איך נכין דגל עם חלונות הצצה
פעם, כשאנחנו ההורים היינו ילדים, היינו חוגגים את חג סוכות השני עם דגל קרטון - כשלמפוארים שבהם היו חלונות נפתחים, והרבה "פתיתי זהב וכסף" (היום קוראים להם נצנצים) שמקשטים אותו בכל מיני דרכים.
והשוס? תפוח תקוע בקצה המוט של הדגל. תפוח אמיתי מצופה ב"סוכריה" אדומה ומבריקה, שמספיקה לשעות של שמחה. וזאת כל התורה.
אז הנה הדגל הזה, בגרסה שאפשר להכין בכל בית ובכל הזדמנות: עם חלונות שנפתחים באמת, עם תוכן שאתם בוחרים, ועם התפוח בקצה.
מה צריך
בריסטול או קרטון דק. זו הנקודה הכי חשובה ביצירה, כי נייר מדפסת רגיל (80 גרם) לא יחזיק את החלונות ופתוחים והם יתקפלו מעצמם וכל הדגל יקרוס.
ארבעה גיליונות בסך הכול: שני בריסטולים חיצוניים (חזית וגב), ושני דפי נייר רגילים שיודבקו ביניהם. (כמובן שהדגל דו-צדדי, כך שכל גיליון הוא גם חזית וגם רקע. עוד על זה מיד.)
סרגל, עיפרון, סכין יפנית או מספריים מחודדים (למבוגר).
מוט: מקל עץ עגול באורך 50-70 ס"מ, או צינור עיתון מגולגל (ראו למטה).
דבק וסרט הדבקה.
איך חותכים חלון שבאמת נפתח
יש שלושה סוגי חלונות, וכדאי לשלב את כולם באותו דגל. זה מה שהופך אותו למעניין באמת.
חלון שנפתח הצידה (דלת)
מסמנים מלבן וחותכים שלוש צלעות בלבד: עליונה, תחתונה, וצלע אחת בצד. את הצלע הרביעית משאירים שלמה - היא הציר.
חלון שנפתח למעלה (תריס)
אותו דבר, אבל הצלע השלמה היא זו שלמעלה. החלון מתרומם. יתרון: הוא נופל ונסגר בעצמו בכוח הכובד, מה שנחמד לחלונות "הפתעה".
חלון דו-כנפי (שני צדדים)
הכי מרשים. מסמנים מלבן, חותכים את הצלע העליונה, את התחתונה, וקו אחד באמצע מלמעלה למטה. עכשיו יש שתי כנפיים שנפתחות לשני הכיוונים כמו דלתות ארון. מתאים במיוחד לחלון המרכזי והגדול בדגל.
השלב שכולם מדלגים עליו
אחרי הקיפול, מעבירים ציפורן או גב של כפית לאורך קו הקיפול בלחיצה חזקה.
ולמה זה עובד? נייר וקרטון בנויים מסיבי צלולוזה זעירים שנצמדים זה לזה. כשמקפלים ולוחצים, מועכים ושוברים חלק מהסיבים לאורך קו אחד בלבד, ובמקום הזה הקרטון נעשה חלש וגמיש יותר מכל שאר הלוח. הקיפול לא "נזכר" - הוא פשוט נפגע בכוונה במקום הנכון. זו גם הסיבה שקיפול שנעשה במקום שגוי כמעט בלתי אפשרי לתקן.
🤔 הידעת? חלון שנפתח כלפי מעלה - ייסגר לרוב לבד, אבל חלון שנפתח הצידה יישאר פתוח. זה לא קסם אלא כוח הכבידה שפועל על הכנף בכיוון שסוגר אותה במקרה אחד, ובכיוון ניצב לתנועה במקרה השני.
ההרכבה
הדגל הוא דו-צדדי, וזה משנה הכול
זו הנקודה שהופכת את היצירה מ"נחמד" ל"מוצלח באמת", ורוב האנשים מגלים אותה מאוחר מדי.
לדגל יש שני צדדים, ובשניהם רוצים חלונות. אבל שני חלונות שנמצאים באותו מקום בדיוק משני צדי הדגל יחתכו זה את זה ויהפכו ל...חור. אז מתכננים מראש.
המבנה הנכון הוא ארבע שכבות:
בריסטול חיצוני, צד א', עם חלונות
דף נייר רגיל עם הציורים של צד א'
דף נייר רגיל עם הציורים של צד ב'
בריסטול חיצוני, צד ב', עם חלונות
שתי השכבות הפנימיות הן נייר מדפסת רגיל (שנגזור לו שוליים כדי שיהיה קל להדביק בין גליונות הקרטון של הדגל), ולכן אפשר להדפיס עליהן. תמונות אמיתיות של חצב או של נחליאלי, צילומי משפחה, כל מה שרוצים (רעיונות לדגלים נושאיים תקבלו מייד בהמשך).
🤔 הידעת? הכריכה של הדגל היא הנדסה. הסיבה ששכבה כפולה של בריסטול חזקה בהרבה משכבה בודדת בעובי כפול היא שסיבי הנייר בכל גיליון מסודרים בכיוון מסוים. כשמדביקים שני גיליונות בכיוונים מנוגדים, מקבלים לוח שקשה לכופף לשני הכיוונים. זה, אגב, בדיוק העיקרון של דיקט.
איך מתכננים שהחלונות לא יתנגשו
יש שיטה פשוטה שעובדת, עם סיכות:
מניחים את שני הבריסטולים זה על זה ומיישרים בדיוק.
מצמידים אותם בשני אטבי כביסה בקצוות, שלא יזוזו.
על הבריסטול העליון מסמנים בעיפרון את כל החלונות של צד א'.
עכשיו נועצים סיכה (סיכת ביטחון או נעץ של לוח שעם, או אפילו חוד עיפרון) בארבע הפינות של כל חלון, ולוחצים חזק כדי שהסימן יעבור לגיליון התחתון (זה בסדר שיהיה שם חור הרי אח"כ נגזור שם בשביל החלון)
מפרידים. על הגיליון התחתון יש עכשיו סימני נקודות שמראים בדיוק איפה אסור לשים חלון. עכשיו אפשר לסמן את החלונות של צד ב' בלי שיתנגשו באלו של הצד השני.
גרסה בלי סיכות, לילדים קטנים:
מציירים את מיקומי החלונות של צד א' על דף A4 רגיל, מצמידים אותו לחלון בבית מול האור. מניחים מעליו את דף צד ב' הרגיל, ומציירים מעליו איפה שאין חלונות את החלונות של הדף השני.
💡 טיפ שחוסך את כל הכאב ראש הזה: אם חלונות צד א' יושבים בחצי העליון של הדגל וחלונות צד ב' בחצי התחתון, אין שום התנגשות ולא צריך לתכנן כלום.
ורעיון שכדאי לשקול: שני צדדים = שני נושאים
מכיוון שיש כאן שני צדדים נפרדים לגמרי, אפשר לתת לכל אחד מהם נושא משלו: צד אחד דגל סתיו, צד שני דגל משפחה. צד אחד שבעת המינים, צד שני אומנות.
סדר ההרכבה
חותכים ומקפלים את כל החלונות בשני הבריסטולים. קודם כול, לפני הכול.
מניחים כל בריסטול על דף הנייר שלו, ומסמנים בעיפרון דרך פתחי החלונות איפה בדיוק לצייר או להדביק .
מכינים את שני דפי הנייר.
מדביקים את שני דפי הנייר גב אל גב.
מדביקים את הבריסטולים משני הצדדים, רק בקצוות ולא באמצע. דבק מתחת לחלון פירושו חלון שלא ייפתח לעולם.
מדביקים את המוט לאורך אחד השוליים, בין השכבות או מבחוץ בסרט הדבקה חזק.
ארבעה רעיונות לדגלים
קודם כל ולפני הכל רק שתדעו - הדגל לא חייב להישאר מלבן, הוא יכול להיות מלבן שגרעתם ממנו משולש בצד שממול למקל (כלומר מפוצל כמו "זנב סנונית"). יש כאלה שמעדיפים כזה מן דגל...
ועכשיו - לרעיונות של דגלים שיהיו הרבה יותר מעניינים - גם למכינים וגם למסתכלים:
דגל שבעת המינים
חיטה, שעורה, גפן, תאנה, רימון, זית ותמר. רשימה חקלאית שמייצגת את הגידולים האופייניים של ארץ ישראל הקדומה.
עובדה שכמעט תמיד מתפספסת על שבעת המינים: הם לא מבשילים באותו זמן. החיטה והשעורה הן דגנים חורפיים שנקצרים באביב, בסביבות אפריל-מאי. חמשת פירות העץ - ענבים, תאנים, רימונים, זיתים ותמרים - מבשילים בקיץ או בסתיו.
ומאחורי כל חלון, במקום סתם ציור, נכניס אותם:
הרימון: עשרות נקודות אדומות זעירות. (לרימון בשל יש בדרך כלל בין 200 ל-1,400 גרגרים, תלוי בזן. מי שרוצה לספור באמת - זו פעילות מתמטית מצוינת. לא בציור, במציאות...)
הזית: זית ירוק בכנף אחת של חלון דו-כנפי, שחור בשנייה. אלו לא שני מינים, זה אותו פרי בשתי דרגות הבשלה, זוכרים? (כתבנו - גם - על זה בפוסט על הזיתים).
התאנה: מה שאנחנו קוראים לו "פרי" הוא בעצם מבנה שבתוכו מסתתרים עשרות פרחים זעירים. התאנה פורחת פנימה.
דגל הסתיו: מבשרי העונה מציצים מהחלונות
כל חלון מסתיר מבשר סתיו ישראלי אחד, שמופיע בישראל בדיוק עכשיו. ככה תקבלו דגל שהוא גם סוג-של מדריך שדה נייד - ותוכלו ממש לצאת איתו לטבע ולחפש כל מה שמציץ מחלון הדגל...
חצב - פורח לפני הגשמים ולא בעקבותיהם, מהאנרגיה שאגר בבצל הענק שלו במשך כל השנה. עמוד לבן גבוה, בלי עלים בכלל.
סתוונית - הפרח הוורוד-סגלגל הנמוך שצץ מהאדמה בלי עלים אחרי הגשם הראשון.
נחליאלי - חלון דו-כנפי מושלם שיציג 2 נחליאלים זה מול זה עם זנב למעלה בכנף אחת, וזנב למטה בשנייה. תנועה בשתי תמונות.
חבצלת החוף - לבנה, ריחנית, באווירה של ים, שפורחת בעיקר לקראת הערב.
עלה שלכת אמיתי מודבק. (כאן ההסבר למה הם משנים צבע)
חסידה או עגור - הנודדים שחוצים את שמי ישראל.
רוצים עוד? אוסף כל הפוסטים הסתוויים שלנו.
דגל המשפחה
חלון לכל בן משפחה. אמא, אבא, אח, אחות, סבא, סבתא, דודה, הכלב, הצב, דג הזהב... אתם מחליטים.
מה שמייחד את הרעיון הזה הוא שכל אחד מחליט מה יופיע מאחורי החלון שלו. לא בהכרח תמונה. אולי חפץ אהוב? אולי מילה אחת? אולי צבע? אולי ציור שהוא צייר בעצמו? הדגל הופך לדיוקן משפחתי שאף אחד מבחוץ לא יכול לפענח. ואפילו תוכלו להפוך את זה לחידת איורים אישיים ומשפחתיים - לבילוי של חג.
רעיון: השאירו חלון אחד עם הכתוב "מי שיצטרף".
הידעת? 🇮🇱 דגל הוא המצאה עתיקה ומחוכמת הרבה יותר משנדמה. אפשר לקרוא על זה בפוסט שלנו על דגל ישראל ועל הרעיון של דגל בכלל.
נצנצים: רגע לפני שמפזרים
למה הם בכלל מנצנצים? כי כל פתית נצנץ הוא למעשה מראה זעירה ושטוחה. כשמפזרים אלפים מהם, כל אחד נוחת בזווית מקרית שונה, ובכל רגע נתון רק חלק קטן מהם מוצב בדיוק בזווית שמחזירה את האור אל העין שלכם. כשאתם או הדגל זזים, מתחלפת החבורה שמחזירה אור. התוצאה היא הבזקים מתחלפים, מה שהמוח קורא כ"נצנוץ".
"פתיתי הזהב והכסף" של פעם היו בדרך כלל נייר מתכתי חתוך.
הנצנצים של היום הם משהו אחר לגמרי: רובם עשויים מיריעת פלסטיק שמצופה בשכבה דקיקה של אלומיניום. כלומר, כל שקית נצנצים היא בפועל שקית מיקרו-פלסטיק מוכן. והפתיתים בגודל כזה קטן שאי אפשר לאסוף אותם בחזרה מהרצפה, מהניקוז או מהחצר. הם לא מתכלים, לא נשברים לחומרים טבעיים, וקטנים מכדי שמתקני מיחזור או טיהור שפכים יסננו אותם. הם פשוט ממשיכים הלאה ומגיעים לקיבה של בעלי החיים 😞.
וכאן הבשורה הטובה: לא באמת חייבים להשתמש בהם.
את האפקט המנצנץ הזה שאנחנו רוצים אפשר להשיג מכל חומר עם פאות שטוחות ומחזירות אור. לא צריך פלסטיק. קבלו מתכון 👇
🤔 הידעת? נצנצים הם נושא ויכוח מדעי אמיתי. ב-2017 קראו חוקרות סביבתיות לאסור לחלוטין נצנצי פלסטיק. הצעה גורפת כזו לא התקבלה, אבל היא כן האיצה משמעותית את הפיתוח של חלופות מתכלות ואת הסרתם ממוצרים רבים.
נצנצים ביתיים ממלח
5 דקות הכנה. באמת.
שמים מלח גס בשקית סגורה.
מוסיפים 3-4 טיפות צבע מאכל.
סוגרים ומנערים חזק עד שהצבע אחיד.
פורסים על נייר אפייה (לספיגת עודפי המים) ומייבשים כשעה.
זה עובד מאותה סיבה בדיוק: גבישי מלח הם שקופים ובעלי פאות שטוחות, והם מחזירים אור בדיוק כמו פתיתי הפלסטיק המצופים - רק שאם הם יגיעו לאדמה, הם פשוט יימסו בגשם הראשון.
עוד חלופות אפשריות:
נייר אלומיניום גזור לריבועים זעירים,
דפי מגזין ישנים גזורים לרצועות דקיקות,
קליפות הדרים מיובשות,
פתיתי קוקוס,
גרעיני חמניות.
רוצים להבין למה זה משנה? מיחזור, ומה בעצם עושים עם הפסולת | יום הניקיון העולמי | יצירה עם פקקי פלסטיק, ובכלל, אם בא לכם ליצור עם מלח - יש לנו כאן רעיונות לניסויים ויצירה ואין צורך להיבהל אם המלח נשפך כי זאת רק אמונה טפלה...
המוט של הדגל: איזה, ולמה
אפשרות א': מקל עץ עגול
הכי פשוט. קוטר 8-12 מ"מ, אורך 50-70 ס"מ. נמכר בחנויות כלי עבודה ובחנויות יצירה. זו האפשרות היחידה שמומלצת אם מתכננים לתקוע תפוח מסוכר בקצה.
אפשרות ב': צינור מעיתון מגולגל
גלגלו כמה דפי עיתון לצינור צר והדביקו. נייר דבק זה מספיק טוב. אפשר גם להשתמש בנייר צבעוני כשכבה התחתונה כדי לקבל מקל צבעוני. תופתעו כמה קשה לכופף אותו וכמה שבאמת נקבל מקל יציב.
הסיבה: פיזיקה! העמידות של מוט לכיפוף תלויה בעיקר במרחק החומר ממרכזו. החומר בליבה כמעט לא תורם לחוזק, בעוד שהחומר שבשוליים החיצוניים עושה את רוב העבודה. לכן צינור חלול נותן חוזק כמו זה של מוט מלא, ובמשקל קטן משמעותית. זה בדיוק העיקרון שלפיו בנויות עצמות של ציפורים וגבעולי במבוק.
אבל שימו לב: את התפוח אי אפשר לתקוע ישירות על צינור נייר שכזה. לא בגלל שהוא יתכופף, אלא כי משקל של כ-150 גרם של תפוח ממוצע על שטח זעיר מועך את דפנות הנייר פנימה, ובנוסף העסיס של 'בשר' התפוח נספג בנייר ומרכך אותן.
הפתרון: משלבים שיפוד עץ עבה כ-15 ס"מ לתוך הקצה העליון של הצינור ומדביקים בדבק חם, והתפוח יושב על העץ. לחילופין - ציפוי המוט-נייר בניילון יעזה אותה עבודה שמונעת את הרטיבות...
ולמה הדגל מתנדנד ברגע שיש תפוח?
תפוח בינוני שוקל 150-200 גרם, לעיתים יותר מכל הדגל והמוט יחד. כשמוסיפים משקל בקצה העליון, מרכז הכובד של כל המערכת עולה למעלה.
ככל שמרכז הכובד גבוה יותר, כך נדרשת הטיה קטנה יותר כדי שהמערכת תתחיל ליפול לצד.
זה אותו עיקרון בדיוק שגורם לאוטובוס דו-קומתי להיות פחות יציב מרכב פרטי.
אז מה עושים?
בוחרים תפוח קטן, דוחפים את המקל עמוק לתוך התפוח ולא רק בקצה, ומחזיקים את הדגל יותר קרוב לקרטון שלו ופחות בקצה התחתון. או פשוט נהנים מהנדנוד, שהוא חלק מהחוויה.
רגע למחשבה 💭
הדגל הזה הוא סוג של משחק שמכיל בתוכו סוד. מבחוץ רואים ריבועים סגורים, ורק מי שפותח יודע מה בפנים.
מה עוד בחיים שלנו בנוי ככה? תחשבו על ספר שצריך לפתוח, מתנה עטופה, אדם שעדיין לא מכירים...
האם הידיעה שיש שם משהו מסתורי היא חלק מהכיף - או שהיא רק ההמתנה עד שיגיע החלק המעניין באמת? ומה קורה לדגל ביום שאחרי, כשכבר הצצנו בכל החלונות?
