למה לא כולנו זוכרים פרצופים של אנשים (על פרוסופגנוזיה, המוח האנושי, ואיך מתגברים) 🫥
מישהי ניגשת אליכם בסופר, מחייכת חיוך ענק וקוראת לכם בשם. אתם מחייכים בחזרה, אומרים "היי! מה נשמע?", אבל בתוך הראש מתחילה חקירה בהולה: מי זאת? מאיפה אני מכירה אותה? המורה לאנגלית?השכנה מקומה 3? אמא של החבר מהחוג?
כל אחד מאיתנו עבר את זה בשלב כזה או אחר ועם מישהו או מישהי, מתישהו... אבל יש אנשים שאצלם זה קורה כל הזמן, כל יום - ועם כל אחד 😲. הם לא מזהים את המורה שלהם מחוץ לכיתה, לפעמים אפילו לא מזהים בני משפחה, ובמקרים קיצוניים - אפילו לא את עצמם במראה.
התופעה הזאת נקראת פרוסופגנוזיה.
למה בכלל יש פרוסופגנוזיה?
המילה מגיעה מיוונית: פרוסופון (prosopon) שפירושו פנים, ואגנוזיה (agnosia) פירושו "אי-ידיעה". בעברית קוראים לזה לפעמים עיוורון פרצופים, וזה שם קצת מטעה, כי אנשים עם פרוסופגנוזיה רואים מצוין. הם רואים את העיניים, את האף, את הפה, את החיוך. הם פשוט לא מצליחים להרכיב מכל החלקים האלה תשובה לשאלה "מי זה?".
וחשוב להגיד: זה לא בעיה בזיכרון, לא בעיה בעיניים, לא חוסר תשומת לב ובטח שלא חוסר נימוס.
אותם אנשים זוכרים מצוין מספרי טלפון, מזהים את הכלב שלהם, את המכונית שלהם ואת הבית שלהם. זה רק הפרצופים שבורחים להם מהזיכרון...
למוח יש מחלקה שלמה שעובדת רק על פנים
הדבר הכי מפתיע בסיפור הזה הוא שהמוח שלנו לא מעבד פרצופים כמו שהוא מעבד עצמים רגילים. יש לו איזור ייעודי רק לזה.
האזור נקרא FFA, ראשי תיבות של Fusiform Face Area, כלומר "אזור הפנים הפוזיפורמי".
הוא ממוקם במוח במקום שנקרא גירוס הפוזיפורמי (fusiform gyrus). זה קפל מוחי שנמצא בחלק התחתון-צדי של האונה הרקתית-עורפית. הוא קיים בדרך כלל בשני צדי המוח, אבל לרוב פעיל יותר בצד ימין. כשאתם מסתכלים על פרצוף, האזור הזה נדלק כמו עץ חג המולד (כשאתם מסתכלים על כיסא, הוא נשאר די רגוע).
(גירוס הוא השם המקצועי לקפל של רקמת המוח. המוח שלנו מלא בקפלים כאלה, וזה מה שנותן לו את המראה המקומט שלו.)
ולמה בכלל התפתחה במוח מחלקה שלמה בשביל זה?
כי אנחנו יצורים חברתיים. במשך מאות אלפי שנים היה קריטי לדעת תוך שבריר שנייה האם מי שמתקרב אלינו הוא בן משפחה או זר, ידיד או אויב. המוח לא יכול היה להרשות לעצמו לחשב את זה לאט.
הידעת? 🤔 המחלקה הזאת עובדת קשה כל כך, עד שלפעמים היא מזהה פנים גם איפה שאין. זאת הסיבה שאנחנו רואים פרצוף בשקע חשמל, בחזית של מכונית או בענן. קוראים לזה פראידוליה, וכתבנו כבר על למה אנחנו רואים פנים בכל מקום
איך גילינו את זה בכלל?
את השם פרוסופגנוזיה טבע בשנת 1947 נוירולוג גרמני בשם יואכים בודאמר. אחרי מלחמת העולם השנייה הוא תיאר חיילים שנפצעו בראש, החלימו, חזרו הביתה, ופתאום לא זיהו את ההורים ואת בני הזוג שלהם.
זה היה רגע מכונן במדעי המוח, כי הוא הוכיח משהו מפתיע: פגיעה באזור אחד קטן ומאוד ספציפי במוח יכולה למחוק יכולת אחת בלבד, ולהשאיר את כל השאר שלם לגמרי.
שני סוגים, שני סיפורים שונים לגמרי
פרוסופגנוזיה נרכשת מופיעה אחרי אירוע רפואי, כמו פגיעת ראש או שבץ מוחי, שפוגע באיזור הזה במוח. הסוג הזה יחסית יותר נדיר, ומעריכים שזה קורה לאחד מכל 30,000 איש.
פרוסופגנוזיה התפתחותית היא הרבה יותר נפוצה. נולדים איתה. במשך שנים ההערכה המקובלת דיברה על 2 עד 2.5 אחוזים מהאוכלוסייה, אבל מחקר גדול שפורסם ב-2023 כבר מדבר על 3.08% (כלומר בערך 1 מכל 33 אנשים). אותו מחקר גם הציע שהתופעה היא לא "יש או אין", אלא רצף: יש מי שמתקשה קצת, ויש מי שמתקשה מאוד.
עצרו רגע וחשבו על המספר הזה: בכיתה של 33 תלמידים, כנראה שיש אחד שמתקשה בזיהוי פרצופים. הוא כנראה אפילו לא יודע שיש לזה שם, וכולם סביבו כנראה חושבים שהוא סתם קצת מפוזר.
הידעת? יש גם קשר משפחתי. הנוירולוג המפורסם אוליבר סאקס גילה שיש לו פרוסופגנוזיה רק באמצע חייו, כשנסע לבקר את אחיו באוסטרליה וגילה שגם הוא סובל מאותה בעיה.
המפורסמים שלא מזהים אף אחד
אוליבר סאקס, הנוירולוג והסופר שכתב את "האיש שחשב שאשתו היא כובע", סיפר שלפעמים הוא לא מזהה את עצמו במראה, ושכשמבקשים ממנו לתאר אדם, הוא בעיקר שם לב לקול ולבגדים.
ג'יין גודול, החוקרת האגדית של השימפנזים, סיפרה שהיא סובלת מזה כל חייה, וגם אחותה. המפתיע הוא שהקושי שלה לא נעצר בבני אדם: לפעמים היא התקשתה להבחין בין שימפנזים לפי הפנים שלהם.
צ'אק קלוז, צייר אמריקאי שהתפרסם דווקא בציורי פורטרט ענקיים של פרצופים, סיפר שהוא מצייר בעזרת שיטת הרשת: הוא מניח רשת ריבועים על התצלום, מצייר כל ריבוע בנפרד, ורק בסוף כל הריבועים מתחברים לפרצוף שלם. פירוק הפרצוף לחתיכות קטנות הוא בדיוק מה שאיפשר לו לעבוד איתו.
סטיבן פריי, השחקן והקומיקאי הבריטי, מדבר על זה בפומבי.
בראד פיט סיפר בראיון למגזין Esquire ב-2013 שהוא חושד שיש לו פרוסופגנוזיה, ושאנשים נעלבים ממנו כי הוא פוגש אותם שוב ושוב ולא זוכר. חשוב לציין שהוא מעולם לא נבדק ולא אובחן רשמית.
גילת אנקורי השחקנית הוותיקה שיתפה בהרחבה שהיא נולדה עם ההפרעה, ונעזרת בסימנים עוקפים כמו בגדים, תספורות וקולות כדי לזהות אנשים.
יעל לבנטל השחקנית והקומיקאית סיפרה גם היא שהיא סובלת מעיוורון פנים ומתקשה מאוד לזהות פרצופים של אנשים שהיא מכירה.
דורון פישלר, מפודקאסט "המובן מאליו" שיתף על החיים עם "שכחת פנים" ואי-הנעימות החברתית שהיא מייצרת לפעמים ברחוב.
תומר אביטל (שכתב את המדריך לקריאה ביקורתית) שיתף לאחרונה בפנייה פומבית למכריו שהוא סובל מפרוסופגנוזיה וביקש שיזכירו לו מאיפה הם מכירים כשהם נפגשים ברחוב.
אז איך הם מסתדרים בעולם?
אנשים עם פרוסופגנוזיה מפתחים ארגז כלים שלם של סימנים חלופיים.
הם זוכרים לפי קול, לפי תספורת וצבע שיער, לפי משקפיים, לפי צורת ההליכה, לפי בגד אהוב, לפי הקשר ("היא תמיד בקופה השנייה בסופר, אז זאת בטח היא").
השיטה הזאת עובדת יופי-טופי, עד שמישהו מסתפר, מחליף משקפיים או מופיע במקום לא צפוי.
ואז - המערכת קורסת...
הידעת? 🐑 המוח האנושי אמנם מרשים, אבל הוא לא לבד. מחקר שפורסם בכתב העת Nature בשנת 2001, בהובלת החוקר קית' קנדריק ממכון בברהאם בקיימברידג', הראה שכבשים מסוגלות לזכור 50 פרצופים של כבשים אחרות במשך יותר משנתיים, וגם פרצופים של בני אדם. גם אצלן האזור האחראי יושב באונה הרקתית, ובעיקר בצד ימין של המוח. אז בפעם הבאה שמישהו אומר לכם "טיפש כמו כבשה", יש לכם תשובה מוכנה.
איך בכלל בודקים דבר כזה?💻
אי אפשר לאבחן פרוסופגנוזיה רק כי מישהו אומר "אני גרוע בפרצופים". כי כמעט כולנו אומרים את זה. לכן פיתחו מבחנים מדויקים.
המבחן המפורסם ביותר בתחום נקרא CFMT, ראשי תיבות של Cambridge Face Memory Test, כלומר "מבחן הזיכרון לפרצופים של קיימברידג'". זה מבחן ממוחשב שבו מציגים לנבדק פרצופים של אנשים שהוא לא מכיר, נותנים לו כמה שניות לשנן אותם, ואז מבקשים ממנו לזהות אותם שוב, מזוויות שונות, בתאורה שונה ולפעמים בתמונה מטושטשת.
למה דווקא פרצופים של זרים?
כי אם היו משתמשים בפרצופים מוכרים, אפשר "לרמות" ולזהות לפי השיער, המשקפיים או הבגדים.
וכאן - אין קיצורי דרך.
בנוסף למבחן הממוחשב, החוקרים משתמשים גם בשאלונים שבודקים מה קורה לאדם בחיים האמיתיים. הרבה אבחונים היום דורשים שילוב - גם ציון נמוך במבחן ניטרלי, וגם קושי אמיתי ביומיום.
ומהצד השני: הכירו את הסופרמנים, העל-מזהים
אם יש אנשים שגרועים בזה בצורה קיצונית, הגיוני שיהיו גם אנשים שיהיו מצוינים בזה - בצורה קיצונית.
אז, צדקתם. יש.
בשנת 2009 התפקסם מאמר-מחקר מדעי שטבע את המונח Super-recognizers, כלומר על-מזהים.
דמיינו את זה: אתם עוברים ליד מישהו בקניון, מסתכלים עליו שנייה אחת, ממשיכים הלאה ושוכחים מקיומו. עשר שנים אחר כך מראים לכם תמונה מטושטשת ממצלמת אבטחה, ואתם אומרים בביטחון: "זה הבחור מהקניון". זה בערך מה שעל-מזהים מסוגלים לעשות. אחד הנבדקים במחקר המקורי אפילו זיהה שחקנית מסרט על סמך תמונת ילדות שלה.
אז... מה עושים עם כישרון כזה? משטרת לונדון הקימה יחידה שלמה של על-מזהים, שתפקידם לשלוף חשודים מתוך צילומי מצלמות אבטחה מטושטשות, משימה שמחשבים ובני אדם רגילים מתקשים בה מאוד. מחקר מ-2016 בדק ארבעה שוטרים כאלה ומצא שהם באמת מתפקדים הרבה מעל הממוצע.
רגע, ומה עם המחשבים וה-AI? 🤖 שאלה מצוינת. לפני עשור בני אדם עוד ניצחו את התוכנות בזיהוי פרצופים, אבל היום מערכות בינה מלאכותית מזהות פנים בדיוק מרשים, ומשטרות ברחבי העולם משתמשות בהן. א ב ל, יחד עם זאת, האלגוריתמים עדיין מתקשים בדיוק במקומות שבהם העל-מזהים זורחים: כשיש תמונות מטושטשות מאוד, כשהפרצוף מהצד ולא מלפנים, כשיש תנועה בווידאו.
חוץ מזה, למערכות הבינה המלאכותית שמזהות פרצופים יש גם בעיה מוכחת של הטייה בין-גזעים ובין קבוצות אוכלוסייה שונות, ולכן במדינות רבות התוצאה של המחשב נחשבת רק כרמז שדורש אישור אנושי, ולא כראיה. ב-2018 אפילו מצאו שמה שעובד הכי טוב זה שילוב של אדם ומכונה.
(במקביל מתנהל בעולם ויכוח ציבורי גדול על השאלה כמה מצלמות מזהות פנים אנחנו בכלל רוצים ברחובות, אבל זה נושא אחר).
הידעת? 🐘 בטח שמעתם את הביטוי "זיכרון של פיל" ושהם זוכרים גם אנשים, שנים אחרי. זה נכון, אבל כדאי לדעת שמערכת הזיהוי שלהם פועלת בעיקר לפי קול וריח, ולא לפי פרצוף, כשהמערכת החברתית שלהם בנויה על אוזניים וחדק, ולא על עיניים ואין להם מערכת זיהוי פנים ייחודית כמו שלנו.
והנה ניסוי מוח קטן שאפשר לעשות ממש עכשיו
נסו עכשיו: קחו תמונה של חבר, חברה או בן משפחה שאתם מכירים היטב. הפכו אותה ב-180 מעלות, כך שהפרצוף עומד על הראש. עכשיו נסו לזהות מי זה.
קצת יותר קשה יותר, נכון? למרות שכל הפרטים בתמונה נשארו בדיוק אותם פרטים: אותן עיניים, אותו אף, אותו חיוך.
לתופעה הזאת קוראים אפקט ההיפוך. ההסבר פשוט: המוח שלנו רגיל לראות פרצופים "ישרים", ולכן הוא לא סופר תווי פנים אחד-אחד אלא קולט את הפרצוף כמכלול אחד, כמו תבנית שלמה. כשהופכים את התמונה, התבנית הזאת מתפרקת, והמוח נאלץ פתאום לעבוד קשה ולנתח כל פרט בנפרד. בעצם, לרגע אחד אתם חווים משהו שקצת דומה למה שאדם עם פרוסופגנוזיה חווה כל הזמן.
וכדאי שתדעו שהעל-מזהים מציגים אפקט היפוך חזק במיוחד, והאנשים עם פרוסופגנוזיה התפתחותית מציגים אותו הכי חלש. במילים אחרות, ככל שהמוח שלכם קולט פרצוף כמכלול אחד, כך אתם טובים יותר בזיהוי.
(אם אתם אוהבים טריקים כאלה שמבלבלים את המוח, מוזמנים להקליק לפוסט של האשליות אופטיות)
אז, מה אפשר לעשות?
נכון להיום אין תרופה ואין ניתוח שמתקנים פרוסופגנוזיה.
יש תוכניות אימון שמנסות לשפר את היכולת, אבל התוצאות שלהן צנועות ולא תמיד נשמרות לאורך זמן.
מה שכן עוזר מאוד זה סביבה מבינה ותומכת.
אם יש לכם חבר או בן משפחה שמתקשה בזה תוכלו לעזור לו:
הציגו את עצמכם בשם כשאתם ניגשים אליו, גם אם אתם מכירים אותו שנים. לכם זה לוקח שנייה - אבל בשבילו זה חוסך המון מבוכה.
אל תיעלבו אם הוא לא זיהה אתכם ברחוב. זה באמת לא אישי.
אם שיניתם משהו במראה, כמו תספורת חדשה או משקפיים, אמרו את זה מראש.
רגע למחשבה
הסיפור של פרוסופגנוזיה מלמד אותנו משהו גדול יותר מהתופעה עצמה. אנחנו נוטים להניח שכולם חווים את העולם בדיוק כמונו, ושמה שקל לנו קל לכולם, ולהיפך. אבל בתוך כל גולגולת יש מוח קצת אחר, עם חוזקות אחרות וקשיים אחרים.
האדם שלא זיהה אתכם ברחוב אולי לא התעלם מכם. ומי שנראה לכם "סתם מפוזר" אולי עובד קשה בהרבה מכם רק כדי לעבור את היום. שווה לזכור את זה לפני שאנחנו מחליטים למה מישהו התנהג כמו שהתנהג.
וכן, אם יצא לכם לעמוד פעם מול מישהו שאתם בטוחים שאתם מכירים ולא הצלחתם למקם אותו, נחמו את עצמכם: המחלקה לזיהוי פרצופים במוח שלכם פשוט לקחה הפסקת קפה. 😊
ואם אתם מאלה ששוכחים לא רק פרצופים אלא גם איפה שמתם את המפתחות, יש לזה פתרונות מעולם האמונות תפלות - עם כל השיטות להיזכר במשהו שנאבד.
