מה הגוף עושה כשזזים (3): למה נדמה לנו שאנחנו זזים כשהרכב לידנו זז (וקציה)

מכירים את התחושה הזאת, שאתם יושבים באוטו בחניה, מסתכלים דרך החלון על רכב אחר שבדיוק מתחיל לנסוע - ולרגע קט זה מרגיש לכם כאילו זה בכלל אתם שזזים? אז נכון, אחרי שנייה או שתיים מבינים שטעינו, אבל התחושה הייתה אמיתית לגמרי. איך המוח מצליח לטעות ככה??

זה הפוסט השלישי והאחרון בסדרה "מה הגוף עושה כשזזים", ובניגוד לשני הפוסטים הקודמים - הפעם הבעיה היא לא לחץ אוויר ולא בחילה, אלא אשליה אופטית טהורה שממחישה עד כמה המוח שלנו מסתמך על העיניים כדי להבין תנועה.

וֶקְצְיַה - כשהעיניים "מנצחות"

התופעה הזאת נקראת וקציה (vection) - תחושה אישית של תנועה עצמית, שנוצרת בעיקר על ידי גירוי חזותי, בלי שום תנועה אמיתית של הגוף.

למשל, במקרה של המכוניות, מה שקורה הוא בעצם פשוט מאוד: יש תנועה יחסית בין המכונית בה אנחנו נמצאים למכונית השנייה. אבל המוח לא יודע מי בדיוק זז.

בפוסט הראשון בסדרה דיברנו על קונפליקט הפוך: העיניים אמרו "לא זזים" והאוזן הפנימית אמרה "כן זזים" - וזה גרם לבחילה. כאן קורה בדיוק ההפך: העיניים אומרות "אנחנו זזים", והמערכת הווסטיבולרית שבאוזן הפנימית אומרת "אין שום תאוצה, אנחנו לא זזים". הפעם המוח נוטה לסמוך על העיניים - ולכן, לרגע, מרגישים תנועה שלא באמת קיימת.

חשוב לדעת: בניגוד לפוסט הקודם שסיפר על תחושת הבחילה כשקוראים ספר בזמן הנסיעה, כאן הקונפליקט קצר מאוד ונפתר תוך שנייה או שתיים. בחילה תופיע רק כשהאשליה נמשכת זמן ממושך, כמו במציאות מדומה.

למה המוח סומך דווקא על העיניים?

זאת לא בחירה שרירותית.

מבחינה אבולוציונית, כדי לשרוד, המוח היה צריך כל הזמן לדעת: "האם אני זה שזז, או שהעולם סביבי זז?" לעיתים קרובות המוח מפרש תנועה רחבת היקף של הסביבה כתנועה שלנו עצמנו - כי ברוב המצבים בטבע, כשמשהו גדול נראה זז ביחס לרקע, זה קורה כתוצאה מכך שהצופה עצמו זז, ולא שההר, העץ או הנוף כולו זז.

בנוסף, לראייה ההיקפית (הצדדית, שמחוץ למרכז שדה הראייה) יש תפקיד גדול הרבה יותר מהראייה המרכזית ביצירת וקציה.

זו הסיבה שהתחושה חזקה יותר כשמסתכלים דרך חלון גדול לצד, ופחות חזקה כשמסתכלים ישר קדימה.

אופטיק פלואו - השפה שבה העיניים "מדברות" עם המוח

יש מושג מדעי חשוב שמסביר איך המוח בעצם קורא תנועה: זרימה אופטית (optic flow). כלומר, זה הדפוס שבו נקודות בשדה הראייה זזות באופן יחסי האחת לשנייה כשיש תנועה. כשאנחנו נעים קדימה, הנקודות שבשוליים נעות מהר לצדדים ואילו הנקודה שבמרכז נשארת כמעט קבועה - וזה בדיוק הדפוס שהמוח מזהה כ"אני זז קדימה".

הבעיה היא שאותו דפוס בדיוק נוצר גם כשאנחנו לגמרי נייחים, אבל הרקע הוא זה שזז - למשל הרכבת השנייה. או האוטו השני. המוח לא יכול תמיד להבדיל בין שני המצבים, כי מבחינת מה שהעיניים קולטות, זה נראה בדיוק אותו הדבר.

מתי האשליה הכי חזקה

וקציה חזקה במיוחד כשאין למוח נקודת ייחוס יציבה שיכולה לעזור לו לפענח את המצב הנכון. למשל, כשלא רואים את פנים הקרון או חלקים יציבים וברורים של הרכבת שלנו עצמה, ורק את הרכבת השנייה שממלאת את כל שדה הראייה. המושג המדעי לזה נקרא מסגרת ייחוס (frame of reference) - וככל שיש פחות רמזים יציבים במסגרת הייחוס שלנו, כך קל יותר למוח לטעות.

עוד דוגמה יומיומית ופשוטה יותר לאותה תופעה, היא וילון או עננים שזזים מחוץ לחלון ויכולים ליצור לרגע תחושת תנועה קלה, גם כשיושבים לגמרי במקום.

אז למה זה נעלם אחרי כמה שניות?

התחושה של וקציה כמעט תמיד חולפת אחרי שנייה או שתיים, וזה קורה כי בשלב הזה מצטרפות שוב שתי המערכות האחרות שדיברנו עליהן בפוסטים הקודמים בסדרה:

• המערכת הווסטיבולרית באוזן הפנימית ממשיכה לדווח "אין תאוצה" - ואחרי רגע המוח נותן לה יותר משקל

• קולטנים בגוף (בעיקר אלה שנמצאים במגע עם המושב), שמרגישים את הישיבה היציבה שלנו, מדווחים גם הם למוח ש"אנחנו לא זזים"

ברגע ששלוש המערכות 'מתאפסות' מחדש על סיפור אחד משותף, האשליה מתפוגגת - וברוב המקרים מרגישים לעיתים "טלטלה" קלה של תיקון, כמעט כמו ניעור קטן, כשהמוח "מתקן" את עצמו בחזרה למציאות.

איפה עוד רואים את זה

וקציה היא לא תופעה נדירה, והיא מנוצלת ואפילו נחקרת במגוון הקשרים:

• קולנוע ומסכי IMAX - סרטים שמצולמים מתוך רכבת הרים או מטוס יוצרים תחושת תנועה חזקה אצל הצופה שיושב לגמרי נייח בכיסא

• סימולטורים של טיסה ונהיגה - מנצלים וקציה כדי ליצור תחושת תנועה משכנעת בלי שבגלל זזים בפועל

• חדרים מסתובבים באטרקציות - כשכל החדר סביב הצופה מסתובב לאט, נוצרת תחושה חזקה שהצופה עצמו הוא זה שמסתובב, למרות שהוא עומד במקום לגמרי

• מציאות מדומה (VR) - וקציה היא הסיבה המרכזית לכך שאנשים מסוימים חשים סחרחורת או בחילה כשהם מרכיבים משקפי מציאות מדומה והם "הולכים" בעולם וירטואלי, בלי באמת לזוז בפועל בעולם האמיתי.

הידעת?

• וקציה חזקה יותר כשהגירוי החזותי ממלא שטח גדול משדה הראייה - זו הסיבה שמסך ענק מרגיש "סוחף" יותר ממסך טלוויזיה קטן

• בניסויים במעבדה אפשר ליצור וקציה חזקה עד כדי כך שאנשים יכולים לאבד לרגע יציבות ואף לנטות לכיוון התנועה המדומה, למרות שהם יושבים במקום לגמרי יציב

• לתופעה יש גם גרסה אנכית - למשל כשיושבים ברכבת ורכבת סמוכה מתחילה לנסוע כלפי מעלה או מטה בשיפוע, לפעמים נדמה לרגע שהרכבת שלנו היא זו שמתרוממת או שוקעת

אז מה למדנו + סיכום ה'סידרה'

וקציה מראה בצורה הכי ברורה עד כמה המוח שלנו בונה את תחושת התנועה מתוך שילוב של מידע ממספר מערכות בו זמנית - עיניים, אוזן פנימית וקולטני גוף - ולפעמים המידע הזה סותר את עצמו.

בשלושת הפוסטים בסדרה ראינו שלוש דרכים שונות שבהן הקונפליקט הזה בא לידי ביטוי: בחילה כשהעיניים "מפגרות" אחרי האוזניים, כאב אוזניים כשלחץ האוויר לא מתאזן מהר מספיק, ואשליה כשהעיניים "מנצחות" את שאר החושים.

בסך הכל, מה שמרגיש כמו תחושה פשוטה ומובנת מאליה - "אני זז" או "אני לא זז" - הוא בעצם תוצאה של עבודה מתמדת ומרשימה שהמוח עושה מאחורי הקלעים. כל הזמן.