נייר הטואלט: הנייר שיש בו הרבה תועלת 🧻
- 1 ביוני
- זמן קריאה 6 דקות
בואו נהיה כנים: יכול להיות לנו חדר שירותים מהמם, אסלת זהב משובצת יהלומים כמו בהונג קונג (כן, יש כזאת!), ואפילו מוזיקה נעימה ברקע - אבל אם ברגע האמת לא נמצא שם נייר טואלט? 👿🤬😡😠💢😤
קבלו את הסיפור המלא של ההמצאה הזאת שכולנו לוקחים כמובנת מאליה. רכה או שורטת...
מה עשו לפני נייר טואלט? 🌿
לפני שהמציאו נייר, כולם היו יצירתיים מאוד - ולא תמיד בצורה מחמיאה. ברומא העתיקה השתמשו בספוג על מקל (שנקרא טרסוריום), שהיה... משותף לכל מי שישב בשירותים. כן, משותף. ביוון העתיקה העדיפו אבנות חלקות וחרסים שבורים. בימי הביניים גברה השיטה הכפרית: עלים, קש, שחת. הרומאים העשירים התפנקו בצמר ספוג במי וורדים, ועל אצולת צרפת יש סיפורים של שימוש בתחרה, משי או בד יוקרתי אחר - אם כי אין על כך עדויות היסטוריות מוצקות במיוחד.
באמריקה של המאה ה-19, דרך אגב, הפתרון הכי פופולרי היה קלחי תירס יבשים (אאוץ'!). ואחריהם - עיתונים וקטלוגים של חברות כמו סירז רובאק. עד שהחלו להדפיס בצבע על נייר מבריק, כי אז זה כבר לא עבד.
הידעת? 🤔 בתקופת הראינוע ועד שנות ה-30, הוליווד הייתה כפופה לכללי צנזורה נוקשים (שהפכו לימים ל"קוד הייז"). להראות אסלה על המסך נחשב לטאבו מוחלט! הפעם הראשונה שבה נראה בית שימוש בבירור ואף נשמע קול של הורדת מים בקולנוע האמריקאי הייתה רק ב-1960 - בסרט "פסיכו" של היצ'קוק. כן, אותו סרט שגם הפך את המקלחת למקום מפחיד לנצח.
הסינים היו ראשונים (כרגיל) 🇨🇳
כבר בסוף המאה ה-6 לספירה - לפני כמעט 1,500 שנים - תיעד החוקר הסיני יאן ז'י-תוי (Yan Zhitui) שימוש בנייר לצורכי ניקיון. הוא כתב: "נייר שכתובים עליו ציטוטים מהקלאסיקות של חמשת הספרים או שמות החכמים - לא אעז להשתמש בו לצורכי השירותים." זה אחד המשפטים המצחיקים ביותר בתולדות האנושות. הוא בעצם אומר: "יש לי עקרונות, אבל יש לי גם נייר אחר בשביל זה."
עד המאה ה-14 כבר ייצרה סין מיליוני גיליונות נייר שירותים לשנה - יש מי שאומר שאפילו 10 מיליון. ובשנת 1393, בחצר הקיסר של שושלת מינג, ייצרו 720,000 גיליונות לשנה לצורכי החצר - ועוד 15,000 גיליונות מיוחדים, ריחניים ורכים, בלעדית למשפחת הקיסר. ה-VIP הכי קדום שיש.
מי המציא את נייר הטואלט המסחרי? 🇺🇸
ג'וזף גייטי (Joseph Gayetty) היה הראשון שמכר נייר שירותים מסחרי, בשנת 1857. הוא שיווק אותו כ"נייר מרפא" - ספוג באלוורה, ושמו הפרטי מוטבע על כל גיליון. כן, ניגבתם עם שמו. לא בדיוק המהלך השיווקי הכי מוצלח בהיסטוריה, ואכן המוצר לא הצליח מאוד. אנשים לא אהבו לשלם עבור משהו שהיו רגילים לקבל בחינם. עיתון ישן עבד לא פחות.
מי המציא חורי ה'קריעה'? סת' וילר (Seth Wheeler) מאולבני, ניו יורק, קיבל ב-1871 פטנט משמעותי על מכונה שמייצרת נייר מגולגל ומנוקב - ונחשב לאיש שהכניס את הרעיון הזה לשימוש מסחרי נרחב. ב-1891 הוא קיבל פטנט נוסף, מפורסם יותר, על גליל הנייר שמונח על גבי מחזיק - וכך גם פתר (בלי להתכוון) את אחת השאלות הכי עמוקות של האנושות: האם הנייר יוצא מעל הגליל או מתחתיו? הפטנט מצייר בבירור את הנייר מגיח מעל - כך שמי שתלה אותו הפוך כל החיים, טעה רשמית.
הידעת? ב-1935 פרסמה חברת Northern Tissue בגאווה שנייר הטואלט שלה "נקי מחתיכות עץ" (splinter-free). זה מה שאמרו בפרסומת - ובין אם זו הגזמה שיווקית ובין אם לא, זה מספיק כדי לעשות לנו חשק לחבק את הגלילים הרכים שיש לנו היום. רק בשנת 1942 המציא מפעל נייר בריטי את נייר הטואלט דו-שכבתי - ומאז העולם כבר לא היה אותו דבר.
כמה שכבות, בעצם? 📐
מאז ימי נייר ה'זכוכית' שהיה כאן, כיום כולם מחפשים שכבות:
שכבה אחת (1-ply) - הדק ביותר, הזול ביותר, מתפרק הכי מהר במים. הנפוץ בשירותים ציבוריים שמישהו רוצה שתשתמש במינימום.
שתי שכבות (2-ply) - הפשרה הפופולרית, בין נוח לחסכוני.
שלוש שכבות (3-ply) - הקשמיר של ממלכת נייר הטואלט. רך, חזק, סופג.
ארבע שכבות (4-ply) - קיים, בעיקר בשוק היוקרה, אך לפי מומחים - כבר קצת מוגזם.
חשוב לדעת: 🤔 מספר השכבות לבדו לא קובע את האיכות. נייר דו-שכבתי איכותי יכול לנצח בקלות נייר תלת-שכבתי גרוע. מה שחשוב הוא גם עובי כל שכבה ואיכות הסיבים.
נייר טואלט לעומת מגבונים לחים - הבדל חשוב 🚿
הרבה אנשים חושבים שמגבון לח הוא פשוט נייר טואלט רטוב. זה לא נכון. נייר טואלט מיוצר כך שיתפרק במהירות במים - זו הסיבה שהוא בסדר גמור לשטיפה באסלה. מגבונים לחים, לעומת זאת, עשויים מסיבים חזקים יותר שלא מתפרקים - ולכן הם עלולים לסתום צינורות וביוב, גם אם כתוב עליהם שאפשר להשליך לאסלה.
הכלל הפשוט: רק נייר טואלט הולך לאסלה. מגבונים, צמר גפן ומוצרי ניקיון אחרים - לפח.
בעולם בלי נייר - מה עושים עם היד?! 🌍
לפי הערכות, כ-70%-75% מתושבי העולם כלל לא משתמשים בנייר טואלט. לא בגלל שהם לא העיפרון הכי מחודד בקלמר או בגלל שהם "עולם שלישי"- (גם) אלא, פשוט, כי יש דרכים אחרות.
הביידה (Bidet) - ברז מים קטן שצמוד לאסלה, נפוץ מאוד בצרפת, ספרד, איטליה, פורטוגל, ארגנטינה ויפן. אם חושבים על זה ברצינות, זה פשוט יותר נקי.
מים ביד - בהודו, חלקי אפריקה, המזרח התיכון ואצל רבים מהמוסלמים ברחבי העולם, הנורמה היא לשטוף במים, בדרך כלל עם היד השמאלית. ולכן - ומכאן מגיעה האנקדוטה - מקובל לאכול, להגיש ולקבל דברים ביד ימין, כי היד השמאלית נחשבת "פחות נקייה" לצורכי לחיצות יד, קבלת מזון וכדומה. זאת לא אגדה אורבנית, זו נורמה תרבותית-דתית לגיטימית לחלוטין. (תודו שזה ימין-שמאל הכי לא ימין-שמאל חשבתם...)
וזה ילדים, למה כדאי לרחוץ במים וסבון את הירקות והפירות לפני שאוכלים אותם. אתם אף פעם לא באמת יכולים לדעת מה עשה המוכר לפני שהושיט לכם את הפרי...
שיאי טואלט 🏆
חברת Charmin שברה שיא גינס ב-26 באוגוסט 2011 - יום שחברת Charmin עצמה כינתה "יום נייר הטואלט הלאומי" (שזה, אגב, ממש לא חג רשמי). הגליל הגדול בעולם הגיע לקוטר של כ-3 מטר ולגובה של כ-2.6 מטר, והכיל כמות נייר ששווה בערך לכ-95,000 גלילים רגילים.
שיא הפירמידה הגבוהה ביותר מנייר טואלט? חברה סינית בנתה פירמידה בגובה 4.5 מטר מ-33,511 גלילי נייר, ב-2022. לקח לארבעה עובדים ארבעה ימים לבנות אותה.
השיא הלא-רשמי שכל הורה מכיר: הזמן הקצר ביותר שנדרש לחתול או לילד קטן לפרוק גליל שלם מהמחזיק לרצפה. זה לא נמדד, אבל ניחשו איך זה נגמר.
נייר עם בדיחות, רומנים ופוליטיקאים 📖
אחת הקטגוריות האהובות ביותר בעולם נייר הטואלט היא "נייר מיוחד" - כאלה שמודפסים עליהם בדיחות, קריקטורות, ואפילו פרצופים של פוליטיקאים לא אהובים. בארצות הברית, יפן ואירופה, נייר כזה נמכר כמתנת הומור קלאסית.
הסופר היפני קוג'י סוזוקי, הידוע בעיקר מ"הטבעת", כתב רומן שלם שהודפס על גליל נייר טואלט יחיד. הרומן מתרחש בשירותים ציבוריים, וכל הסיפור אורך כמטר של נייר. זה כנראה הספר הכי קצר שקיים - אבל גם הכי חד-פעמי.
בארצות הברית קיימת גם התופעה הקלאסית הנקראת "TP-ing": מתבגרים זורקים גלילי נייר מעל עצים, מכוניות ובתים בלילה, עד שהכל מכוסה בלבן. בעלי הבתים פחות אוהבים את הגילוי בוקר המחרת.
הידעת? 🐕 גור הלברדור מפרסומות נייר הטואלט הבריטי Andrex כלל לא היה התוכנית המקורית. ב-1972 רצו לצלם ילדה קטנה רצה בבית ומשאירה אחריה שובל של נייר טואלט, הרעיון נפסל כדי לא לעודד ילדים לבזבז. אז היא הוחלפה בגור לברדור, שעשה בדיוק אותו הדבר - רק שלאף אחד לא איכפת כשזה מספיק חמוד. הנוסחה עבדה כל כך טוב שגם בישראל אימצו אותה - וגורי כלבים הפכו לסמל הקבוע של פרסומות נייר טואלט עד היום.
יפן: שוב יפן 🇯🇵
יפן, שידועה בטכנולוגיית האסלות שלה, גם כאן לא מאכזבת: במלונות יוקרה יפניים, מקפלים את גיליון הנייר הראשון בצורה דקורטיבית, כמו מפית על שולחן מסעדה. בנוסף, בחלק משירותי טוקיו הופיע לאחרונה גם "נייר לסמארטפון" - גליל קטן ייעודי לניגוב המסך של הטלפון. הגיוני לחלוטין, אם חושבים על זה.
מה עשינו בלעדיו בשנת 1973? 🚨
ב-1973 גרם הקומיקאי ג'וני קרסון במקרה לאחד מגלי הקניות ההיסטריים הגדולים בארצות הברית. בתוכנית הלילה שלו אמר בחצי-בדיחה שיש מחסור בנייר טואלט. האמריקאים יצאו ורוקנו את המדפים - ויצרו בעצמם את המחסור שהוא המציא. הנייר חזר למדפים רק לאחר כחודש.
ההסטריה לנייר הטואלט קורית לא רק מעבר לים. גם אצלנו זה קרה בתקופת סגרי הקורונה ובתקופות של מלחמות, כשאנשים הסתערו על החנויות כדי לאגור כמויות של נייר טואלט. אולי זה כי מהשיעמום בבית מחפשים לייצר תעסוקה לחיות?
ומה צופן העתיד? ♻️
כ-30,000 עצים נכרתים מדי יום - לפי הערכות - רק בשביל נייר טואלט עולמי. זה מספר שמדבר בעד עצמו. לכן כבר היום צוברות תאוצה חלופות אחרות:
נייר במבוק - כי הצמח הזה גדל מחדש בקצב מהיר פי כמה מעצים, ולא מצריך כריתת יערות.
נייר ממוחזר - כי עשוי מנייר ישן, בלי לכרות עץ חדש.
הבִּידֶה - חוזר לאופנה בעולם המערבי גם מסיבות סביבתיות: פחות נייר, פחות עצים.
ורגע לפני שנפרדים, למה השם הזה??
קוראים לו "נייר טואלט" ולא "נייר שירותים" כי הצרפתית (papier de toilette) השתלטה, עוד לפני שהעברית המודרנית התבססה. מקור המילה toilette בצרפתית הוא ב-toile, שמשמעותה בד או אריג. עם הזמן המילה קיבלה גם את המשמעות של "חדר שירותים" ו"טיפוח" (מי אמרה או-דה-טואלט לבושם, ולא קיבלה?). כשהמוצר הגיע לשימוש נרחב, השם הצרפתי הגיע איתו - ופשוט נשאר.
מקווה שהבאנו לכם מספיק תועלת בהבנת ההיסטוריה של נייר הטואלט...
