מיתולוגיות: המיתולוגיה הבסקית - האלים שהיו כאן לפני שספרד הייתה ספרד 🏔️

ספרד של היום היא מדינה אחת על המפה, אבל אם תסתכלו מקרוב תגלו שהיא בעצם פסיפס של הרבה מאוד "עמים" שונים - קטלונים, גאליסים, באסקים, אנדלוסים ועוד - כשלכל אחד מהם שפה, מטבח, מוזיקה ולעיתים אפילו דגל משלו. וזה לא במקרה. לפני שהנצרות הגיעה לחצי האי האיברי, לפני שהיה דבר כזה "ספרד" בכלל, גרו כאן עמים קדומים שלכל אחד מהם היו אלים, מפלצות ואמונות משלו - לגמרי שונות זו מזו.

כאן נדבר בעיקר על המיתולוגיה של הבסקים, העם שהצליח לשמר את אחת התרבויות הקדומות והרציפות ביותר באירופה כולה. אבל בדרך נעצור גם אצל השכנים - קטלוניה, גליסיה ואנדלוסיה - כדי לראות איך כל אזור פיתח עולם דמיוני משלו, ואיך לפעמים היצורים האלה דומים אחד לשני בצורה מפתיעה.

חשוב לזכור: כמו בכל מקום אחר בעולם, הסיפורים האלה נולדו כי אנשים חיפשו הסבר לתופעות טבע ולדברים שלא היו בשליטתם - סערות, מחלות, יבול שנרקב - הרבה לפני שהגיעו ההסברים המדעיים שעושים לנו סדר בדברים היום. אלה סיפורי עם ואגדות, לא אמונות שמבוססות על עובדות מדעיות (כמו כל אמונה, בעצם...).

מי בכלל גר כאן לפני הרומאים?

כשהרומאים כבשו את חצי האי האיברי (בערך במאה השנייה לפני הספירה), הם לא מצאו "עם ספרדי" אחד. הם מצאו פסיפס שלם:

• האיברים - עם שגר לאורך החוף המזרחי והדרומי, עם כתב וכתובות משלו שעד היום לא פוענחו לגמרי.

• הקלטיברים - תושבי הרמות הפנימיות, ערבוב של תרבות קלטית (שהגיעה מהצפון) עם תרבות איברית מקומית.

• הטרטסים - תרבות עשירה ומסתורית מדרום ספרד (אנדלוסיה של היום), שהיוונים סיפרו עליה סיפורים כמעט אגדתיים על עושר ומלכים זקנים.

• הבסקים - עם ההרים שבצפון ספרד, שהצליח לשרוד עד היום עם שפה ותרבות ייחודיות משלו.

הידעת? השפה הבסקית (אאוסקרה) נחשבת ל"שפה בודדת" שלא קשורה לאף משפחת שפות אחרת בעולם, לא לספרדית, לא לצרפתית ולא למשפחת השפות ההודו-אירופיות שכל שאר השפות האירופיות שייכות אליה. המבנה הדקדוקי שלה שונה לחלוטין, היא "שפה ארגטיבית" (שמתייחסת אחרת לגמרי מספרדית או צרפתית לשאלה מי עושה פעולה ומי מקבל אותה). זה אומר שהבסקים ככל הנראה גרים באזור עוד לפני שהעמים ההודו-אירופיים הגיעו בכלל לאירופה - מה שהופך את המיתולוגיה שלהם למועמדת הטובה ביותר שיש לנו להכיר איך אירופאים האמינו לפני "העולם הישן" שאנחנו מכירים כיום.

מארי - האלה שמולכת מתוך ההרים

בראש הפנתאון הבסקי לא עומד אל שמיים גברי כמו זאוס או אודין - אלא דווקא אלה. שמה מארי, והיא נחשבת לדמות המרכזית והחשובה ביותר במיתולוגיה הבסקית.

מארי גרה במערות עמוקות בהרי הפירנאים והבסקים, ושולטת במזג האוויר - היא זו שמביאה סערות, גשם ורוח. היא מתוארת בצורות רבות ומשתנות: לפעמים כאישה יפהפייה, לפעמים כבעלי חיים אדומים, ולפעמים אפילו כתייש שחור. מארי לא רק "מנהלת" את הטבע, היא גם שומרת על קוד מוסרי מחמיר במיוחד: היא מענישה שקרנים, גנבים וגאוותנים, ומתגמלת אנשים ישרים וצנועים.

שימו לב שבמיתולוגיה הבסקית מערות והרים הם מוקדי הכוח המרכזיים - זה שונה מאוד ממיתולוגיות "שמיימיות" כמו זו המיתולוגיה היוונית או המיתולוגיה הנורדית, שבהן האלים החשובים ביותר יושבים איפשהו למעלה, בשמיים או על הר אולימפוס. אצל הבסקים הכוח נמצא בתוך האדמה עצמה, במערות החשוכות שבהן מארי מתגוררת.

הידעת? בניגוד למיתולוגיות רבות באירופה שבהן אל שמיים גברי שולט מלמעלה, אצל הבסקים הכוח העליון עולה מתוך האדמה, בדמות אישה. חוקרים רואים בזה סימן לכך שהמיתולוגיה הבסקית משמרת שכבה עתיקה מאוד של אמונה, שקדמה לתרבויות ה"אלי שמיים" שהגיעו מאוחר יותר לאירופה.

סוגואר - הנחש שמביא רעמים

בן זוגה של מארי הוא סוגואר, ישות שמופיעה כנחש ענק או דרקון, וקשורה לרעמים, ברקים וסופות (חלק מהחוקרים חושבים שהוא אל, אחרים לא). ביחד, מארי וסוגואר נחשבים להורים של שני ילדים שמייצגים טוב ורע: מיקלץ (Mikelatz, הילד הרע) ואטאראבי (Atarrabi, הילד הטוב) - כלומר, זה כאילו שכל הכוחות המנוגדים בעולם נולדו מאותו זוג הורים.

באסחאון - איש הפרא של היער

אחת הדמויות האהובות במיתולוגיה הבסקית היא באסחאון (Basajaun) - ענק שעיר שגר עמוק ביערות ומגן על העדרים ועל הטבע. יש לו גם בת זוג, באסנדרה.

אבל באסחאון לא רק שומר - הוא גם מלמד. לפי האגדה, בני האדם למדו (או "גנבו") ממנו את סודות החקלאות ועיבוד הברזל. כשסופה מתקרבת או זאבים נמצאים בסביבה, באסחאון משמיע יללות כדי להזהיר את הרועים. הכבשים עצמן, לפי האמונה, יודעות לזהות שהוא בסביבה ומתחילות לצלצל בפעמוני הצוואר שלהן כדי להרגיע את הרועה.

הלאמיאק - נשות המים עם רגלי ברווז

ליד נהרות ומעיינות אפשר (לפי האמונה העממית) לפגוש את הלאמיאק - נימפות יפהפיות עם שיער ארוך, ועם רגליים של... ברווז (או אווז). הן גרות במים, ולפי המסורת אנשים היו משאירים להן מנחות של אוכל ליד הנהר כדי לזכות בחסדן. לאמיאק "טובות" יכולות לעזור במשימות קשות ואפילו להעניק מתנות קסומות, אבל אם מכעיסים אותן - הן עלולות לגרום ליבול להירקב או לבהמות לחלות.

טרטאלו - הציקלופ של ההרים

טרטאלו הוא ענק בעל עין אחת שגר במערות ורועה כבשים - אבל עם תיאבון בלתי נגמר לבשר אדם. הסיפור הזה דומה מאוד לסיפור הקיקלופ פוליפמוס מהמיתולוגיה היוונית, שבו הגיבור אודיסאוס מסנוור את הענק כדי לברוח. אצל הבסקים הגיבור מסנוור את טרטאלו בעזרת שיפוד מלובן, ולפי חלק מהגרסאות בורח כשהוא מתחפש לכבשה בעזרת עור כבש. בגרסאות מסוימות יש לו טבעת מקוללת שצועקת את מיקומו, עד שהוא נאלץ לנשוך את האצבע שלו כדי לברוח ממנה!

הידעת? "ענק חד-עיני שמנצחים אותו בעזרת חוכמה" הוא בעצם מוטיב פולקלורי שחוזר על עצמו בהרבה מאוד תרבויות ברחבי העולם, לא רק ביוון ואצל הבסקים - ולא בהכרח כי הסיפורים "העתיקו" זה מזה. חוקרים חושבים שזה פשוט מסוג הסיפורים שאנשים במקומות שונים בעולם נוטים להמציא בנפרד, כשהם רוצים לספר על ניצחון של פיקחות אנושית על כוח גס ומפחיד (כמו סיפורי המבול שנמצאו במקומות שונים)

הג'נטילאק ואולנטסרו - הענקים שהפכו לסנטה קלאוס בסקי

הג'נטילאק הם ענקים קדומים במיתולוגיה הבסקית, שלפי האמונה חיו באזור לפני שהנצרות הגיעה - ובאמת, החוקרים חושבים שהם מסמלים את הבסקים הפגאניים עצמם, כפי שנראו בעיני הדורות המאוחרים והנוצריים יותר. זו דוגמה טובה לתופעה שחוזרת על עצמה בהרבה מיתולוגיות: כשדת חדשה מגיעה למקום, דמויות ואמונות מהדת הקודמת לא נעלמות לגמרי - לפעמים הן פשוט "עוברות דמוניזציה", כלומר הופכות ממשהו נערץ למשהו מפחיד או שלילי, ולפעמים הן מתעצבות מחדש כדי להתאים לעולם החדש.

לפי האגדה, כשהג'נטילאק שמעו שעומד להיוולד משיח, כל הענקים נעלמו - חוץ מאחד, שהיה זקן וכמעט עיוור, שלא הצליח לקפוץ מהצוק יחד עם השאר. הוא נשאר, וההמשך שלו הוא אולנטסרו - כורת פחם זקן ושמנמן שמביא מתנות לילדים בחג המולד, ממש כמו סנטה קלאוס הבסקי (ו-כן, גירסאות מקומיות של סנטה קלאוס 'נולדו' בכל מיני מקומות בעולם. אפשר לקרוא על זה בהיסטוריה המפתיעה של סנטה קלאוס).

הסורגינאק והאקלארה - נשים חכמות שהואשמו בכישוף

הסורגינאק הן דמויות ביניים בין כישוף לבין כוהנות פגאניות עתיקות שמשרתות את מארי. מקום המפגש המסורתי שלהן, לפי האמונה העממית, נקרא אקלארה - מילה בסקית שפירושה המילולי הוא "האחו של התיש" (aker = תיש, larre = אחו), והיא מתחברת ישירות לדימויי הפריון והפגאניות שקשורים למארי ולסוגואר, ולתייש השחור (אקרבלץ) שנחשב לדמות פריון עתיקה בעצמה.

הידעתם? באזור העיירה סוגאררמורדי בצפון ספרד התרחש בתחילת המאה ה-17 אחד ממשפטי הכישוף הגדולים והידועים ביותר של האינקוויזיציה הספרדית (תזכורת עצובה לכך שהאמונות העממיות העתיקות התנגשו לעיתים בצורה אלימה עם הדת שהחליפה אותן)

קפיצה קטנה לקטלוניה: על הכלבים השחורים והרוזן המקולל

לקטלוניה, ליד גבול הפירנאים, יש מיתולוגיה משלה - עשירה לא פחות. אחת הדמויות המפורסמות ביותר היא הדיפ - כלב שחור ושעיר שנשלח על ידי השטן, ששותה דם של בני אדם ובהמות. לפי האגדה, לדיפ תמיד יש רגל אחת פגומה. יש גם את הפסנטה, כלב (או חתול) שנכנס בלילה לבתים ומתיישב על החזה של הישנים, גורם לסיוטים ולקשיי נשימה - סוג של הסבר עממי קדום לתופעה שהיום אנחנו קוראים לה "שיתוק שינה".

דמות מפורסמת אחרת היא הקומטה ארנאו (הרוזן ארנאו) - אציל אכזרי שנענש על חטאיו ברכיבה לנצח על סוס שעולה באש ושורף את רוכבו. הסיפור על הקומטה ארנאו התחיל כשיר עממי קטלוני עתיק, והפך במשך הדורות לאגדה שלמה.

הידעת? בקטלוניה אש היא היסוד המרכזי במיתולוגיה - מדורות חג יוהאן הקדוש בקיץ, בובת עץ בוערת בחג המולד, ודרקונים יורקי אש בפסטיבלים. זה שונה ממקומות אחרים בספרד שבהם המים או האדמה מרכזיים יותר באגדות.

ו-גליסיה? מכשפות, תהלוכה ויצורים מתחת לאדמה

גליסיה, בפינה הצפון-מערבית של ספרד, היא אזור עם קשר קלטי חזק - כן, אותה תרבות קלטית שאנחנו מכירים מאירלנד וסקוטלנד! יש שם חלילים דומים לחמת חלילים סקוטית (שנקראים "גאיטה"), ומיתולוגיה עשירה שמושפעת מהמורשת הזו.

הדמות המפורסמת ביותר היא המייגה - לא בדיוק מכשפה במובן הרגיל, אלא אישה מבוגרת עם ידע עמוק בעשבי מרפא, כישוף וניחוש עתידות. יש אמרה עממית גליסית מפורסמת: "אינני מאמין במכשפות, אבל שהן קיימות - הן קיימות". דמות מפחידה יותר היא הסנטה קומפניה - תהלוכה של נשמות מתים שמסתובבת בלילות בכפרים, ובראשה אדם חי מקולל שנושא צלב ולא זוכר מזה דבר בבוקר. כדי להיפטר מהתפקיד הזה, הוא חייב להעביר את הצלב למישהו אחר שהוא פוגש בדרך.

ולבסוף - המורוס והמוראס, יצורי פלא שגרים ליד תלים עתיקים ואתרים מגליתיים (אבנים ענקיות שהאדם הקדום יצר), שומרים על אוצרות זהב תת-קרקעיים, והמוראס לפעמים מסתרקות בלילות ליד הנהרות.

ומה עם אנדלוסיה?

אנדלוסיה, שבדרום ספרד, קצת שונה מהאזורים האחרים (הרי הם קרובים יותר ליבשת אפריקה). כאן שכנה בעבר תרבות טרטסוס העתיקה והעשירה - שאולי אפילו מוזכרת במקורות עתיקים כ"תרשיש". מאוחר יותר, אנדלוסיה היתה תחת שלטון מוסלמי במשך מאות שנים, מה שהביא איתו סיפורי-עם עשירים על רוחות ויצורים על-טבעיים שהתערבבו עם המסורות המקומיות הישנות יותר. השילוב הזה - טרטסי, רומי, ויזיגותי (שזה עם גרמאני קדום) ומוסלמי - הוא מה שהופך את הפולקלור של אנדלוסיה למורכב כל כך, ושונה לגמרי מהמיתולוגיה הבסקית שבצפון.

אז... מה כל זה מלמד אותנו?

ספרד של היום היא מדינה אחת - אבל מתחת לפני השטח יש לה כמה נשמות. הבסקים שמרו על שפה ואמונות שקדמו כנראה לרוב אירופה כפי שאנחנו מכירים אותה. הקטלונים, הגליסים והאנדלוסים פיתחו כל אחד עולם דמיוני משלו, מושפע מהשכנים, מהכובשים ומהנוף שסביבם - הרים, ים, יערות או מדבר.

וזו בעצם התובנה הכי מעניינת: מיתולוגיה לא נולדת סתם. היא נולדת מהמקום שבו אנשים חיים, מהפחדים שלהם, ומהניסיון שלהם להסביר את מה שהם לא הבינו - ממש כמו שראינו בפוסט שלנו על המיתולוגיה המאורית של ניו זילנד.

כל עם, בכל פינה של העולם, יצר את הדרך שלו להבין את היקום שסביבו, לפני שהמדע נתן לנו הסברים אחרים. 🐍🏔️