, או פשוט כי לא בא לי עכשיו? לא מתחשק לי להתחיל? לפעמים רק לשים לב לזה - כבר עוזר להתחיל.

וכמו שאמר פילוסוף הסיני לאו דזה, מייסד הטאואיזם (ולא קונפוציוס, למרות שבטעות משייכים אליו. לא דחינו - ובדקנו את זה עכשיו): "גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד"

אז מה למדנו?

יום המלחמה בדחיינות הוא תזכורת נחמדה - במיוחד עכשיו, בתחילת שנת הלימודים - שכל משימה גדולה מתחילה בצעד קטן אחד. ואם מחר בבוקר אתם שומעים מישהו בבית מצטט בגאווה "אני אף פעם לא דוחה למחר מה שאפשר לדחות למחרתיים" - אתם כבר יודעים בדיוק למה הוא באמת מתכוון, ואולי אפילו תצליחו לשכנע אותו לפתוח את התיק כבר היום. 😉