למה כואב לנו באזניים, בשיניים וצמרמורת בגב - כשאנחנו שומעים צלילים צורמניים??
- לפני 11 שעות
- זמן קריאה 4 דקות
מכירים את זה שמישהו שם בחוץ גורר מטאטא דשא ממתכת על המדרכה וכל הגוף מצטמרר? או שבטעות הציפורן של המורה פוגעת בלוח? או שהמזלג 'מגרד' את תחתית צלחת הזכוכית, ואז זה קורה, הכתפיים עולות, השיניים נסגרות, וגל של צמרמורת עובר לכם בגב? נכון, אף אחד כאן לא נפצע. שום דבר לא באמת כואב - ובכל זאת הגוף הגיב כאילו קרה משהו רציני.
אז מה בעצם קורה שם?
האשם הוא לא מי שחשבתם
הניחוש האינטואיטיבי הוא שהצליל הזה פשוט גבוה מדי. שהצפצוף החד, המחודד, הוא הבעיה.
אבל מסתבר שלא.
ב-1986 קבוצת חוקרים אמריקאים לקחה הקלטה של חפץ חד שנגרר על לוח, ו"ניתחה" אותה במעבדה. הם ייצרו גרסאות שונות של אותו צליל: אחת בלי התדרים הגבוהים, אחת בלי הנמוכים. אחר כך הם השמיעו את הגרסאות למאזינים וביקשו לדרג כמה כל אחת בלתי נסבלת.
התוצאה הייתה הפוכה לגמרי מהצפוי. כשהורידו את התדרים הגבוהים, אי הנעימות נשארה בדיוק כפי שהייתה. מה שכן עשה הבדל היה דווקא הורדת התדרים הנמוכים יותר. וגם, לא חשוב כמה החלישו או הגבירו את עוצמת הצליל, זה כמעט לא שינה את הדירוגים.
במילים אחרות: הצווחה החדה שכולם מאשימים בכלל לא הייתה האשמה המרכזית וזה גם לא עניין של "רועש מדי".
ב-2011 המשיכו לחקור, וכשהחלישו עוד את התדרים הנמוכים (לטווח שבין 2,000 ל-4,000 הרץ), הצליל הפך לנסבל בהרבה. כלומר - הבעיה היתה דווקא באמצע... הסבר אפשרי הוא שזה בערך הטווח שבו האוזן האנושית הכי רגישה שיש. תעלת האוזן שלנו היא צינור קטן בעל צורה מסוימת, וכמו כל צינור היא מגבירה תדרים מסוימים יותר מאחרים. במקרה שלנו, היא מעצימה בדיוק את הטווח הזה, שהוא גם הטווח שבו נמצא חלק גדול מהמידע החשוב בדיבור האנושי.
2 הממצאים האלה לא מצביעים בדיוק על אותו מקום, והוויכוח על מה בדיוק הופך צליל לצורם עדיין פתוח. אבל שניהם מסכימים על דבר אחד: הבעיה לא נמצאת בצליל הכי גבוה.
💡 הידעתם? על המחקר הזה שפורסם ב-1986, זכה אחד מהחוקרים בפרס איג נובל לשנת 2006. זה הפרס ההומוריסטי שניתן למחקרים שקודם כל מצחיקים ורק אחר כך מעוררים מחשבה... 😏
מה קורה במוח באותו רגע?
בשנת 2012 קבוצת חוקרים מאוניברסיטת ניוקאסל שבאנגליה הכניסה 13 מתנדבים לסורק MRI תפקודי (זה שמראה איזה אזורים במוח פעילים ברגע נתון), והשמיעה להם 74 צלילים שונים, מסכין שנגררת על בקבוק דרך תינוק צוחק ומים זורמים.
מה שהם ראו זה 'שיחה' בין שני אזורי מוח:
קליפת השמע - האיזור שמפענח צלילים.
האמיגדלה - אותו שקד קטן במוח, מרכז שאחראי בין השאר על עיבוד רגשות שליליים וזיהוי סכנה.
ככל שהמשתתפים דירגו צליל כמשהו יותר בלתי נסבל, ככה הקשר בין שני האזורים האלה היה חזק יותר. האמיגדלה לא רק הגיבה לצליל, היא כאילו שלחה התרעה חזרה לאזור השמיעה: "הי, שים לב לזה. עכשיו!"
שלושת הצלילים שדורגו כגרועים ביותר, אגב, היו סכין על בקבוק, מזלג על צלחת זכוכית, וגיר צורם על לוח.
אחד הנעימים ביותר היה צחוק של תינוק.
אז זו צעקת אזהרה של קופים? כנראה שלא
התיאוריה הפופולרית ביותר טוענת שהצליל הזה דומה לקריאת אזהרה של קופים או לזעקה של יצור בסכנה, ושבגלל זה המוח שלנו מגיב אליו כמו לאיום. זו הייתה ההשערה שהעלו החוקרים כבר בשנות ה-80, והיא נשמעת הגיונית.
רק מה, ב-2004 מישהו בדק את זה בפועל, על קופי טמרין כותרתי (מין של קוף קטן מהעולם החדש).
הניסוי היה חמוד במיוחד. הקופים הוכנסו למבוך בצורת V, כשבכל זרוע שלו הושמע צליל אחר. הקוף יכול היה פשוט לבחור באיזה צד לשהות, והחוקרים מדדו כמה זמן הוא בילה בכל צד (שיטה פשוטה למדוד "מה הם מעדיפים" בלי לשאול).
התוצאה: הקופים בילו בדיוק אותה כמות זמן בצד עם הצליל הצורם ובצד עם רעש לבן רגיל בעוצמה זהה. לא היה להם שום עניין בזה.
לעומתם, בני אדם שנבדקו באותו ניסוי, ממש ברחו מהצליל הצורם באופן מובהק.
זאת אומרת שההסבר האבולוציוני הזה לא באמת מגובה בראיות, ורוב החוקרים היום נזהרים ממנו. (אגב, יש כאן משהו שעדיין לא פוענח עד הסוף, וזה בסדר גמור. ככה נראה מדע אמיתי).
לתחושה הזאת יש שם. פשוט לא בעברית
הנה משהו מוזר: לתחושה הספציפית הזאת אין מילה בעברית. גם לא באנגלית או בגרמנית.
אבל בספרדית יש. קוראים לזה grima (גרימה), והיא מתארת בדיוק את התחושה הזאת: לא פחד, לא כאב, ולא בדיוק גועל. משהו משלו.
מחקר משנת 2017 בדק אם זה באמת רגש נפרד, ומצא שכן:
הדופק מגיב בדפוס ייחודי: ירידה קטנטנה, ואז עלייה חדה, וחזרה לנורמה אחרי כשש שניות בערך.
הדפוס הזה שונה מהדפוס של גועל אמיתי.
הסימן הפיזי האופייני ביותר ל'גרימה' הוא עור ברווז.
דוברי ספרדית שהתבקשו להתאמץ ולדכא את התגובה הצליחו בזה חלקית. את תחושת הגועל, לעומת זאת, הם לא הצליחו לדכא בכלל.
ודובר הספרדית והדובר האנגלי חשו בדיוק אותו דבר. פשוט לאחד הייתה מילה בשביל זה, ולשני לא.
💡 הידעתם? חלק מהמשתתפים סיפרו שהם מקבלים 'גרימה' בלי צליל בכלל - רק ממגע. קלקר, שעם וספוג גומי מופיעים ברשימה שוב ושוב. וכן, גם עצם הדמיון של הצליל מספיק כדי להפעיל את התגובה. אם התכווצתם קצת בזמן שקראתם את הפוסט הזה, זה בדיוק זה. #סליחה 🙃
למה הגוף מגיב, ולא רק האוזניים?
בגזע המוח יש מערכת שנקראת המערכת הרשתית המפעילה. היא מעין שומר סף שמקשיב לרעשים מסביב כל הזמן, גם כשאנחנו ישנים, ומחליט מה שווה כדי להעיר בשבילו את שאר הגוף.
כשצליל מסוים מסומן כ"חשוב", היא מפעילה תגובה גופנית מיידית מסוג "הילחם או ברח": הדופק עולה, השרירים מתכווצים, וזקיקי השערה מתרוממים.
זו בדיוק אותה משפחה של תגובות אוטומטיות שהגוף שלנו עושה בלי לשאול אתכם:
ובכל זאת נקודה חשובה: הצליל הצורם לא פוגע באוזן. בעוצמה רגילה הוא לא גורם שום נזק פיזי. אי הנוחות שמרגישים זה רק פרשנות של המוח, לא פציעה.
💡 הידעתם? באותו ניסוי מ-2011 חילקו את המשתתפים לשתי קבוצות. אחת ידעה בדיוק מה מקור הצליל, ולשנייה נאמר שמדובר בקטעים מיצירת מוזיקה בת זמננו. מי שחשב שהוא שומע מוזיקה פחות דירג את הצליל בדיוק כלא נעים, ואפילו התגובה הפיזיולוגית שנמדדה בגופו הייתה חלשה יותר. כלומר, חלק מאי הנוחות שלנו נובע פשוט מלדעת מה זה.
רגע למחשבה
אם התחושה תלויה בין השאר במה שאנחנו חושבים שאנחנו שומעים, מה זה אומר על "לא נעים" בכלל?
ואם המוח שלנו מסמן צליל כאזעקה גם כשאין שום סכנה, על מה עוד הוא מצלצל בטעות במהלך היום, בלי שנשים לב?
